הוא היה משורר. הוא היה הומוסקסואל. הוא לא קיים מצוות, גילה את הציונות ועלה לארץ. הוא הפך לפעיל חרדי ששאף לחיים יהודיים תחת שלטון ערבי. הסתירות המרובות בחייו הפכו את יעקב ישראל דה האן לדמות ייחודית, ואחת מהן אף הביאה עליו את מותו // מנחם קרן-קרץ

יציאה ספרותית מהארון

לילה. שלוש יריות אקדח גדעו את חייו של אחד המדינאים היהודים המשפיעים ומעוררי המחלוקת, שבניגוד לדעתו של רוב הציבור היהודי חתר להשגת הסדר שלום פייסני עם הערבים.

ב-1924, מעט יותר משבעים שנה לפני רצח רבין, נרצח בירושלים המשורר, הסופר, העיתונאי, המשפטן והמדינאי ד”ר יעקב ישראל דה האן, דמות ייחודית שחידת עולמה הפנימי ומניעיה טרם נפתרה.

דה האן בצעירותו עם אחותו הסופרת קארי ון ברוגן שנולדה כקרולינה לאה דה האן-

דה האן בצעירותו עם אחותו הסופרת קארי ון ברוגן שנולדה כקרולינה לאה דה האן

דה האן נולד בסוף 1881 למשפחה יהודית דתית שהתגוררה בכפר ההולנדי הקטן סְמילדֶה. בגיל צעיר עזב את משפחתו ואת המסורת הדתית והחל לפתח קריירה עצמאית, תחילה כמורה וכעורך דין, ובהמשך גם כעיתונאי. מגוריו באמסטרדם וחיי התרבות העשירים שאפיינו את הולנד במפנה המאה העשרים חשפו בפניו את אוצרות התרבות המערבית. שם גילה גם את נטייתו ההומוסקסואלית, וזו באה לידי ביטוי ביצירתו, ובמיוחד ברומן ‘צינורות’ המספר על אהבתם של שני סטודנטים, ספר שהקדיש לידידו הפסיכיאטר ארנולד אלטרינו. פרסום הספר גרר שערורייה שהובילה לפיטוריו מבית הספר שבו לימד ומהעיתון שבו כתב. כדי להגן על שמו הטוב בחברה הבורגנית והשמרנית שבה חי נישא דה האן ב-1907 ליוהנה ואן מרספין, רופאה נוצרייה שהייתה מבוגרת ממנו בתשע שנים. בהתחשב בהעדפותיו המיניות לא ברור מה היה אופי החיים הזוגיים בין השניים במהלך 12 השנים שבהן היו נשואים.

במסגרת עבודתו העיתונאית סיקר דה האן את הנעשה באימפריה הרוסית שהייתה אז המדינה הגדולה בתבל. במסעו לרוסיה ב-1912 גילה דה האן את עוצמת האכזריות של המשטר לנתיניו בכלל, וליהודים בפרט, והדבר גרם לו להתקרב ליהדות ולציונות. שלוש שנים מאוחר יותר פרסם דה האן את ספרו ‘השיר היהודי’. הספר העלה את קרנו בעיני הקהילה היהודית באמסטרדם וזו אימצה בחום את המשורר היהודי שחזר בתשובה.

במהלך מלחמת העולם הראשונה סיים דה האן את לימודיו לתואר דוקטור למשפטים והחל ללמד באוניברסיטה. בעקבות הצהרת בלפור וכיבוש ארץ ישראל על ידי הבריטים – שהתחייבו להקים בה בית לאומי לעם היהודי – הוא החליט לעלות לארץ ישראל. בתחילת 1919 נפרד דה האן מעשרות מחבריו ומבני משפחתו בטקס מרגש בתחנת הרכבת שהסתיים בשירת ‘התקווה’. עד עלייתו כבר הספיק לפרסם ארבעה ספרי פרוזה, חמישה ספרי שירה ומאות כתבות ופרסומים ספרותיים בעיתונות המקומית, ואף לעורר שערוריות. אלה הפכו את דה האן לשם מוכר בחוגי האינטליגנציה ההולנדית.

