פורסם בגיליון 129, אדר תשפ”א, מרץ 2021
המבנה הבסיסי של ליל הסדר מתואר כבר במשנה, בפרק העשירי של מסכת פסחים, ואליהו הנביא אינו מוזכר שם. בחינה של המקורות מגלה שהוא מופיע כאורח הכבוד בליל הסדר רק החל מהמאה ה-15 באשכנז.
הגעתו של אליהו הנביא בליל הסדר מורכבת משלושה מנהגים שונים שכל אחד מהם התפתח בנפרד: מזיגת כוס יין נוספת על ארבע הכוסות ששותים במהלך הסדר; פתיחת דלת הבית; וקריאת מקבץ פסוקים המתחיל במלים “שפוך חמתך”. בשלהי ימי הביניים התאגדו שלושת המנהגים יחד סביב דמותו של אליהו הנביא והדגישו את התקווה לגאולה. הדבר נעשה לאחר ברכת המזון שבסיום הסעודה ולפני המשך ההלל וסיום הסדר. לפני הסעודה מתרכזת ההגדה ביציאת מצרים, בעבר, ואילו החלק שלאחר הסעודה עוסק בציפייה לישועה שתתרחש בעתיד. אליהו הנביא נקשר לגאולה העתידית בתפקיד המבשר בעקבות הפסוקים בסוף ספר מלאכי, אחרון הנביאים בתקופת שיבת ציון, בראשית ימי הבית השני:
הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה’ הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם (מלאכי ג’, כ”ג-כ”ד).
מאז סוף ימי הביניים נוהגים האשכנזים לקרוא פרק זה כהפטרה בשבת שלפני פסח, אם כי – בניגוד למה שמקובל לחשוב – הכינוי ‘שבת הגדול’ לשבת זו קדום יותר, ואינו מתייחס לביטוי “יוֹם ה’ הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא” שבהפטרה.
במאה ה-15 החלו לצייר את דמותם של אליהו ושל המשיח בהגדה של פסח ליד המלים 'שפוך חמתך'. החמה נשפכת מתוך כלי על חילות הגויים והמשיח רכוב על חמור. הגדת דרמשטט השנייה, צפון איטליה, המאה ה-15 ספריית אוניברסיטת דרמשטט
ליל שימורים
פתיחת דלת הבית בליל הסדר נהגה כנראה כבר בתקופת הגאונים. ההסבר הנפוץ ביותר במקורות ימי הביניים למנהג זה הוא הכינוי ‘ליל שימורים’ שניתן לליל הפסח:
לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה’ לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה’ שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם (שמות י”ב, מ”ב).
התלמוד מציין את סגולתו של הלילה הזה לאורך הדורות:
רבי יהושע אומר: בניסן נגאלו, בניסן עתידין ליגאל. מנלן? [מנין לנו?] אמר קרא: “ליל שימורים”. ליל המשומר ובא מששת ימי בראשית … לילה המשומר ובא מן המזיקין (בבלי, ראש השנה יא:).
חודש ניסן הוא זמן בעל פוטנציאל מיוחד לגאולה ובפרט ליל הסדר שבו נהנים מהגנה מפני כוחות מזיקים. במדרשים ובפיוטים מוזכרות הצלות נוספות שהתרחשו בלילה הזה מאז יציאת מצרים, ובסופם מופיעה לעתים ציפייה לגאולה נוספת בקרוב. יש פיוטים המכונים ‘פיוטי ליל שימורים’, ושניים מתוכם שולבו בנוסח ההגדה האשכנזית – פיוטו של יניי “וּבְכֵן וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה”, ופיוטו של רבי אלעזר הקליר “וּבְכֵן וַאֲמֶַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח”.
