שני יתומים גלמודים עומדים לבוא בברית נישואין. מאות מבני הקהילה שארגנו את השידוך ודאגו לכל צורכי החתונה מקיפים אותם. אבל אירוע מרגש זה לא מתרחש באולם שמחות, גם לא בכיכר העיר, אלא בבית העלמין המקומי. מה הוליד תופעה מוזרה זו – שרווחה יותר ממה שהיינו מצפים במהלך המאה ה-19 – ואיזה פולמוס היא עוררה?

בר"ח ניסן תרס"ט (1909) נכתב בפנקס החברה קדישא של עדת הפרושים בירושלים:

יירשם בזה לזיכרון שביום הזה לעת ערב עלה הקהל חופה של ב' תימנים על הר הזיתים לסגולה של עצירת מחלה.

צלמי אמריקן קולוני הנציחו את טקס חתונתם של היתומים בהר הזיתים, וכעבור יומיים פורסמו במדור 'ירכתון קטן' בעיתון 'הצבי' הדברים שכתב אליעזר בן יהודה ביום החתונה, ובהם יותר מקורטוב של אירוניה:

ובכן, אל תאמרו כי אלמנה ירושלים מבעלי סגולות מועילות. סוף סוף נמצאו עסקנים נאמנים הדואגים לשלומה של ירושלים ולבריאותה, והיום, בר"ח ניסן, שעה אחת אחרי הצהריים החלה הכנת הסגולה … ארוכה מאוד הייתה התהלוכה שמילאה את כל הדרך מן השער עד קרוב ליד אבשלום. בפנותי את ראשי לצד הר הזיתים כבר היה כל מעלה ההר שמעל למערות זכריה ויד אבשלום מכוסה המון רב. בשיר וברינה עלתה התהלוכה להר הזיתים. החום היה מחניק אף כי מהמזרח נשב קצת רוח נעים. ובהמון היהודי הרב שהשתפך ככה בכבדות ובעצלות על אמיר ההר בין הקברים הבלים נמצאו גם סירים אנגלים, אמריקנים וגרמנים. מה רצו הסירים פה? לראות את המעשה המוזר שעשו היהודים, לא יותר. ובאמת, היש לך דבר יותר מגוחך מהמעשה הזה? עם רב הולך להר הזיתים לראות בנישואים של יתום ויתומה, למען שתעבור על ידי 'סגולה' זו המגפה הנוראה מהעיר ('הצבי', ג' בניסן תרס"ט, 25.3.1909).

מה לחתונה של יתומים צעירים ומלאי חיים בבית הקברות העתיק בהר הזיתים? וכי לא נמצאו אולמות טובים ממנו לערוך בהם חתונה? האם יש כאן דאגה לעניים יתומים או תקווה שבזכות מעשה הצדקה של האנשים החיים ובזכות שמחת החתונה המגפה תיעצר? האם מדובר באמונה כי המתים בבית הקברות יכולים לבקש ישועה למען החיים, וכי המפגש ביניהם יביא את המרפא, או שאולי יש כאן הכרזת ניצחון – ניצחונם של ילדים שנותרו בחיים למרות המחלות והמגפות והצליחו להגיע לגיל הפריון?

 

חופה שחורה

חתונת יתומים בבית הקברות מכונה 'חופה שחורה' או 'חופת מגפה', והיא ידועה כטקס מאגי שיש בו סגולה לעצירת מגפה או פורענות אחרת שבאה לעולם. מנהג זה אינו המצאה של תושבי ירושלים. הוא הגיע לעיר הקודש במאה ה-19 מקהילות מזרח אירופה. בספרו של רבי צבי הירש מרימנוב 'בארֹת המים' מסופר על חתונת יתומים שנערכה בעיירה בתקצ"א (1831):

בשנה הנ"ל הייתה שוררת עלי תבל מחלה החולירע רחמנא ליצלן, וגם ברימנוב. ועשאו לה סגולה הידוע כי השיאו איש עני עם בתולה ענייה. ועשאו החופה עלי בית עלמין, והנה כאשר רצו להוביל החתן והכלה תחת החופה נחלה הכלה על חולי הלז … וסיפרו הדבר להרב הקדוש מורנו הרב צבי הכהן זיכרונו לחיי העולם הבא, אזי פתח את פיו הקדוש ואמר: קיימא לן מעבירין את המת לפני הכלה, ותכף נתרפאת מחוליה ושבה לאיתנה הראשון (צבי פרידהבר, "חתונות מגפה בראי הספרות והעיתונות העברית", 'דפים למחקר בספרות' 7, עמ' 306).

