כדורי הסטנים ששימשו את היישוב העברי ואת המדינה שבדרך נוצרו למעשה מתחת לאדמה. סיפור על חפרפרות ועל ג'ירפות, סיפורו של מפעל התחמושת שנותר סודי גם עשרות שנים לאחר שהבריטים עזבו את הארץ

לאן נוסעים?

מכון איילון
מוזאון היסטורי המשחזר את פעילותו של מפעל תחמושת סודי של תעש
דוד פייקס ,1 רחובות, כניסה בתשלום בתיאום מראש

 

בין חברי קיבוץ הצופים א' שהוקם ב-1945 בגבעת הקיבוצים שמצפון לרחובות התהלכו לא מעט ג'ירפות. אמנם לא ג'ירפות ממש, ואפילו לא אנשים גבוהים במיוחד, אלא אנשים שזכו לכינוי המעליב משהו כי במשך שלוש שנים הם לא שמו לב מה קורה מתחת לאף שלהם. אבל בל נאשים את הג'ירפות. איש מיושבי הסביבה, ולמעשה אף אחד בארץ ישראל שלא הובא בסוד העניינים, לא יכול היה לנחש מה מתרחש שם בבטן הגבעה.

הכל התחיל בשלהי 1938, כאשר תעש, ארגון סודי של ההגנה שייצר במרץ כלי נשק ותחמושת כבר חמש שנים, הצליח לשים את ידו על מכונות ישנות לייצור כדורי אקדח בפולין והגניב אותן דרך הים לנמל ביירות. התכנית הייתה להעביר את הכבודה בשקט מוחלט מלבנון אל שטח פלשתינה א"י, אלא שפקיד המכס בנמל ביירות היה קשוח ולא ממש קנה את הסיפור שמדובר בפרטי אספנות.

עד שהעניינים התחילו לזוז פרצה מלחמת העולם השנייה וכל העסק נתקע לגמרי. שלוש שנים לקח לתעש לחלץ את המכונות מהנמל, וכשהן הגיעו סוף סוף ארצה נולדה בעיה חדשה: מאיפה משיגים נחושת מרודדת לייצור תרמילים לכדורי רובה בקוטר תשעה מילימטר תחת עינם הפקוחה של הבריטים? אחרי שהמוח היהודי ישן על זה כמה לילות הגיעו לנמל חיפה אוניות טעונות סרטי נחושת מגולגלים באורך קילומטרים. לפקידים הבריטים הנדהמים בנמל הוסבר כי מדובר בחומר לייצור תעשייתי חדשני של שפופרות לשפתונים.

כל שנותר היה רק לפתוח את מפעל התחמושת, השמיני במפעליו החשאיים של תעש, ולהתחיל לעבוד במרץ. לצורך כך הוחל בחיפושים אחר מקום שיוכל לאכלס מפעל תחמושת גדול, אלא שמקום כזה לא נמצא והראש של כולם היה במלחמה, אז המכונות אופסנו בינתיים וחיכו בסבלנות לתורן על במת ההיסטוריה.

 

קיבוץ להסוואה

ב-1945, עם תום מלחמת העולם וההבנה שמלחמה מקומית היא רק עניין של זמן, התחילו שוב הדיונים מה עושים עם המכונות ואיפה. יוסף אבידר, מהמפקדים הפעילים והנערצים בהגנה שבדיוק מונה אז לעמוד בראשות תעש, העלה רעיון מופרע לגמרי – להקים את המפעל התחמושת בבטן האדמה בגבעת הקיבוצים, ולהקים מעליו קיבוץ שיסווה את קיומו, כאשר רוב חברי הקיבוץ לא יֵדעו בכלל מה רוחש אצלם מתחת לרגלים. הרעיון היה מופרע, בעיקר מפני שגבעת הקיבוצים הייתה מוקפת אז בלא מעט בסיסי צבא בריטיים, אך אבידר הזכיר לכולם כי כאשר צרפתי שגר בפריז לא רוצה לראות את מגדל אייפל השנוא עליו הוא מגיע אל המגדל ועולה לראשו כדי להשקיף בנחת על פריז כולה בלעדיו.

החבר'ה אמנם לא הבינו את הקשר בין המשל לנמשל, אבל גבעת הקיבוצים הייתה אז פנויה, ואפילו נמצא גרעין הכשרה נרגש של עשרות חברים מתנועת הצופים שחיכו בקוצר רוח לעלות כבר על הקרקע. גבעת הקיבוצים הפכה אפוא לאתר בנייה רועש שבו הוקמו במהירות מגורי החברים, חדר האוכל ומבני משק שונים. בין המבנים הושם דגש מיוחד על מאפייה גדולה שנועדה בין היתר לספק פרנסה לקיבוץ, ומכבסה עוד יותר גדולה שעוד לא ידעה בשלב הזה, אבל תפקידה האמיתי היה להסוות בשקשוק המכונות שבה את רעש המכונות החשובות יותר שם למטה.

דחפור קטן שהתרוצץ במהלך הבנייה על הגבעה היה עסוק רוב הזמן בחפירת בור ענק בעומק של כמעט שמונה מטרים וברוחב של קצת יותר ממגרש טניס, כשמלאכת היציקה של קירות הבטון מתנהלת בד בבד עם החפירה. החשש הגדול שמא יתגלה הבור לעיני הבריטים הביא לכך שכל העסק נעשה במהירות מדהימה של 22 יום בלבד, תוך חלוקה מובנית מראש של החלל הגדול לחללי משנה: חדר מכונות, מסגרייה, חדר הרכבה ומילוי כדורים, מחסן, מטווח לבדיקת התוצרת הגמורה וחדר אריזה. כך בא לעולם מכון איילון, שנקרא על שם פסח איילון (אברמוביץ), מחלוצי תעש.

קיבוץ הצופים א' עלה על הקרקע בשמחה ובששון, וההגנה שיתפה בסוד העניינים רק יחידי סגולה מהקיבוץ שנבחרו להצטרף לעובדי תעש במכון איילון. השאיפה לחשוף את הסוד לכמה שפחות אנשים זיכתה את יתר החברים למעמד של ג'ירפות.