בספר ‘אור זרוע’ שנכתב במאה ה-13 מסביר רבי יצחק בן משה מווינה בשמו של רבנו נסים גאון מקירואן את הקשר בין ליל השימורים לבין המנהג לפתוח את הדלת:
כתב רב נסים גאון זצ”ל בשם אלוף אביו שלא לנעול דלתות הבתים בלילי פסחים כי זאת היא האמונה בדברו של הקדוש ברוך הוא ובהבטחתו, ובשכר האמונה אנו זוכין לגאולה … וכן אתה מוצא שלא נגאלו אבותינו ממצרים אלא בשכר האמונה, שנאמר “וַיַּאֲמֵן הָעָם” (שמות ד’, ל”א), וכן גלויות מתכנסות לעתיד בשכר אמונה (רבי יצחק ב”ר משה, ‘אור זרוע’ ב’, הוצאת מכון ירושלים, עמ’ רצח).
כיוון שהאמונה בשמירה מפני הסכנות נקשרת גם לגאולה העתידית, הרי שפתיחת הדלת המבטאת את הביטחון בשמירה נקשרת גם לנכונות לעשות מעשה כדי להיגאל. המעשה הסמלי של פתיחת הדלת מזכיר במשמעותו את הציווי המקראי ליוצאי מצרים לאכול את קרבן הפסח כשהם לבושים ומוכנים לדרך:
וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם (שמות י”ב, י”א).
מבעד לדלת הפתוחה
רבי אלעזר מוורמייזא התייחס בספרו ‘מעשה רוקח’ לדברים שהובאו בשם רבנו נסים וכתב כי הדלת הפתוחה מאפשרת לנוכחים בסדר לראות אם אליהו הנביא מתקרב כדי לבשר את הגאולה ולהזדרז ולצאת לקראתו:
מצאתי במגילת סתרים … לא היה סוגר דלתי הבית אשר אנו יושבין בו כלל … ועד עתה כך מנהגנו שלנו ודלתות הבית פתוחות, כשיבוא אליהו נצא לקראתו במהרה בלא עיכוב. ואמרינן: בפסח עתידין ליגאל, שנאמר “לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה'”, המשומר מששת ימי בראשית … מזהיר שלא ינעלו הבית בשביל אמונה שדבר הקדוש ברוך הוא, ובשכר האמונה עתידין לגאול (רבי אלעזר בן יהודה, ‘מעשה רוקח’, עמ’ יט).
מדבריו עולה כי המסובים אינם מחכים לאליהו כדי שייכנס בעד הדלת הפתוחה, אלא כדי שיבשר להם כי עליהם לצאת דרכה. הראב”ן, רבי אברהם בן נתן הירחי, שנדד בסוף המאה ה-12 בין קהילות אשכנז, צפון צרפת ופרובנס, מתאר מנהג להימנע מנעילתן של דלתות הבית במהלך הלילה. הוא מזכיר גם את הרעיון שבלילה זה יש שמירה מיוחדת ואת הציפייה לגאולה:
ומנהג בכמה מקומות שאין נועלין החדרים שישנים בהן בלילי הפסח, כי בניסן נגאלו ובניסן אנו עתידין ליגאל, דכתיב: “ליל שימורים הוא לה'”, לילה המשומר ובא מששת ימי בראשית. ואם יבוא אליהו ימצא הבית פתוח ויצא לקראתו מהרה. ואנו מאמינים בזה, ובשכר האמונה ניגאל בעזרת הא-ל וישועתו במהרה בימינו אמן (רבי אברהם ברבי נתן הירחי, ‘ספר המנהיג’, חלק שני, מהדורת מוסד הרב קוק, עמ’ תכג-תכד).
תחילה נותרה הדלת פתוחה כדי לסמל את תחושת הביטחון בליל השימורים. הגדת דרמשטט השנייה ספריית אוניברסיטת דרמשטט
שפוך חמתך
קובץ הפסוקים הפותח במלים “שפוך חמתך” מלוקט ממקורות שונים, ותוכנו הוא בקשה מהקדוש ברוך הוא להעניש את הגויים ואף להשמידם כליל כיוון שאינם מכירים בו וכיוון שהם רודפים את עם ישראל. פסקה זו נוספה להגדה בתחילת המאה ה-12, כנראה בעקבות הפרעות שנערכו ביהודים בעת מסע הצלב הראשון ב-1096. בתחילה הנוסח לא היה אחיד ובקהילות שונות נאמרו פסוקים שונים. רבי יעקב חזן מלונדון מביא בספרו ‘עץ חיים’ שנכתב ב-1287, שלוש שנים בלבד לפני גירוש יהודי אנגליה, 17 פסוקים. הנוסח הרווח כיום מורכב מארבעה פסוקים בלבד:
שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ. כִּי אָכַל אֶת יַעֲקֹב וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמוּ. שְׁפֹךְ עֲלֵיהֶם זַעְמֶךָ וַחֲרוֹן אַפְּךָ יַשִׂיגֵם. תִּרְדֹף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם מִתַּחַת שְׁמֵי ה’.