המסמכים מעידים על היותו ציוני נלהב אך גם על חוש הומור בריא. קבלה על תרומת עץ לקרן הקיימת, תרומה שניתנה על ידי אדם שהפסיד בהתערבות עם דה האן-

המסמכים מעידים על היותו ציוני נלהב אך גם על חוש הומור בריא. קבלה על תרומת עץ לקרן הקיימת, תרומה שניתנה על ידי אדם שהפסיד בהתערבות עם דה האן

בנוסף לרצונו להגשים את עמדותיו הציוניות דה האן ביקש לפתוח דף חדש בארץ ישראל. רוב תושבי הארץ לא קראו הולנדית, כתביו ההומוסקסואליים לא היו מוכרים ואיש לא ידע על נישואיו לאישה נוצרייה. ירושלים הרב לאומית בימי המנדט הקסימה את דה האן. הוא כתב לעיתונו מאות רשימות על חיי היומיום בירושלים, על קסם השבת בעיר, על יהודי היישוב הישן לעדותיהם השונות, על הילדים המדברים עברית, על הפרעות ביהודי חברון וירושלים, על קבוצות החלוצים, ועל טיוליו לחברון, לבאר שבע ולאשדוד בחברת ידידו המטורזן עאדל עווידה. מעמדו כעיתונאי זר אפשר לו גם להתרועע עם נערים ערבים.

את התחבטותו הפנימית הסוערת ביטא דה-האן גם בשירים מלאי רגש:

לְמִי אֲנִי מַמְתִּין וּמְיַחֵל

כְּשֶׁהַשֵּׁנָה יוֹרֶדֶת עַל הָעִיר

כָּאן, מוּל הַכֹּתֶל: הַאֻמְנָם לְאֵ-ל?

אוּלַי לַמָּרוֹקָנִי הַצָּעִיר?

(ישראל דה-האן: עשרה מרובעים על אהבת ציון ואהבת נערים”, מהולנדית: של אירית באומן ורונן סוניס, ‘הו! – כתב עת לספרות’, אלול תשס”ו, עמ’ 221)
מכתב לקולונל קיש, 1923קדם בית מכירות

מכתב לקולונל קיש, 1923

אך הדף החדש היה מאתגר: שמו הספרותי והמקצועי של דה האן לא הלך לפניו בישראל כמו בהולנד. עם הגעתו לארץ פנה בחגיגיות למשרדי ‘ועד הצירים’ בירושלים, הציג עצמו כמחבר ‘השיר היהודי’ והעמיד את שירותיו לרשות בניין האומה, אך זכה לתגובה מזלזלת מצד היו”ר בפועל ד”ר הארי פרידנוולד ששמעו של המשורר ההולנדי לא הגיע לאוזניו:

 

את מלאכת הבנייה אנחנו יכולים לעשות לבד. אתה רק תדאג שייכנס כסף למגרה (שלמה נקדימון ושאול מייזליש, ‘דה האן – הרצח הפוליטי הראשון בארץ ישראל’, עמ’ 53).

דה האן פנה לראשי המזרחי, התנועה הציונית דתית, והציע להם את שירותיו כעיתונאי, כאיש רוח, כדמות חינוכית וכמשפטן. הוא הצליח אמנם לקבל תפקיד בהנהגת התנועה, אולם תוך זמן קצר התאכזב וכתב לאחד מידידיו כי “המפעל [הציוני] יפה, אך האנשים מכוערים” (צ’ וי’ משי זהב, ‘הקדוש דה האן – הרצח הציוני הראשון בארץ ישראל’, עמ’ 49).

התפנית האחרונה

בסוף 1920 פנה דה האן, שהיה קרוב כבר לשנתו הארבעים, לראשי ‘ועד העיר האשכנזי’ שעשה אז את צעדיו הראשונים. המנדט הבריטי אפשר לבני הדתות השונות להקים לעצמם מערכות של שלטון עצמי. בירושלים, שבה היה הריכוז היהודי הגדול ביותר, הקימו ראשי היישוב, ובראשם המנהיגים הציונים, את ‘ועד העיר הכללי’. אנשי היישוב הישן שהתנגדו לציונות, הן מטעמים דתיים והן מטעמים פוליטיים, הקימו בתגובה ארגון אופוזיציוני שנקרא ‘ועד העיר האשכנזי’. תקופה קצרה לאחר הקמתו פרשו ממנו חלק ממקימיו, בעיקר המשכילים שבהם, והוא נותר בידיהם של החרדים מתנגדי הציונות.

