הסרט המדבר הראשון לא היה יכול להיות יותר יהודי מזה: לא רק שיוצריו, שחקניו ובעלי האולפן בו נעשה היו יהודים, גם עלילת הסרט עוסקת במתח שבין העולם היהודי המסורתי לבין עסקי הבידור. 'זמר הג'ז' כממשיך של שושלת חזנים

בדיחה ישנה מספרת על ילד שלא הוציא מפיו מלה מרגע לידתו, ורק לאחר שנים, בסעודה משפחתית שגרתית, פנה ליושב לצדו וביקש את המלח. כשנשאל מדוע לא פצה את פיו עד כה משך בכתפיו ואמר: "פשוט לא היה לי מה להגיד".

אילמותו של סרט הקולנוע ב-32 השנים הראשונות לקיומו לא נבעה אמנם מחוסר עניין או מחוסר רצון לומר דבר מה; הסרטים האילמים – סרטי הראינוע – היו גדושים בהיגדים אמנותיים ודידקטיים, והיעדר קול לתמונה האילמת מקורו בקשיים טכנולוגיים שבהם נתקלו היוצרים. ובכל זאת, אם בוחנים את תכניו של 'זמר הג'ז', הסרט המדבר הראשון שנוצר ב-1927, קשה שלא להיזכר בילד חובב המלח. חשיבותם של הקולות הראשונים שבקעו מהמסך אינה רק בכך שהפכו את הראינוע לקולנוע. תוכן הדברים חשוב לא פחות מעצם השימוש בקול, ונוגע בעניין מרכזי הרבה יותר מסתם תיבול לסלט. זמר הג'ז היה הסרט הראשון שעסק בזהותם המורכבת של יוצרי הקולנוע ושל חלק ניכר מצופיו, והוא עשה זאת, מסתבר, ביהודית שוטפת.

 

אילמות מולידה פומפוזיות

שנות אילמותו של המדיום הקולנועי השיתו עליו אופי וזהות שלא תאמו את כוונת ממציאיו. הסרטונים הקצרצרים שהוקרנו בערב שבת י"א בטבת תרנ"ו (28.12.1895) בבית קפה פריזאי קטן, הנחשבים בדיעבד לסרטי הראינוע הראשונים, היו ריאליסטיים לחלוטין. הוצגו בהם מראות יומיומיים טריוויאליים במופגן: פועלים יוצאים מבית החרושת, רכבת מגיעה לתחנה, מלחמת שלג ברחובות עיר האורות.

בעיני האחים אוגוסט ולואי לומייר, שהמצלמה שפיתחו לכדה את האירועים וצרבה אותם על גבי פילם, ייעודו המובהק של המכשיר שהמציאו היה לקרב את המציאות לעיניו של הצופה ולאפשר לו לראות אותה בצורה טובה יותר. פקיחת עיניו של הצופה למתרחש סביבו, לחד פעמיותם של האירועים המרכיבים את חייו — לכך עשוי היה הראינוע לסייע. אולם חרישיות הצילומים, פועל יוצא מחוסר יכולת טכנית לזווג באופן מוצלח בין פס הקול המוקלט לבין התמונות המתועדות, פגמה באיכות הריאליסטית שלה ייחלו חלוצי עולם הסרטים. התנועה המוסרטת האילמת נותרה מרוחקת וזרה לעולמו עתיר הרעשים של הצופה. המוזיקה החיה שנוגנה באולמות והפכה לבת לווייתו של הראינוע, והמשחק הפומפוזי שניסה לחפות על היעדר הדיבור בתנועות גדולות ומוגזמות, תרמו אף הם להפיכתו של הסרט לישות לא ריאליסטית המתרחשת בטריטוריה חוץ מציאותית, אסקפיסיטית ואמנותית במכוון.

בעיני רבים מאנשי תעשיית הסרטים זו הייתה מגבלה שלא ניתן היה להשלים עם קיומה. יוצרים שביקשו להפוך את הסרט למראה שתחייב את המתבוננים בה לרפלקסיה ולבחינה מדוקדקת של עולמם לא הפסיקו להתפלל למציאת פתרון טכני שיבטל את הטריז שהפריד בין הצופים יודעי הדבר לבבואותיהם האילמות והפומפוזיות.

פתרון כזה הגיע באמצע שנות העשרים של המאה הקודמת. ב־1925 הציעה חברת 'ווסטרן אלקטריק' לבעלי האולפנים הגדולים בהוליווד טכניקה חדשה שזכתה לשם 'ויטאפון' והתבססה על חיבורו של מקרן הקולנוע למעין פטפון שממנו נשמע הסאונד. בעיית התיאום בין הנאמר בסרט לבין הנשמע ברמקולים לא נפתרה בעזרת ה'ויטאפון' באופן מוחלט, אך הוא אפשר הקרנה של סצנות קצרות שבהן נשמע קולן של הדמויות על רקע פס קול מוזיקלי שהוקלט מראש.

בעלי האולפנים הוותיקים לא התלהבו מההמצאה. שילובו של ה'ויטאפון' באולמות שבהם הוקרנו סרטים חייב היערכות מיוחדת ויקרה וכלל לא היה ברור עד כמה השיטה החדשה תצליח. בהתלבטות בין הרצון לשכלל את השפה הקולנועית לבין הפחד מאובדן הכנסות הכריע האחרון, ורק לאחר שאנשי 'ווסטרן אלקטריק' פנו בצר להם למנהליו הרעבים להצלחה של אולפן קטן ודינמי זכה ה'ויטאפון' להרצה פומבית.