מאיר צוקרביץ מספר על חתונה שנערכה בבית קברות בעיר זמברוב שבפולין בתרנ"ג (1893), לאחר שכל המאמצים להדביר את מחלת החלירע שפקדה את העיר עלו בתוהו:

אך הקהל לא התייאש מישועת ה' ואחזו בדרך שלישית – נישואי יתומה. בתולה יתומה ובעלת מום הייתה בעיר וחנה ינטה שמה, ורווק גמגמן מחזר ביום על הפתחים ולן בלילה בהכנסת אורחים על הדרגש הקשה. שידכו נכבדי הקהל זה על זה והזוג נתרצה. הוחלט לערוך להם נישואים בציבור על חשבון הקהל בבית הקברות … הובילו את הזוג לחופה בתופים ובמחולות, וכל בני העיר – לרבות הנוצרים – באו לשמחת חתן וכלה, וזכות שמחה של מצווה עמדה לנו. כי ראה ה' בעניינו וינחם על הרעה לעמו ותיעצר המגפה (שמואל גליק 'אור נגה עליהם – הזיקה שבין מנהגי נישואין למנהגי אבלות במסורת ישראל', עמ' 175).

בראשית המאה העשרים כבר היה המנהג מוכר ונפוץ למדי. ד"ר יום-טוב לוינסקי סקר במאמרו "חתונות מגיפה במנהגי אשכנז" את המנהג העממי הזה שהתפתח באירופה והזכיר חתונה שנערכה בלומז'ה שבפולין ב-1906, חתונה שנערכה קרקוב ב-1918, ושלוש חתונות שהתקיימו בשדליץ בשנים 1917-1925 במטרה להתמודד עם מגפות ועם רעב. בספר 'אוצר כל מנהגי ישרון' שפרסם הרב אברהם הירשוביץ בתרע"ח נכתב:

כשהיה מגפה בעיר עשו חופה עם עני יתום ויתומה ענייה על חצר מוות משום סגולה, או גונזין ספרים בלים ושמות הקדוש ברוך הוא והולכים בהמון חוגג אל בית הקברות וגונזין שם בקרקע (סימן מ"ב).

בעיתונות של תנועת ההשכלה הוקדשה תשומת לב נרחבת לתופעה, והלוחם הגדול נגדה היה עורך עיתון 'המליץ' אלכסנדר צדרבוים. כאשר נודע לו על 'חופות שחורות' שנערכו בקישינב הוא יצא חוצץ נגד המנהג:

ברכת ה' תבואתה לראש המתעסקים במצוות הכנסת כלה, ובזכותה יעצור ה' במלאך המשחית ויסר מעליהם ומעל כל ערי ארצנו את המוות הנורא הזה. אך לא נוכל עצור במלים להוכיחם על פניהם אם נכונה השמועה אשר הגיעה לאוזנינו, כי באחת יבערו ויכסלו, באשר נתנו לעשות ט"ו חופות על שדה הקברים. תועבה היא לישראל, לו גם יצאה התקנה הנבערה הזאת מאחד קדוש, או מכל הקדושים אשר בארצנו ובחוץ לארץ יחד ('המליץ', כ"ח באב תרכ"ו, 9.8.1866).