הרב זוננפלדהארכיון הציוני

הרב זוננפלד

הדמות הבולטת בראש ‘ועד העיר האשכנזי’ היה הרב יוסף חיים זוננפלד, יליד הונגריה, שהפך במהלך מלחמת העולם הראשונה למנהיגו הדתי והפוליטי של היישוב הישן. בהתאם למסורת בהונגריה – שבה העניק השלטון ליהודים האורתודוקסים במעמד נפרד מזה של היהודים האחרים – שאף הרב זוננפלד לשכנע את שלטונות המנדט להכיר בחרדים מתנגדי הציונות כקבוצה עצמאית שיש לה זכות לנהל את חייה בנפרד מיתר היהודים. לשם כך היה הכרח לאפיין את ועד העיר האשכנזי כארגון פוליטי וחברתי בעל אידאולוגיה והשקפת עולם שונות מאלה של ועד העיר הכללי. האישים שכיהנו עד אז בראשות הארגון היו עסקנים חרדים מקומיים שכישוריהם הפוליטיים לא התאימו לשאיפותיו הגדולות של הרב זוננפלד, ופנייתו של דה האן אליו נפלה לידיו כפרי בשל.

ד''ר משה וולאך מייסד בית החולים שערי-צדק, תמונה מ-1956עיבוד תמונה: תמר הירדני

ד”ר משה וולאך מייסד בית החולים שערי-צדק, תמונה מ-1956

השתלבותו של דה האן בחוגי היהדות החרדית הקנאית הייתה מהירה. בניגוד למצב היום, בזמנו נכללה בחוג זה גם קבוצה קטנה של יוצאי גרמניה, ולצד השקפותיהם הדתיות הקנאיות הם היו גם בעלי אמצעים ובעלי השכלה רחבה והוקירו את תרבות המערב ואת ספרותה. הבולט שבהם היה ד”ר משה (מוריץ) וולאך, מייסד בית החולים שערי צדק והרופא הראשי בו, שאימץ את דה האן, המשכיל האירופי המתבולל שחזר בתשובה, והפך לידידו הקרוב.

בית החולים שערי צדק נוסד על ידי ד"ר משה וולאך בשליחות ועד הפקידים של אמסטרדם, ונקרא אז 'בית החולים האמסטרדמי'. דה האן, שעלה מהולנד, היה מקורב לד"ר וולאך. בית החולים שערי צדק על דרך יפו, 1905 לערך-

בית החולים שערי צדק נוסד על ידי ד”ר משה וולאך בשליחות ועד הפקידים של אמסטרדם, ונקרא אז ‘בית החולים האמסטרדמי’. דה האן, שעלה מהולנד, היה מקורב לד”ר וולאך. בית החולים שערי צדק על דרך יפו, 1905 לערך

לאחר שדה האן השתלב בהנהגת ועד העיר האשכנזי הוא סייע בהובלת תהליך ההתבדלות שלו מכלל הציבור היהודי בשלושה מישורים – משפטי, תקשורתי ומדיני. במישור המשפטי השתמש דה האן בהכשרתו כעורך דין וייצג את עמדתו של ועד העיר האשכנזי בפני שלטונות המנדט. הוא טען כי דרישת ועד העיר האשכנזי להכרה באנשיו כחברי קבוצה פוליטית נפרדת מהווה ביטוי לזכותם של החרדים לחופש דת, כלומר לחופש משלטונם הכפוי של הציונים הכופרים. כדוגמה הוא הציג את העובדה שמרבית הציבור היהודי חפץ במתן זכות בחירה לנשים, ואילו החרדים אינם יכולים להסכים לכך, שהרי ייאלצו אותם להיות כפופים לגופים שנציגיהם נבחרו גם בקולותיהן של נשים, והדבר יהווה הפרה ברורה של חופש הדת.

