לונדון בניו יורק

כרזת הסרט

הייד פארק על ההדסון

רוג’ר מיטשל וריצ’רד נלסון

אנגליה, 2012, 94 דקות

הדרמה של הדברים הקטנים

לאורך שנים הייתה רווחת הנחת יסוד בלתי כתובה שלפיה את גלגלי ההיסטוריה מניעים גברים: שליטים, מדינאים, אנשי צבא ואנשי רוח. לנשים – שהיו תמיד כמחצית מהאוכלוסייה – לא היה כמעט זכר בכתיבה ההיסטורית במערב עד למאה ה-19.

אם עד למאה העשרים יכלו היסטוריונים לטעון שהם מתארים את האמת ההיסטורית, בה”א הידיעה, הרי שההיסטוריונים החדשים חושפים שוב ושוב את ההשפעה המכרעת שיש לאישיותו של ההיסטוריון ולאידאולוגיה שלו על תמונת העולם שהוא מציג. היסטוריוניות פמיניסטיות טוענות שהתיעוד ההיסטורי המסורתי משקף את נקודת התצפית של היסטוריונים גברים מערביים ומשכילים ואת עולם הערכים שלהם. מאחר שהיסטוריונים אלה ייחסו חשיבות להיסטוריה פוליטית, צבאית ואינטלקטואלית יותר מאשר לחיי משפחה וחברה, התמקדה כתיבתם ב’נושאים הגדולים’ והנשים נעדרו ממנה.

נכה וכריזמטי

הסרט ‘הייד פארק על ההדסון’ מתאר תקופה רבת חשיבות ומתמקד בסוף שבוע חשוב אחד ביוני 1939, ערב מלחמת העולם השנייה, שבו מגיעים מלכי אנגליה לביקור אצל נשיא ארצות הברית כדי לבקש את תמיכתו במאבקם בנאצים. למרות שגיבוריו המרכזיים של הסרט שביים רוג’ר מיטשל הם הגיבורים הקלסים של ההיסטוריה – מנהיגים גברים – הם מוארים מנקודת מבטה של אישה. דייזי סקאלי (לורה ליני), קרובת משפחה רחוקה של הנשיא, הייתה באותם ימים בת 47. הדרך שבה נקודת המבט הנשית שלה צובעת את האירועים ואת המציאות כולה מאפשרת מבט אחר על אירועים מוכרים ביותר.

במרכז הסרט עומדת דמותו של פרנקלין דלאנו רוזוולט (ביל מאריי), שהיה נשיאה ה-32 של ארצות הברית. רוזוולט כיהן בין השנים 1933-1945 והיה הנשיא האמריקני היחיד שנבחר למשרה הרמה ארבע פעמים ברציפות. בשנות כהונתו הראשונות הוא התרכז במאבק בשפל הכלכלי הגדול שהחל ב-1929. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה דאג רוזוולט לאספקה שוטפת של ציוד לבריטניה, לסין ולברית המועצות, וסייע בכך לעמידתם האיתנה מול מדינות הציר. רוזוולט הפגין מנהיגות ונחישות בעת שהוביל את ארצו, יחד עם בעלות הברית האחרות, לניצחון במלחמה. בזכות הישגים אלה הוא נחשב לאחד המנהיגים הבולטים של המאה העשרים.

ב-1921 לקה רוזוולט בשיתוק בשתי רגליו בשל מחלת הפוליו, ודמותו בסרט מעוצבת כמי שעל אף נכותו הוא גבר מלא קסם, כריזמה, חכמה וחוש הומור המעוררים אהדה לא רק בקרב הבאים אתו במגע – ובכלל זה נשים לא מעטות הנופלות לרגליו – אלא גם בקרב הצופים בסרט. אנושיותו מלאת החולשות נוגעת ללב ומרככת את הביקורת שאפשר בלי ספק להעביר עליו.

דייזי סקאלי, שמנקודת מבטה מתואר הסיפור, הייתה אחת מפילגשיו של הנשיא האמריקני וניהלה אתו מערכת יחסים קרובה שהתפרסה על פני עשורים. הסרט מבוסס על מאות מכתבים וקטעי יומנים שנמצאו בביתה לאחר מותה בגיל מאה. מכתבים אלה מבהירים את התפקיד החשוב שהיה לה בחייו. ריצ’רד נלסון, שכתב את התסריט, סיפר לאתר האינטרנט ‘פוקוס פיצ’ר’:

דייזי הייתה האדם היחיד שבנוכחותו הצליח פרנקלין להירגע , לשכוח לרגע את העולם, את האחריות המוטלת על כתפיו, את הצרות, ופשוט להיות הוא עצמו. לכן אין זה מקרי כי התמונות היחידות שיש בידינו כיום שבהן נראה הנשיא בכיסא גלגלים צולמו על ידי דייזי סקאלי.

