הצד האפל של המגילה
איציק מאנגר נולד ב-1901 בצ’רנוביץ’ כאיזידור הלפר, אם כי בסיפור החיים שהמציא לעצמו הוא טען שנולד בברלין, לחייט שהיגר מרומניה. ב-1928 עבר לוורשה, ושם פיתח את סגנונו הייחודי כמשורר יידי וזכה לפרסום בין השאר בשל שירי החומש (חומש-לידער) שפרסם ב-1935 ושירי המגילה (מגילה-לידער) שיצאו לאור ב-1936. בזמן המלחמה ברח ללונדון, משם עבר לארצות הברית, וב-1966 עלה לישראל. שלוש שנים לאחר מכן נפטר בגדרה.
בכתיבתו על נושאים מקראיים – ועל המגילה בפרט – מתבלט מאנגר בקולו הייחודי. הוא מסתמך על המקורות המסורתיים אך לש אותם מחדש לכדי יצירה חילונית ומודרניסטית רבת קולות. בשירי החומש בוחר מאנגר לספר את העלילה המקראית מנקודת מבטם של הדחויים ושל המתקשים: עשו והגר, שרה בטרם נולד לה בן, לאה הבוכייה. גם בשירי המגילה בולטת הרגישות של מאנגר לאובדנה של ושתי ולמצוקת בדידותה של אסתר בארמון המלך.
ב’שירי המגילה’ מוסיף מאנגר על הסיפור המקראי את שוליית החייטים פסטריגתא, המאוהב באסתר שנלקחת ממנו, ובייאושו מנסה להתנקש בחיי המלך אחשוורוש. באמצעות דמותו של פסטריגתא מכניס
מאנגר לסיפור המגילה את עולמם של החייטים, בני המעמד הנמוך, הנעדרים מן המגילה. החייטים הצעירים, בני גילו של פסטריגתא, מוצגים כמהפכנים פוליטיים חילונים המסרבים להסתפק בטקטיקות הדתיות המסורתיות של תענית ודורשים להיאבק בכוח נגד אויביהם: “לא, לא ולא, מורנו!” הם אומרים לחייט הזקן פונפתא, “לא לנו הצומות! ולרוצחים – אם יבואו – נשבור את העצמות!” (‘שירי המגילה’ בתרגומו של דוד אסף, הוצאת חרגול ועם עובד, עמ’ 104). בעקבות עלילת פסטריגתא מאנגר מסיים את שירי המגילה בטון קודר וצורם במיוחד: לא בתיאור היהודים החוגגים את מפלת המן וניצחונם, כי אם בתיאור אמו הזקנה של פסטריגתא, שהוצא להורג, המתאבלת על בנה ומקללת את אסתר ומרדכי שהרוויחו מכל הסיפור:
נעכיַי וואָלט אסתּר, די נפֿקא,
געווען זיַין גרוב פֿאַרלייגט,
זי האָט דאָך אַפֿילו אין תּפֿיסה
אויף אים נישט נאָכגעפֿרעגט.
אַבי זי פּראַוועט דעם פּורים
אַ וויסטער פּורים אויף איר –
אויף איר און דעם פֿעטער מרדכי,
דעם שתּדלן, דעם גבֿיר.
רק חבל שהזונה
לא בקבר במקומו.
כל ימיו בבית הכלא
לא דרשה כלל בשלומו.
העיקר שהיא חוגגת…
שיחשך לה אור פורים –
לה ולמרדכי דודה,
השתדלן בן הגבירים (שם, עמ’ 120).
מאנגר כותב את שירי המגילה שלו תוך דיאלוג מפורש עם מסורת הפורים שפיל. השיר הראשון של היצירה מציג את השירים כהצגת פורים שפיל ‘כמו פעם’, והדמויות עצמן מתייחסות מדי פעם – באנכרוניזם טיפוסי למאנגר – אל שחקני הפורים שפיל שיציגו אותן. גם הצגת הדמויות מן המגילה מושפעת באופן ישיר ממסורת הפורים שפיל: ושתי מסרבת לבוא אל המלך תוך שימוש בתואנה של כאב שיניים; ומרדכי מתואר כרוכל זעיר, עסקן ושתדלן גוץ וגיבן. ברגע אפל במיוחד ביצירה מרדכי מחכה לשטן שאתו סגר עסקה שידחוף את המן אל מיטתה של אסתר ברגע המכריע. הרעיון שמלאך דחף את המן אל המיטה מופיע כבר בספרות חז”ל, אולם הבחירה של מאנגר להפוך את המלאך לשטן צובעת את השתלשלות אירועי המגילה באור מטריד ביותר.
--פורים שפיל בגרסת היידישפיל. סצנה מתוך ההצגה ‘די מגילה’ המועלית כיום על ידי תאטרון היידישפיל
מודר מן הבמה
למרות שהטקסט של מאנגר נכתב לקריאה, הוא הועלה על הבמה לראשונה ב-1965, בתאטרון החמאם שביפו. ההצגה בוימה על ידי שמואל בונים ואת הלחנים למלים של מאנגר כתב דובי זלצר. השחקנים היו פרלה מגר, זישה גולד, ברונו פינק, ובני משפחת בורשטיין – פסח, ליליאן לוקס ומוט’לה (מייק).
ההצגה הועלתה לאחר כעשרים שנה שבהן הופעות תאטרון ביידיש הודרו באופן מגמתי לשוליים של התרבות הישראלית. ב-1949 נקבע שאסור ללהקות מקומיות להופיע ביידיש בישראל ורק לאמנים מחו”ל הותר לשחק ביידיש. מאוחר יותר ריכך דוד בן גוריון את התקנה, אולם בשנות החמישים שחקנים תושבי הארץ שביקשו להופיע ביידיש נדרשו עדיין לשלם מס מיוחד. הצגת ‘המגילה’ ביידיש בתאטרון החמאם, שנוהל על ידי חיים חפר ודן בן אמוץ – לב הקונצנזוס של התרבות הצברית הישראלית – אינה עניין מובן מאליו כלל ועיקר. ההצגה אף זכתה להצלחה אדירה והועלתה בישראל יותר מ-300 פעם.
בשנה האחרונה (2010) יצאה לאור מהדורה דו לשונית חדשה של ‘שירי המגילה’ בתרגומו ובעריכתו של דוד אסף. את הספר מעטרים איוריו הנפלאים של נעם נדב, ומצורף אליו דיסק השירים מההצגה בתאטרון החמאם. מהדורה זו מהווה תרומה של ממש לארון הספרים של התרבות הישראלית, ומאפשרת היכרות מחודשת עם מורשתו של יוצר רב פנים, עממי ומלומד גם יחד, שכתב בשפה פשוטה ועם זאת רבת קולות ורבדים, מסורתית ומודרניסטית בעת ובעונה אחת.
--פורים שפיל בגרסת היידישפיל. סצנה מתוך ההצגה ‘די מגילה’ המועלית כיום על ידי תאטרון היידישפיל