במישור התקשורתי ניצל דה האן את כישוריו ואת קשריו כדי לפרסם – בעיקר בעיתונות הבינלאומית – כתבות שישפיעו על מקבלי ההחלטות, הן בארץ ישראל והן בבריטניה, להכיר בלגיטימיות של הדרישה החרדית להיבדלות. ככתב מדיני וכפרשן פוליטי מנוסה הבין דה האן כי טיעונים אידאולוגיים לבדם לא ישכנעו את הבריטים להעניק מעמד פוליטי נפרד לקבוצה שכללה רק אלפים בודדים, וכי עליו לספק עילה משמעותית הרבה יותר, ועל כן פעל גם במישור המדיני וניסה למצוא חיזוק לטענותיו האידאולוגיות. פעילות זו היא שהביאה עליו את מותו בטרם עת.

החרדים והבעיה הערבית

דה האן ידע כי אחת הבעיות המדיניות המרכזיות שאתה התמודדו הבריטים הייתה הבעיה הערבית. מצד אחד הם הבטיחו את ארץ ישראל ליהודים, אולם מצד שני היו מיליוני ערבים שהתנגדו לכך, והעימות בינם לבין בריטניה היה בלתי נמנע. כדי להימנע מעימות תמכו הבריטים במינוי מנהיגים ערבים שלחמו לצדם במלחמת העולם הראשונה נגד האימפריה העות’מאנית לשליטים אזוריים. על מנהיגים אלה נמנו חוסיין בן עלי מלך חג’אז (לימים סעודיה) ושני בניו – פייסל, שהיה תחילה מלך סוריה ובהמשך מלך עיראק; ועבדאללה, אמיר הממלכה ההאשמית של עבר הירדן. הציונים תמכו אמנם במהלך הבריטי, אולם חששו כי התקרבות הבריטים לערבים תגרום להם למסור לידי עבדאללה גם את השלטון בארץ ישראל, שבה היה רוב לערבים, וכך ימנעו את קיומו של ממשל יהודי עצמי ויביאו את החלום הציוני לקצו.

נראה כי הוא נהנה מיכולתו ללבוש פנים רבים. דה האן בכפייה ובעבאיה המוזהבות שקיבל כתשורה בפגישתו עם המלך עבדאללהצילום: ג' קריקוריאן

נראה כי הוא נהנה מיכולתו ללבוש פנים רבים. דה האן בכפייה ובעבאיה המוזהבות שקיבל כתשורה בפגישתו עם המלך עבדאללה

דה האן, שהבין את הדילמה הבריטית, סבר כי כדי לשכנע את הבריטים להכיר בוועד העיר האשכנזי כישות נפרדת מזו הציונית עליו לקדם גם מדיניות חוץ נפרדת. לצורך כך הוא נפגש עם מנהיגים ערבים וטען באוזניהם כי היהודים האמיתיים – כלומר החרדים – מסתייגים מהשאיפות הלאומיות של הציונים, וכי הם מוכנים לחיות בשלום גם תחת שלטון ערבי. בתחילת 1922 נפגש דה האן עם איל העיתונות אלפרד הרמסוורת’ – המוכר בתואר לורד נורת’קליף – שבאותה תקופה היה בעל השפעה בינלאומית עצומה. נורת’קליף הגיע לארץ ישראל במהלך מסע סביב העולם ונפגש עם נציגי הקהילות בארץ. המשלחת החרדית הציגה בפניו השקפת עולם מדינית שונה מזו של הנהגת הרוב הציוני, ולאחר מסעו פרסם מאמר שבו כתב כי הצהרת בלפור הייתה טעות מדינית.

בעיתונות העברית התקבלה עמדתם של החרדים בביקורת גורפת. פיצול העמדה היהודית נתן בידי מתנגדי הציונות תואנה לסגת מההבטחה שניתנה בהצהרת בלפור, אך מנקודת מבטו של ועד העיר האשכנזי זה היה הישג: הוא הצליח לבדל את מדיניות החוץ שלו מזו של ההנהגה הציונית. בחודשים הבאים המשיך דה האן לפרסם בעיתונות העולמית מאמרים המתארים את סבלם של הערבים ואת אפלייתם לרעה. באחד מהם תקף דה האן את התעלמותו של הרצל מהסוגיה של ערביי ארץ ישראל:

על הבעיה הערבית לא כתב ד”ר הרצל כלום. פתגמו היה: “העם בלי הארץ אל הארץ בלי עם”, ועד היום נותנים קלי דעת לבעיה הערבית פתרון פשטני כזה (ד’ הלוי, ‘רצח בירושלים – על פרשת רצח פרופ’ דה-האן ויחסי דתיים-חילוניים בירושלים של שנות העשרים’, עמ’ 141).