פסוקים אלה נוספו להגדה כדי לבטא את הטינה כלפי הנוצרים והכנסייה – שהפכה לחלק מהותי מזהותם של יהודי אשכנז לאורך ימי הביניים – ואת התקווה לגאולה שתכלול נקמה בגויים. רבי משה מאט קושר בספרו ‘מטה משה’ בין פתיחת הדלת לבין אמירת הפסוקים ותוכנם:
ומנהגינו לפתוח הדלת כדי לזכור שהוא ליל שימורים, ובזכות אמונה זו יבוא משיח וישפוך חמתו על הגויים. ועוד להראות אמונתנו בביאת משיח וכאילו אנו מצפים ומקווים ומחכים על ביאתו אף כי יתמהמה, ובזכות זה יחיש ה’ את גאולתנו וישפוך חמתו על הגויים (‘מטה משה’, סימן תרנה).
איורים המופיעים בהגדות של פסח החל מהמאה ה-15 מסביב לפסקה שפוך חמתך משקפים מסרים דומים. כך למשל בהגדת דרמשטט השנייה מצוירות ידיים היוצאות מהשמים ושופכות להבות על ראשי הגויים.
כוס של גאולה
המנהג למזוג כוס יין מיוחדת לכבוד אליהו הנביא הוא מאוחר ומקורותיו עלומים. בתחילת המאה העשרים הועלתה השערה כי שורש המנהג הוא במחלוקת המופיעה בחלק מכתבי היד של התלמוד (פסחים קיח.) שלפיה יש דעה שמוזגים כוס חמישית של יין בליל הסדר. בדומה למחלוקות אחרות בהלכה, כאשר אין יודעים איך להכריע משאירים את הדין תלוי ‘עד שיבוא אליהו’, ועל כן מוזגים כוס חמישית אך לא שותים ממנה. הסבר זה אינו מוזכר במקורות הראשונים המתעדים את המנהג, וסביר יותר להניח כי מזיגת הכוס הנוספת הייתה ביטוי נוסף לתקוות המשיחיות הנוכחות בעוצמה בליל סדר פסח, כפי שמופיע ב’דעת זקנים’, פירוש לתורה שנכתב על ידי בעלי התוספות שפעלו במאות ה-12 וה-13:
ארבע כוסות כנגד ארבע גאולות: והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי. וכוס חמישי, דהיינו למאן דצריך למשתיה [למי שסובר שיש לשתותו], הוא כנגד והבאתי, שגם הוא גאולה (‘דעת זקנים’, ליוורנו תקמ”ג, לד ע”א).
הגאולות שאותן מזכירים בעלי התוספות מתייחסות לפעלים המופיעים בתיאור הגאולה ממצרים בספר שמות:
לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה’, וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם, וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לוֹהִים, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה’ אֱ-לוֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה’ (שמות ו’, ו’-ח’).
ארבעת הפעלים הראשונים מתייחסים ליציאת מצרים והם מכונים ‘לשונות של גאולה’, וארבע הכוסות ששותים בליל הסדר מסמלות אותן. לשון נוספת של גאולה היא הפועל החמישי – והבאתי – המתייחס לכניסה לארץ ישראל ומסומל באפשרות לשתיית כוס חמישית לציון הגאולה העתידית. היהודים שישבו בגלות ולא הגיעו אל הארץ נהגו למזוג את הכוס החמישית אך לא לשתות ממנה. כוס היין על שולחן הסדר שימשה עבורם סמל לגאולה העתידית.