גם בכתב העת 'הכרמל', שיצא בליטא בעריכתו של שמואל יוסף פין, יש התייחסות לחתונות מגפה, כולל כתבות ביקורתיות על חתונות שהתקיימו ביקטרניסלב ובגרודנה באלול תרכ"ו ובביאליסטוק בתשרי תרכ"ז. על החתונה ביקטרניסלב נכתב:

זה כשבועות אחדים כמעט החלה המחלה הנוראה (חולי-רע) להיראות בעירנו ורבים חללים הפילה … ויהי היום ואנשים רבים נועצו לעצור את המגפה ולשום קץ ותכלה להמחלה הזאת, ויקחו בחור ובתולה מבזויי העם וחדלי אישים, ויובילום בתופים ובמחולות לבית מועד לכל חי, ושמה הביאום במסורת ברית הנישואין, ואכלו ושתו וישימו בכוס עיניהם, ויאמרו כי זאת היא התרופה למחלת החולי-רע. מאוד נהפך לבי בקרבי וכלימה כיסתה פניי בראותי את החיזיון הזה. לא יכולתי לשער בנפשי כי בימים האלה יאמינו אחינו בני ישראל בדברים זרים כאלה. ובשאלי אותם מה הדבר הזה ומה המעשה אשר הם עושים ומאין בה להם המנהג הנבער הזה, אז מילאו שחוק פיהם ויניעו עליי בראשם באומרם כי המנהג הזה להם למורשה מאת אבותיהם אשר בטח ידעו את אשר עשו.  ולא ידעו האנשים האלה ולא עלה על לבבם כי לא כל מנהג ישן טוב, ויש מנהגים של שטות ובערות ('הכרמל', ג' באלול תרכ"ו).

חתונת היתומים האחרונה שהתקיימה באירופה הייתה כנראה בגטו ז'לחוב בתש"ב (1942), בתקווה שמגפת הטיפוס שקטלה מאות תיפסק. חברי הקהילה הוליכו את בני הזוג לחופה בבית הקברות, ואחרי הטקס הוגש כיבוד ונוגנה מוזיקה בבניין היודנרט שבגטו. נראה כי מנהג העמדת 'חופה שחורה' היה מקובל בתקופת השואה, אך בגטאות לא היה צורך להרחיק עד לבית הקברות, שכן הגטו כולו היה בית קברות אחד גדול. רעיון זה בא לידי ביטוי בנאום מצמרר שנשא רב העיר פיוטרקוב הרב משה חיים לאו – אביו של הרב הראשי לשעבר ישראל מאיר לאו בעת חופה שנערכה בביתו שבגטו. הוא אמר כי מנהג ישראל להעמיד חופה בבית הקברות בעת מגפה, והוסיף כי על עם ישראל עוברת עתה המגפה הגדולה ביותר בדמי ימי העולם וכל הגטו הפך לבית קברות. בסיום דבריו נשא תפילה:

אבינו שבשמים, בזכות הזוג הצעיר העומד תחת החופה בטל מעלינו את הגזרה הרעה. די, תעצור נא המגפה אשר קיפחה מאות אלפים מבני ישראל, אנשים, נשים וטף. שלח לנו ישועה וגאולה מן הגלות המרה (יעקב קורץ, 'ספר עדות – רשימותיו של יהודי מוצל מן הגיהינום הנאצי בפולין', עמ' 308).

 

הילולי וחנגי בין הקברים 

חופות יתומים הוזכרו גם בספרות העברית לדורותיה, עדות נוספת לתפוצת המנהג. מנדלי מוכר ספרים היה מהראשונים שהתייחסו לתופעה. ב-1866 פקדו את עיירות מזרח אירופה מגפות רבות ובעקבותיהן נערכו חופות יתומים בבתי הקברות. בספרו 'פישקא החיגר', שנכתב ביידיש ב-1869 ועובד מאוחר יותר לעברית בשם 'ספר הקבצנים', תיאר מנדלי בהגזמה חתונה שכזו וסיכם:

מי שלא ראה חתונה הילולי וחנגי בין הקברים, לא ראה חתונה מימיו. היו חוגגים ושותים, מרקדים לפני הכלה ואומרים: כלה נאה וחסודה. לא כדי לחבבה על החולירע, כיש אומרים חס ושלום, אלא כדי לחבבה על בעלה השוטה ('כל כתבי מנדלי מוכר ספרים', הוצאת דביר תשי"ח, עמ' צח).