במקביל פנה דה האן בשם ועד העיר האשכנזי אל חבר הלאומים – הגוף שאישר את פעילות המנדט – וטען כי מיליון יהודים חרדים אינם חלק מהמנגנון הציוני שנבחר לייצג את כל העם היהודי.

זמן מה אחר כך הוא ארגן פגישה בין נציגי ועד העיר האשכנזי בראשות הרב זוננפלד לבין הנציב העליון היהודי הרברט סמואל. החרדים ביקשו ממנו להכיר בהם כישות פוליטית נפרדת המבוססת על הכרה בעמידתם של החרדים בירושלים ברשות עצמם תחת ועד העיר האשכנזי.

פעולות אלה עוררו זעם רב בציבור היהודי וגרמו לרבים מתלמידיו של דה האן בבית הספר הממשלתי למשפטים להחרימו. בכתבה לעיתון ההולנדי כתב דה האן:

שובתים נגדי בבית הספר למשפטים מפני שהלכתי ללורד נורת’קליף בתור חבר המשלחת בלי רשות ועד הצירים … הקיצונים מנהלים נגדי טרור: מאיימים בחרם, גזלת פרנסתי, אלימות ומאמרים בעיתונים (שם, עמ’ 115).

במקביל להחרמתו בארץ גרמו הציונים בהולנד לפיטוריו מהעיתון ההולנדי שבו עבד והוא התקשה לקיים את עצמו. למרות הקשיים לא נטש דה האן את דרכו האידאולוגית וחיפש דרכים חדשות למימוש חזון ההיפרדות של החרדים מהציונים.

היד השחורה

פעילותו הדיפלומטית של דה האן נמשכה ב-1923 במפגשים חשאיים עם מנהיגים ערבים. הוא שטח בפניהם את השקפת היהדות החרדית אשר שללה את השאיפה הציונית לעצמאות והעדיפה לחיות בהבנה תחת שלטון ערבי. עם התקדמות השיחות דאג דה האן כי יזמינו אותו לפגישה עם חוסיין מלך חג’אז ובניו עבדאללה ופייסל ברבת עמון. הפגישה נערכה בעת שחוסיין ביקר בעבר הירדן, ובאותו ביקור הוא נפגש גם עם נציגי ההסתדרות הציונית, שגם הם רצו לקשור קשרים עם מלכי האזור. המנהיגים הערבים גילו סובלנות כלפי שתי המשלחות היהודיות. במהלך הפגישה הצליח דה הצליח לתאם מפגש נוסף בין המלך חוסיין לבין משלחת של ראשי היישוב הישן בראשותו של הרב זוננפלד.

מאז נטש דה האן את הרעיון הציוני והחל בפעילותו למען ועד העיר האשכנזי הוא הפך מטרה לביקורת ולבוז מצד הציונים. זו התגברה ככל שפעילותו להעמקת הפילוג בין יהודי ארץ ישראל התעצמה, והמשורר אורי צבי גרינברג כתב על כך:

בכל דור עומדים גופים טמאים המוכנים לקלוט נפשותיהם של פגרי בוגדים רקובים (שם, עמ’ 190).

פעילותו של דה האן היוותה איום על הישגי הציונות, וההתנגדות לדרכו בקרב הציונים הלכה והסלימה. במאי 1923 קיבל דה האן מכתב איום על חייו שהיה חתום על ידי ‘היד השחורה’. הוא התייעץ אמנם עם המשטרה, אולם לא שינה את מנהגיו ולא הפסיק את פעילותו הפוליטית. 

באחת מרשימותיו תיאר באירוניה מחרידה את האיום:

כמה תמים הוא יום העשרים וחמישה בחודש כשלא נרצחת בעשרים וארבעה בו. ויש לומר: לא בזכות המכתב. כי כך היה כתוב בו: “דה האן! בזה אני מודיע לך כי אם לא תעזוב את ארצנו לפני 24 בחודש זה תיירה ככלב שוטה … היד השחורה”. ומכתב נבון ונדיב זה כתוב כמובן עברית, לשון תחייתנו הלאומית (“יעקב י’ דה-האן – לקט מרשימותיו על ירושלים בשנים 1919-1924”, ‘מחקרים על תולדות יהדות הולנד’ בעריכת יוסף מכמן, כרך ה’, עמ’ 393-394).