טל גויטיין הציעה במאמרה “מזיגת כוס לאליהו הנביא” כי כוס היין הנוספת הפכה משמעותית יותר בהשפעת שינויים שערכה התנועה ההוסיטית במיסה הנוצרית. התנועה ההוסיטית שנוסדה במאה ה-15 התבססה על משנתו של התאולוג הצ’כי יאן הוס, וחבריה נהגו לשתות כולם מכוס היין בעת המיסה, בניגוד לנוהג הקתולי שבו רק הכמרים שתו מהיין. כוס היין הפכה לסמל התנועה ההוסיטית והופיעה על דגלם יחד עם המלים Veritas vincit – האמת תנצח. יהודים רבים ראו ברפורמות של ההוסיטים תקווה לשינוי ולקירוב הגאולה, וכך כוס היין על שולחן הסדר קיבלה משנה תוקף למשמעותה כתזכורת מוחשית לגאולה.
כוס של אליהו
האזכור המוקדם ביותר למזיגת כוס יין המיועדת לאליהו הנביא מצוי בדבריו של רבי אהרן הלוי ציון המכונה מהר”ז בינגא שחי באשכנז במאה ה-15:
והנה ראיתי יש בני אדם בלילי פסח שמוזגין כוס מיוחד ומעמידין על השולחן ואומרים שזה הכוס לאליהו הנביא, ולא ידעתי מאין זה הטעם. ונראה דהטעם יוצא מהכא, שאם יבוא אליהו הנביא בליל פסח כאשר אנו מקווים ומחכים לו בזה הלילה, וצריך גם הוא לכוס, דאפילו עני שבישראל לא יפחת לו מארבע כוסות (מרה”ז בינגא, ‘חידושים ביאורים ופסקים לרבנו זעליקמן מבינגא’, עמ’ קצה).
גם אליהו הנביא הנכנס מבעד לדלת הפתוחה ראוי לכוס משלו. כוס רביעית, הגדת וושינגטון מאוסף ספריית הקונגרס
מהר”ז בינגא אינו מציין באיזה שלב במהלך ליל הסדר נהגו למזוג את הכוס לאליהו, אך הסברו למנהג פשוט: כמו כל אחד מהמשתתפים בסדר גם אליהו צריך יהיה לשתות יין אם יגיע. דברים דומים כתב רבי יפתח יוסף יוזפא, שמש קהילת וורמס במאה ה-17:
והשוטפין הכוסות, אחד יותר ממניין המסובין, והטעם לפי שקורא: כל דכפין ייתי ויכול, לכן הוא מכין כוס אחד לאורח שיבוא. וקורין הכוס ההוא כוס של אליהו הנביא, שעל אורח זה אנו מצפין (יוזפא שמש, ‘מנהגים דק”ק וורמיישא’, חלק ראשון, עמ’ פה-פו).
בהמשך נותן רבי יוזפא הסבר למנהג לשלב את דמותו של אליהו הנביא באיורי ההגדה, ואולי כוונתו לציורים נוספים שהוכנו במיוחד עבור ליל הסדר:
טרם שמתחילין שפוך פותחין הפתח ואומרים אליהו ומשיח יבוא, לפי שהמזיקים בורחין ממקום שמזכירין שם אליהו. ומטעם (זה) נוהגין בקצת מקומות לצייר משיח ואליהו בשביל התינוקות כשיראו הציור יזכירו השם אליהו ויבריחו המזיקין (שם, עמ’ פז).
אחדים ממנהגי הסדר התלכדו סביב דמותו. אליהו הנביא מבשר את בוא המשיח על חמורו. הגדת וושינגטון מאוסף ספריית הקונגרס
הברחת המזיקים בעזרת השם אליהו מזכירה את הרעיון של ליל השימורים, אך מוסיפה את האמונה כי אליהו הוא המגן מפניהם. אמונה זו באה לידי ביטוי גם בקמעות לשמירה על היולדת ועל תינוקה מפני לילית שבהם הופיע שמו של אליהו.