יוסף חיים ברנר שילב סצנה המבוססת על אירוע של 'חופה שחורה' בפרק השלישי של הרומן 'בין מים למים' – הראשון מבין הסיפורים שחיבר בארץ ישראל (ראו מסגרת). בעת שהותו בברלין פרסם ש"י עגנון ב-1913 את הסיפור "החופה השחורה" בכתב העת 'השילוח' שראה אור באודסה. עגנון הזכיר חופת יתומים גם ברומן 'תמול שלשום' שכתב ב-1946.

 

 

בין יפו וירושלים

חתונות יתומים בבתי קברות הונהגו לא רק בירושלים אלא גם במקומות אחרים בארץ, ובהם יפו. ב-2003 תיארה שפרה הורן חתונה שחורה בספרה 'תמרה הולכת על המים'. תיאור זה מבוסס על תחקיר היסטורי שעסק בהעמדת 'חופה שחורה' ב-1902 ביפו, כאשר מגפת כולרה פקדה את העיר יפו. המגפה הגיעה ממצרים ופגעה בעיקר בערי החוף. העות'מאנים הטילו סגר על יפו ולא התירו לתושבים לקבור את חללי המגפה בבית הקברות ביפו כי הוא היה בלב אזור בנוי והם חששו מהדבקה. שמעון רוקח, מראשי היישוב היהודי ביפו, קיבל מהשלטונות אישור לרכוש חלקה בת 12 דונם בבעלות ממשלתית הרחק מהעיר. 'ועד הקהילה המאוחדת לעדות האשכנזים והספרדים' ביפו שילם חמישים מג'ידי תמורת הקרקע והכשיר את המקום לקבורה. בי' במרחשון תרס"ג נכרה הקבר הראשון בבית הקברות החדש – לימים בית הקברות טרומפלדור שרבים מחלוצי העליות הראשונות נקברו בו. מיד אחריו נכרה קבר נוסף הרחק מהראשון, במטרה לקבוע עובדות בשטח פן יתחרטו השלטונות ויבקשו את החלקה בחזרה. כסגולה לעצירת המגפה ערכו באותו יום שתי חתונות יתומים בבית הקברות החדש, והשיאו שתי אחיות יתומות – שניר וציונה בליש – למשה גלזן וליחיא ריאני. ייסוד בית העלמין החדש ביפו עורר התרגשות רבה ובעיתונו של ישראל דוב פרומקין 'חבצלת' נכתב על כך:

ויהי כי החלה המחלה לתת חלק למלאך המוות, גזר 'ועד הבריאות' שהועידו הממשלה לדאוג לבריאות העיר כי המתים בהמחלה הזאת מאיזו דת שיהיו לא ייקברו בבתי הקברות העתיקים שרובם קרובים לעיר, ורק בבית קברות מיוחד שקבעה הממשלה רחוק מהעיר, ומתי ישראל היו מזומנים להיקבר גם שם … ויקברו שמה המת, ואחריו את אשר מתו אחר כך, ושם קברו גם את 'הגניזה', ושם נכנסו לחופה ב' זוגות בתופים ובמחולות, ויהי המקום ההוא לבית הקברות תמידי. ייתן ה' ובילע המוות לנצח ויאמר למלאך המשחית הרף ולא נוסיף לדאבה עוד ('חבצלת', כ"ח במרחשון תרס"ג, 28.11.1902).

הסגנון האוהד – החריג בעיתונים מתקופה זו – מעיד על שיוכו של 'חבצלת' שייסד הרב ישראל ב"ק ב-1863 לחסידי ירושלים.