אקדח תלוי על הקיר

חשיבותו של דה האן בוועד העיר האשכנזי הייתה ביכולתו לקדם מהלכים פוליטיים בינלאומיים. הוא נפגש עם אישים בעלי מעמד והציב את החרדים כאופוזיציה מאיימת לציונות. בין השאר נפגש עם הנציב העליון הראשון הרברט סמואל, עם איל העיתונות הלורד נורת'קליף ועם עבדאללה מלך ירדן (בתמונה)מאוסף ספריית הקונגרס

חשיבותו של דה האן בוועד העיר האשכנזי הייתה ביכולתו לקדם מהלכים פוליטיים בינלאומיים. הוא נפגש עם אישים בעלי מעמד והציב את החרדים כאופוזיציה מאיימת לציונות. בין השאר נפגש עם הנציב העליון הראשון הרברט סמואל, עם איל העיתונות הלורד נורת’קליף ועם עבדאללה מלך ירדן (בתמונה)

בינואר 1924 הוזמן דה האן למפגש תיאום עם חוסיין ועם בנו עבדאללה ברבת עמון. שבועות אחדים אחר כך יצאה משלחת של אישי ציבור חרדים בראשות הרב זוננפלד לעיירה שׁוּנַה שבין יריחו לרבת עמון. הם מסרו למלך חוסיין ולבניו תזכיר בעברית ובערבית המצהיר כי החרדים אינם קשורים לכל התארגנות יהודית אחרת וכי הם מחויבים לשלום בינם לבין הערבים. הפגישה הסתיימה באווירה חיובית, וכשי על מאמציו הוענקו לדה האן כָּפייה ועבאיה מוזהבות. המפגש הציב את החרדים כשחקן שווה כוחות בזירה המדינית, והדבר שירת היטב את מדיניות ההפרד ומשול שבה נהגו הבריטים בכל הארצות שהיו בשליטתם. בזכות עמדת החרדים יכלו הבריטים למתן את ציפיותיהם של הציונים ולהצדיק את נסיגתם מקיום הצהרת בלפור.

בעקבות הפגישה פרצה סערה ציבורית שהקיפה אל כל הפלגים בציבור היהודי. היו שכעסו על נכונותם של החרדים לחיות תחת שלטון ערבי, והיו שנפגעו מכך שהחרדים לא ראו בציונים יהודים אמיתיים. גם העיתונות הערבית הצטרפה למחלוקת, ומאמריה תורגמו ופורסמו בעיתונים יהודיים. במהלך הסערה נחשפו פגישותיו של דה האן אפילו עם אישים ערבים שתקפו בגלוי את הציונות.

אברהם תהומי, לוחם בארגון ההגנה, הודה במעורבות מרכזית ברצח, והצביע על יצחק בן-צבי כמי שהורה על הריגתו של דה האן. תהומי בצעירותו-

אברהם תהומי, לוחם בארגון ההגנה, הודה במעורבות מרכזית ברצח, והצביע על יצחק בן-צבי כמי שהורה על הריגתו של דה האן. תהומי בצעירותו

דה האן היה אמור לצאת ללונדון בתחילת יולי 1924 עם משלחת מטעם העדה החרדית כדי לפעול נגד עמדותיהם הפוליטיות של הציונים. ב-30 ביוני התפלל דה האן מנחה וערבית בבית הכנסת של בית החולים שערי צדק שהיה אז ברחוב יפו בירושלים. לאחר התפילה נשאר לשוחח עם ידידו ד”ר וולאך, שהיה גם המזכיר המדיני של ועד העיר האשכנזי. בסיום השיחה יצא דה האן דרך השער הצדדי של בית החולים, שם פנה אליו אדם ושאל אותו מה השעה. כשהביט בשעונו שלף האיש אקדח, ירה בו שלוש יריות ונמלט כאשר איש אינו מבחין בו. דה האן נותר מתבוסס בדמו ורוצחו לא נתפס מעולם. באמצע שנות השמונים הודה אברהם תהומי, איש ההגנה ו’ארגון ב’ ‘ (שממנו הוקם האצ”ל), כי ארגונו היה אחראי לרצח וכי הדבר בוצע בהנחייתו של יצחק בן-צבי, אז יושב ראש הוועד הלאומי ולימים נשיאה השני של המדינה.

