מִמִּגְדֹּל סְוֵנֵה
תעודות לתולדות היהודים במצרים בתקופת פרס
בצלאל פורטן
מוסד ביאליק, תש”ף, 204 עמ’
*
פורסם בגיליון 121, תמוז תש”ף, יולי 2020
ספרו של בצלאל פורטן – הספר ה-37 בסדרת המונוגרפיות של ‘ספריית האנציקלופדיה המקראית’ – כולל מבחר תעודות על פפירוס, כמעט כולן מהאי הקטן יֵב שעל הנילוס, מול העיר אסואן של ימינו, היא סוונה המקראית. ממכלול התעודות עולה תמונה של קהילה קטנה ופעילה של יהודים. הגברים שירתו בצבא הפרסי במאה החמישית לפסה”נ וקיימו שם חיי משפחה, מסחר ודת ערים (ראו חגי משגב, “המקדש שעל האי”, גיליון 42). דבר קיומה של קהילה זו אינו ידוע ממקורות אחרים, אולם הוא משתלב בתמונה של קורות היהודים במצרים העולה מהמקרא וממקורות חיצוניים כמו איגרת אריסטיאס, כפי שכתב עורך הסדרה שמואל אחיטוב בהקדמה לספר.
ספר חדש?
הספר מבוסס על הוצאה שלמה וגדולה, תרתי משמע, של כל התעודות הארמיות ממצרים העתיקה שפרסמו בצלאל פורטן ועדה ירדני בשנים 1986-1999 בארבעת הכרכים של ‘אוסף תעודות ארמיות ממצרים העתיקה’. הספרים יצאו בפורמט גדול ובכריכה רכה המקשים מאוד להשתמש בהם. בכרכים אלה נוספו לתעודות גם תיקיות המכילות ציורים של התעודות על דפים שחלקם גדולים ומקופלים. להוצאה ההיא קדם ספר קטן בשם ‘יהודים מיב וארמים מסון’, גם הוא עבודתו של פורטן בשיתוף יונה גרינפילד, שפורסם ב-1973 על ידי האוניברסיטה העברית. ספר זה, שכלל חמישים תעודות, התבסס על הפרסומים הראשונים של קאולי, קרלינג וברשיאני שראו אור עד סוף שנות השישים של המאה העשרים.
הספר הנוכחי הוא למעשה תקציר של ארבעת הכרכים, ללא ציורי התעודות עצמן, למעט מבחר קטן מאוד מהם. אין בו אם כן חידוש מחקרי, ואף לא פרסום מרוכז של תעודות שלא רוכזו קודם לכן, אלא רק רצון להקל את הגישה לתעודות למי שמעוניין בטקסטים עצמם, ורק באלה הנוגעים לקהילה היהודית.
שני מבואות לספר: הראשון, “קווים לראשית הגולה היהודית במצרים”, שנכתב כאמור בידי העורך שמואל אחיטוב, מסכם את המקורות ההיסטוריים על קהילת מצרים בתקופה הפרסית ומשרטט את קווי האופי שלה מבחינת זהותה היהודית ומנהגיה. מסקירה זו עולה דמות של קהילה עובדת א-לוהים שיש בה מקדש לה’ ושמקריבים בו קרבנות, כולל קרבן פסח.
מהתעודות עולה כי הקהילה לא ראתה חריגה דתית בקיומו של מקדש מחוץ לירושלים, וכאשר בני הקהילה נזקקו לכך הם אף פנו לכהני ירושלים בבקשת עזרה, למרות שבירושלים עמד באותה תקופה בית מקדש שלפי ספר דברים היה אמור להיות המקדש היחיד. מתלונתם באיגרת שהופנתה אל הפחה של יהוד על כך שלא קיבלו כל מענה אנחנו למדים כי לא עלה על דעתם שבקשתם לא תתקבל. הציפייה שלהם משקפת אולי תמימות, ואולי עדות לשיתוף פעולה שאיננו מכירים ממקור אחר.
התעודות מלמדות אותנו כי קהילת יב נהגה אחרת מההלכה הידועה לנו מתקופות מאוחרות. כתוּבותיה וסדרי הנישואין שלה שונים מהנהוג, ואפשר שחבריה אף לא נמנעו מנישואין עם בני עם זר. את החמץ בפסח נעלו כנראה בני הקהילה בחדרים בביתם כדי לא לעבור על איסור ‘בל יראה’.
המסמכים שנמצאו מרכיבים מעין ארכיון. כתובה של זוג מקהילת יב. מוזאון ברוקליןהמבוא השני, שנכתב בידי בצלאל פורטן עצמו, כולל סקירה על תולדות הממצא ופרטים נוספים על קהילת יב, הרכבה ומערכת היחסים שלה עם בני העמים שהתגוררו מסביבה ואף בתוכה. יש דברים החוזרים על עצמם בשני המבואות.
ארכיונים
הספר עצמו כולל עשרה פרקים. שלושה מהם מוקדשים למה שמכונה בספר ארכיונים. המלה ארכיון עלולה לעורר את הרושם שהתעודות נמצאו בחדר מסודר, אך רוב אוספי התעודות שעליהם מדובר נקנו בשוק העתיקות והכינוי ארכיון ניתן להם בדיעבד.
ארכיון ידניה קרוי על שם ידניה בן גמריה שעמד בראש הקהילה, והוא כולל מכתבים הנוגעים לקהילה, ובהם ‘איגרת הפסח’ המורה ליהודי יב מתי להקריב את פסחם והלכות שונות הקשורות לכך, טיוטות של עתירה לשיקום המקדש שנהרס על ידי אויבי הקהילה מבין הכהנים המצרים המקומיים וענייני קהילה אחרים.