כאמור, המקום העיקרי בארץ שבו נערכו חתונות יתומים בבית הקברות היה ירושלים. במאה ה-19 שררו בירושלים תנאי תברואה קשים שנבעו מהצטברות אשפה בחוצות העיר, ממי ביוב שזרמו ברחובות, מבורות מים מוזנחים שהיו נגועים בחיידקים ומתנאי דיור גרועים. כתוצאה מכך פקדו את העיר שוב ושוב מגפות שונות ומשונות. המגפה הקשה ביותר שפרצה בירושלים ונחרתה עמוק בלב תושביה הייתה מגפת כולרה שפרצה בתחילת תרכ"ו (אוקטובר 1865). במשך חודשיים הפילה המגפה כ-500 חללים והשנה זכתה לכינוי 'שנת הכור"ת'. עיתוני ירושלים הרבו לכתוב באותם ימים על המגפה, וכמעט מדי יום הופיעו בהם הספדים על מנהיגי הקהילה שקיפחו את חייהם.

קודם להמצאת האנטיביוטיקה והחיסונים לא היו תרופות נגד מרבית המחלות, וכשאדם נדבק במחלה כלשהי נותר לו כמעט רק להתפלל, לערוך תעניות ולהשתמש בקמעות למיניהם. כשכל האמצעים האלה לא הועילו השתמשו בטקס המאגי שהביאו עמם האשכנזים ממזרח אירופה – העמדת 'חופה שחורה'. על חופה שחורה שנערכה בשל המגפה בתרכ"ו נכתב בעיתוני התקופה פעם אחת בלבד. בעיתון 'הלבנון' פורסמה בכ"ה באייר תרכ"ו רשימתו של אדם שחתם בשם יוס"ף. הוא תיאר חתונה שנערכה כשבועיים קודם, וקבל על המנהג המגונה להשיא יתומים בבית הקברות אף בלי לשאול אם רצונם להינשא זה לזה. הוא סיפר על שני יתומים שנישאו בבית הקברות ולאחר החתונה התקוטטו. אם הכלה מיררה את חיי החתן עד שקצה נפשו והוא החליט לשים קץ לחייו וניסה להטביע עצמו במקווה. בנס הגיעו לשם נשים לטבול והצילוהו.

חופה שחורה שנערכה בעת המגפה בתרכ"ו הוזכרה גם בספרו של אליהו פרוש:

בשנת תרכ"ו הייתה מגפת חולירע קשה ביותר בירושלים, וכסגולה לעצירת המגפה ערכו חופה וקידושין לחתן וכלה בבית הקברות שבהר הזיתים. החתונה הייתה של רבּ יוסף לוצינער (דענקער) ואשתו, והיא נערכה ברוב עם ובשמחה יתרה ('זכרונות ראשונים – זכרונות על חיי הישוב הירושלמי בעיר העתיקה ומחוצה לה במאה האחרונה', עמ' 39).

פנחס בן צבי גרייבסקי, שנפטר בתש"א, פרסם אלבום תמונות של ירושלמים ילידי הארץ. בספר מופיעה תמונה ומתחתיה הכיתוב:

רבּ יוסף בה"ר אליהו דנקר ז"ל מלוצין. נולד בירושלים בשנת תר"ח ונפטר בה ו' ניסן תרפ"ז. שומר קברות הצדיקים ומתעסק בהטמנת 'הגניזה' שמה ('אוסף תמונות (אלבום) מילידי הארץ – ירושלים ארץ ישראל רבנים, חכמים וסופרים, עסקני הצבור, בעלי מסחר וקנין', חלק ראשון, עמ' 59).

סביר מאוד שמדובר באותו אדם, ואם אכן כך, אזי החתן היה בן 18 בעת שנישא בבית הקברות. ברשימות ממפקד האוכלוסין שערך מונטיפיורי בשנת תרכ"ו מופיע ברשימת כולל רייסין יוסף בן אליהו יהושע. נכתב כי הוא יליד ירושלים, בן 18, נשוי לחנה ונסמך על שולחן אביו. מעליו מופיע שמו של אביו – רבּ אליהו יהושע מלוצין – הנשוי לאסתר רבקה. גם נתונים אלה מצביעים על כך שיוסף הוא כנראה החתן המדובר, ומתברר שהוא לא היה יתום. ייתכן כי אשתו חנה הייתה יתומה וייתכן שאף אחד מהם לא היה יתום. אליהו פרוש כתב שהחתונה נערכה בבית הקברות אך הוא לא ציין שהחתן והכלה היו יתומים.