דבר הרצח התפשט במהירות, וראשי ועד העיר האשכנזי פעלו מיד כדי לארגן את מסע הלוויה שלווה בקריאות בוז ובגילויי שמחה מצד חלק מהצופים שעמדו בצדי הדרך. אף שהעיתונות הציונית גינתה את המעשה היה ברור כי אין היא מצטערת על מותו של מי שעיתון ‘הארץ’ כתב עליו:

הכניס לחיינו הציבוריים את יסוד ההרס והשטנה והשנאה שאינה יודעת גבול, את המלחמה הקיצונית שאינה בודקת באמצעים ואין עמה אחריות, ומתוך עקשנות נלחם מיום יום ברוב היישוב העברי בארץ ישראל (‘הקדוש דה האן’, עמ’ 242).

היישוב הציוני הסתייג מהרצח אך גם שמח בו. הלווייתו של דה האן בירושליםקדם בית מכירות

היישוב הציוני הסתייג מהרצח אך גם שמח בו. הלווייתו של דה האן בירושלים

אחרי מות – קדוש

המהומה התקשורתית שהתחוללה בעקבות הרצח הביאה לחשיפת חייו האישיים של דה האן, והנהגת הציבור החרדי נבוכה בשל גל השמועות כי הגבר בן הארבעים שחי בגפו לא היה נזיר אלא חלק את יצועו עם צעירים ערבים. בעיתון ‘דאר היום’ פורסמו אחדים משיריו ‘המרובעים’ בתרגום לעברית. אחד משירים אלה היה בוטה במיוחד:

כי הנה שבע תאווה, שבע חיים

אשאף תמיד לשובע חדש

נרדף על ידי התאווה והשיגעון

אני מקלל את א-לוהים בירושלים

(“הקדוש”, ‘דאר היום’, א’ באב תרפ”ד, 1.8.1924, עמ’ 4). 

האנדרטה לזכרו של דה האן ליד מוזאון רמברנדט באמסטרדם מתארת אותו כמי שנשא את מעמסת העבר. על האנדרטה חקוק אחד משיריו 'המרובעים': "מי שבאמסטרדם הגה 'ירושלים' וירושלימה הגיע, שפתיו ממללות אמסטרדם אמסטרדם"צילום: ויסוצקי

האנדרטה לזכרו של דה האן ליד מוזאון רמברנדט באמסטרדם מתארת אותו כמי שנשא את מעמסת העבר. על האנדרטה חקוק אחד משיריו ‘המרובעים’: “מי שבאמסטרדם הגה ‘ירושלים’ וירושלימה הגיע, שפתיו ממללות אמסטרדם אמסטרדם”

התגובה הציבורית לרצח הבהירה לרבנים את עומק הקרע שנפער בינם לבין יתר יהודי ארץ ישראל, והובילה לשתי תוצאות עיקריות: ועד העיר האשכנזי שוב לא מינה לתפקיד כלשהו אדם שלא בא מחוגי היישוב הישן הירושלמי; וההנהגה החרדית החליטה לחדול מהקשר העצמאי והפייסני שניהלה עם הערבים. עם זאת, רציחתו של דה האן חיזקה את דרישת החרדים להיפרדות מהציונים, והבריטים אכן העניקו להם מעמד אוטונומי חלקי.

כיום, כמאה שנה לאחר הירצחו, יש שתי קבוצות שעדיין משמרות את זכרו בקנאות. אנשי נטורי קרתא והעדה החרדית מציינים מדי שנה את יום פטירתו בכרזות ובאירועי מחאה, ואילו הארגונים ההומוסקסואליים בהולנד דואגים כי שמו ותרומתו לספרות ההומו-ארוטית לא תישכח. דומה שדי בכך כדי להבין עד כמה דמותו של דה האן הייתה חריגה בנוף היהודי של ארץ ישראל בראשית תקופת המנדט.