מקדש יהודי במרחק של למעלה מאלף קילומטר מירושלים. המכתב שבו מבקש ידניה עזרה בשיקום מקדש יב שחרבארכיון מבטחיה, שבו מסמכים הנוגעים לאימו של ידניה, כולל חוזים שונים הקשורים לרכוש המשפחה ולנישואין שנערכו בה, כולל נישואיה של מבטחיה למצרי שאולי התגייר בצורה כלשהי. ארכיון ענניה כולל מסמכים הנוגעים לאיש בשם זה שנשא לאישה את שפחתו המצרייה, ויש בו גם הוא חוזים שונים.
בפרקים הבאים נאספו התעודות לפי נושאים: שטרות שונים; רשימות שמות – חלקן של תרומות למוסדות ציבור, בין השאר גם למקדשים אליליים שעמדו על האי; איגרות משפחתיות של משפחות אחוטב וקויליה; ומכתבים המכונים בספר בעלי ‘זיקה לדת’.
הפרק השמיני כולל יצירה ספרותית – ‘דברי אחיקר’ – הידועה גם ממקומות אחרים במזרח הקדום. היא הייתה כנראה חביבה על יהודי יב והועתקה אצלם בתרגום לארמית. יצירה זו שייכת לסוגת ספרות החכמה, והיא מכילה כ-300 פתגמי חכמה המיוחסים לאחיקר. הפתגמים מובאים בתוך סיפור מסגרת על אחיקר החכם שנבגד על ידי בנו המאומץ, ניצל ממוות וחזר למעמדו כיועץ המלך.
הפרק התשיעי מכיל מכתבים ששלח אדם בשם מכבנת ושנשלחו אליו, והם עוסקים בעניינים משפחתיים שונים. מכתבים אלה לא נמצאו ביב. הפרק האחרון אינו קשור לתולדות היהודים ביב, והמחבר לא מסביר את הקשר בינו לבין נושא הספר. הוא עוסק בתעודה שנמצאה בסקארה – מכתב משליט בשם אדון, כנראה מלך עקרון, ובו בקשת עזרה ממלך מצרים נגד הצבא הבבלי הקרב.
מעט מדי
כותרת המשנה של הספר – ‘תעודות לתולדות היהודים במצרים בתקופת פרס’ – קצת גדולה עליו. רובו עוסק בסך הכל בקהילה נידחת בירכתי דרום, ולא בכל יהודי מצרים. ולמרות זאת אי אפשר להטיל ספק בחשיבותו של הספר, ובלעדיו קרוב לוודאי שלומדים רבים לא היו מגיעים כלל לאוסף תעודות מרתק זה.
עם זאת עליי להודות שיצאתי ממנו וחצי תאוותי בידי. המבנה של הקדמות כלליות ואחר כך הבאת התעודות ברצף – בליווי תרגום מארמית שנעשה על ידי עדה ירדני ז”ל – ללא פירוש צמוד כלשהו גורם לאי הבנה יסודית של התעודות, וכך כמעט שאין להן ערך מוסף. אפילו פירוש מילולי של המקור הארמי היה מוסיף הרבה, ומאפשר קריאה של המקור הארמי בלי לחפש כל הזמן כיצד תורגמה מלה זו או אחרת לעברית. סוף סוף מדובר כאן בארמית מהסוג שהלומד המצוי אינו נתקל בה כלל ובמלים נדירות למדי.
בנוסף לכך, מבוא כללי לסוגי תעודות שונים – כמו דיני העברת בעלות ודיני משפחה – היה יכול להאיר עיניים. אפילו ‘איגרת הפסח’ (עמ’ 5-6), שחשיבותה לתולדות ההלכה גדולה, זוכה רק להסבר קצר ומרומז, הן במבוא של אחיטוב והן בהקדמה הקצרצרה לאיגרת עצמה. חֶסֶר זה מורגש גם בכתוּבות, בשטרי נישואין ובתעודות נוספות המובאים בספר.
לספר צורפו ציורים של תעודות בודדות בלבד, וגם כאן לטעמי הצמצום הוא בעוכרי הספר. תעודות יב משמשות תחנת דרכים רבת משמעות בתולדות הכתב העברי. ד”ר עדה ירדני, אשר קראה מחדש, ציירה ותרגמה את כל התעודות בארבעת הכרכים של ‘אוסף תעודות ארמיות ממצרים העתיקה’, עסקה בהרחבה רבה בנושא הכתב והתפתחותו וגם בהיבטים הטכניים של הכתיבה. נכון שבפורמט של הספר הנוכחי אין מקום להרחבה רבה בנושא הזה, אבל מן הראוי היה שלפחות מעט מזה ייאמר.
סיכומו של דבר, את הספר אמנם קראתי מכריכה לכריכה, אבל מי שרוצה להעמיק באמת בתעודות אלה, ולא להשכיל רק מההקדמות ומהמבואות, עדיין חייב לקרוא את הפרסומים הקודמים. דומה שאפשר היה להרחיב מעט יותר, להוציא ספר עבה מעט יותר, ועדיין להישאר בתחומי הפורמט המקובל בהוצאה זו של ספריית האנציקלופדיה המקראית.
ביוונית נקראה יב 'אי הפילים', אולי בשל צורתם וצבעם של הסלעים באי. נילומטר למדידת גובה הנילוס ביב, צילום: Marc Ryckaert