נקודת מבט נשית

העובדה שהסיפור מגולל מנקודת מבט נשית לא הופכת אותו לסרט פמיניסטי כלל ועיקר. מבחינות רבות הוא מעוצב כדרמה סינדרלית שבה גבר מקסים גואל אישה מחייה האפורים ומספק לה ריגושים רומנטיים. רוזוולט מראה לדייזי את אוסף הבולים שלו ולוקח אותה לנסיעות ארוכות בשדות הפתוחים. באחת הפעמים הוא עולה עם מכוניתו לראש גבעה עטורת פרחים ומפתה את דייזי לספק את יצרו. בפעם אחרת הוא מתוודה על אהבתו ועל געגועיו אליה ונותן לה מפתחות לבקתה בלב יער אשר לטענתו בנה במיוחד עבורה. מה צר שעד מהרה מתברר לדייזי, מספרת הסיפור, שהבקתה המבודדת נבנתה לא רק למענה אלא עבור שורה לא קטנה של מאהבות שנכותו של הנשיא לא מנעה ממנו את מנעמיהן.

במה משנה בכל זאת נקודת המבט הנשית את ההיסטוריה המתוארת? באיזה אופן יש בה מבט ‘מלמטה’ על האירועים?

למרות הסיפור ההיסטורי שבמרכז הסרט, במובן מסוים נושא הסרט הוא יחסים. את הפעולות – ובכללן הפעולות הפוליטיות – הוא משאיר בשולי התמונה. במהלך היומיים המתוארים בסרט מארח הנשיא את המלך ג’ורג’ השישי (סמואל ווסט) ואת אשתו המלכה אליזבת (אוליביה קולמן) באחוזת אמו הקרויה ‘הייד פארק על ההדסון’. לביקור זה השלכות חשובות על הקשר בין שתי המדינות, ולפיכך על גורל מלחמת העולם השנייה כולה, אבל הסרט אינו מתמקד בכך אלא בקשרים הנרקמים בין הגיבורים. הסרט רצוף אפיזודות, חלקן בעלות היבט קומי, שאין ספק כי לא היו זוכות להיות מתוארות בשום היסטוריוגרפיה מסורתית קלסית.

לדוגמה, רגע לפני המפגש בין המנהיגים מקבל הזוג המלכותי רקע על הנשיא ועל בני ביתו מאחד מבני לוויתם: “הנשיא גר חלק נכבד מהשנה באחוזה הכפרית ששייכת לאמו, המתגוררת לצדו. אשתו, אלינור, גרה בבית אחר בעיר”. בתגובה משתוממת שואלת המלכה: “אשת הנשיא גרה בבית אחר? עם מי?”, וזוכה לתשובה “עם קבוצה של נשים. הן בונות ביחד רהיטים”. הסרט קורץ כאן לנמעניו ומאזכר את העובדה הידועה שאלינור רוזוולט, אשתו הדומיננטית והמיוחדת של הנשיא, ניהלה חיים כפולים: לעיני הציבור והתקשורת היא תפקדה כרעיה המושלמת, אך במקביל ניהלה אורח חיים לסבי עם קבוצת נשים שעמן חיה.

הצגתו של רוזוולט – האיש שהפגין חכמה ואומץ לב נדיר בזירה הפוליטית – כמי שתלוי באהבה ובתשומת לב נשית וחי תחת פיקוחה של אם טירנית אינה מובנת מאליה והיא רחוקה מההצגה הממלכתית המקובלת של הנשיא האמריקני.

בסצנת השיא של הסרט מזמין הנשיא את המלך לשיחה לילית פרטית בחדר העבודה שלו. כשהאורח המגמגם מתקשה להקריא טקסט שהכין מראש באשר למתיחות הפוליטית עם גרמניה הוא נשבר: “לעזאזל עם הגמגום הזה!”. רוזוולט, המרותק לכיסא הגלגלים שלו, שואל במחווה אבהית, אנושית להפליא: “איזה גמגום?”, ואז, תוך כדי כך שהוא עובר בכבדות רבה אל הכיסא שליד שולחנו, הוא מתלונן על נכותו שלו. בהמשך השיחה מסביר הנשיא המבוגר למלך הצעיר שהציבור לעולם אינו מתייחס לעובדה שהוא לא יכול לעמוד על שתי רגליו. הוא רואה רק את מה שהוא רוצה לראות! כך הוא חונך אותו להנהגה למרות הנכות, ואולי אפילו בזכותה. המבט האנושי, מספר לנו הנשיא, הוא אינטרסנטי ועל כן סלקטיבי, כזהו גם מבטו של כל היסטוריון, של מי שמספר סיפור.

דייזי אמנם לא נוכחת בסיטואציה אינטימית זו, אך רוחה המתבוננת במנהיגים כבני אדם בוודאי שורה גם עליה.

גם על סצנת הסיום של הסרט, החותמת את המפגש המוצלח בין המנהיגים, חופה נקודת המבט הלא רשמית, המחויכת, הנשית. הזוג המלכותי מוזמן לפיקניק משונה שמארגנת אשת הנשיא, אשר שיאו אמור להיות אכילת ג’אנק פוד אמריקני טיפוסי – נקניקייה בלחמנייה. חששם של המלך והמלכה הבריטים מהבוז שרוחשים להם האמריקנים מגיע לשיא כשהשאלה המותחת העומדת ‏על הפרק היא האם המלך יאכל נקניקייה או לא. סוף טוב הכל טוב, החששות מתבדים והמלך נוגס בנקניקייה לאחר שזו נמרחה עבורו בחרדל בחושניות ראויה בידיה של דייזי. המצלמות מנציחות את האירוע, והשאר כבר היסטוריה.

–