שלושת המרכיבים – פתיחת הדלת, קריאת שפוך חמתך וכוסו של אליהו – מופיעים יחד באיורי הגדות של פסח מגרמניה ומצפון איטליה מ-1430 לערך, ואז מופיע גם הקשר של שלושתם לאליהו הנביא. האיורים לפסוקי שפוך חמתך המצויים בכ-15 הגדות בכתב יד ובדפוסים מוקדמים מתארים את הגעת המשיח ותחילת הגאולה. ברובם נראים דלת פתוחה וכוס יין, ובחלקם מופיע גם אליהו הנביא ההולך לפני המשיח. לעתים הוא תוקע בשופר ולעתים הוא מופיע בדמות כלב כפי שראינו בגיליון הקודם.
ההתנגשות בין הביטחון המובטח בליל השימורים לבין חוסר הביטחון שחוו יהודים שחיו בקרב הנוצרים התנקזה לרגע פתיחת הדלת. אליהו הנביא והמשיח בהגדת טגרנזה, המאה ה-15 ספריית מדינת בוואריה, מינכן
למה אליהו?
דמותו של אליהו נכנסה כאמור לליל הסדר בזכות המסורת שהוא יבשר על הגאולה העתידית. לכאורה היה מתבקש כי דמותו של המשיח היא שתבטא את הציפייה לגאולה. אם מחכים לבואו של המשיח, מדוע פותחים את הדלת דווקא לאליהו הנביא?
אפשר לראות בהגעתו של אליהו בליל הסדר העתקה של המסורת על הגעתו לטקס ברית המילה. הקשרים בין ברית המילה לפסח הם הדוקים: בתורה נאסר על אדם שאינו נימול לאכול מקרבן הפסח; ובהגדה ובברית המילה נהוג לומר את המלים “וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי” (יחזקאל ט”ז, ו’). החזרה על אותן מלים פעמיים פורשה כמייצגת שני דמים שונים – דם המילה ודם קרבן הפסח – ולפי התרגום הירושלמי (המכונה יונתן) לשמות י”ב שניהם אף נמרחו כשהם מעורבים יחד על המשקופים והמזוזות בבתיהם של היהודים במצרים. יש המפרשים כי שמירה נאמנה על שתי מצוות אלה – המילה והפסח – מבטיחה את המשך קיומו של עם ישראל ואת גאולתו בעתיד.
יהודי אשכנז בימי הביניים ראו דמיון בין מעשי הקנאות של אליהו במקרא למסירות הנפש שלהם בהקפדה על קיום המצוות. הם חשו כי עריכת ליל הסדר כהלכתו ופתיחת הדלת שסימלה את האמונה בגאולה הפכו אותם ראויים יותר להיגאל, כדבריהם של רבי יצחק בן משה מווינה ורבי אלעזר מוורמייזא.
בעוד המשיח היה דמות השייכת לעתיד הרחוק, שציפו ממנה ליצור מציאות שונה לגמרי מהמציאות המוכרת, הרי שדמותו של אליהו נעה בין עולמות עליונים ותחתונים ובישרה לא רק גאולה שלמה אלא גם ישועות זמניות שהם קיוו מדי יום להתרחשותן.
בראשית העת החדשה היה ריבוי ניכר בסיפורי עם שעסקו באליהו הנביא המגיע בפסח כדי להביא ישועה זמנית, וגם נוכחותו בליל הסדר העמיקה והתפשטה לקהילות יהודיות נוספות. במאה ה-17 התפשט מנהג להמחיז את כניסתו של אליהו – אחד המסובים התחפש לאליהו הנביא ונכנס לבית כאשר פתחו את הדלת:
ומה טוב ויפה המנהג שעושין דבר מה זכר למשיח, שנופל אחד לתוך הפתח בשעת התחלת שפוך כדי להראות בליל גאולתנו הראשונה אמונתנו החזקה על גאולתנו האחרונה (יוסף יוזפא האן נוירלינגן, ‘יוסף אומץ’, סימן תשפח).
יש טענה כי דמותו של אליהו הפכה מוחשית יותר במאה ה-17 לאחר גזרות ת”ח-ת”ט ובעקבות השפעתן של תנועת השבתאות וקבלת האר”י. בימינו יש אף הנוהגים להעמיד כיסא עבור אליהו הנביא בזמן הסדר, בדומה לכיסא של אליהו בברית המילה ובסוכה.
עדות מעניינת להתקבלותו של המנהג מחוץ לקהילות אשכנזיות מצויה בתשובתו של רבי משה חאגיז, בן המאה ה-18, שאביו עלה ממרוקו. הרב חאגיז התגורר בירושלים, שבה נפגשו יהודים מגלויות שונות, והוא נשאל לפשר מנהגם של יהודי איטליה ואשכנז למזוג כוס חמישית לאליהו הנביא, מנהג שהיה תמוה בעיני השואל:
נראה כדבר זר אצל ישראל מפני שאין לו שורש וענף ומאן דכר שמיה [מי הזכיר את שמו] דאליהו הכא בליל הסדר (רבי אליהו מאוליינאב, ‘ברכת אליהו’, עמ’ נה).
והרב חאגיז משיב:
הכנת הכוס לאליהו זכרו לטוב יש לו שורש למטה וענף עץ עבות למעלה, דהנה ודאי שמעת עד כה טעם הכנת הכיסא לאליהו בשעת המילה וכינוי השם שהוא אליהו מלאך הברית, כי הוא זה הנה שכרו אתו והפה שאסיר לדבר על ישראל שהפרו את הברית הוא הפה שמאשר ומעיד על ישראל ונעשה עצמו סנגור בהיות עד הרואה שישראל מקיימין את הברית … להגיד שבחן של ישראל ולהזכיר לפני הקדוש ברוך הוא שהם קיימו מה שקיבלו במצוות פסח התלויה במילה. אין כאן ספק כי בא יבוא ברכה אליהו זכור לטוב בכל בתי ישראל לראות קיום המצווה אחת שהיא שתיים – פסח ומילה – שהם מקיימים, ויעלה לנו השמימה להמליץ בעד כלל ופרט ישראל למהר ולהחיש גאולתם ופדיון נפשם בגאולה אחרונה… שיהיה במהרה בימינו אמן (שם).
למרות שלא הכיר את המנהג מבית אביו הלך הרב חאגיז בתשובתו בעקבות ההיגיון של הסיפור המדרשי הקושר את אליהו הנביא לברית המילה ומשם גם לפסח, כדי שאליהו יראה שהיהודים ממשיכים בקיום המצוות ויחיש את הגאולה.
אליהו מוביל את המשיח ומכריז בלשון הפסוק "אִמְרוּ לְבַת צִיּוֹן הִנֵּה יִשְׁעֵךְ בָּא" (ישעיהו ס"ב, י"א). הגדה של פסח, המכלול של המבורג, אשכנז, 1434 ספריית אוניברסיטת המבורג
בדיחה סרת טעם
איך קרה שבדיחה של מאיירים הוגדרה כעבור שנים כמנהג רווח?
אחת ההגדות המודפסות המוקדמות ביותר שהגיעה לידינו הודפסה בפראג ב-1526, ובה לצד הפסקה על המרור נכתב במסגרת קטנה:
יש מנהג בעולם שהאיש מורה על האישה, משום שנאמר אישה רעה מר ממוות.
מאיפה הגיע מנהג משונה זה? כנראה מהאיורים.
מוכרים לנו כתבי יד של הגדות שבהם מאויר המרור בין האיש לאישה, אולי בעקבות הפסוק “וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה” (קהלת ז’, כ”ו). בשתי הגדות ספרדיות מהמאה ה-14 מוצגים בני זוג כשביניהם צמח מרור גדול והאיש מורה בידו על האישה. יותר ממאה שנה מאוחר יותר מופיעים בשתי הגדות מאשכנז איורים של בני זוג זה לצד זה כשהאיש מניח את ידו על ראש האישה. הגדת פראג הציגה את הבדיחה החזותית של זיהוי האישה עם המרור כאילו הייתה מנהג רווח.
מה שהוצג כמנהג לא היה אלא בדיחה של מאייר. הגדת וושינגטון, יואל בן שמעון, אשכנז, 1478 מאוסף ספריית הקונגרס