העדויות על הקהילה היהודית ביֵב יכולות לשפוך אור על תולדות היהודים והיהדות בראשית תקופת בית המקדש השני. ספר חדש מביא את התעודות בתרגום לעברית, אך נכשל בשיקוף חשיבותן ההיסטורית

מִמִגְדֹל סְוֵנֵה
תעודות לתולדות היהודים במצרים בתקופת פרס

---

בצלאל פורטן
מוסד ביאליק, תש״ף, 204 עמ'

 

ספרו של בצלאל פורטן – הספר ה-37 בסדרת המונוגרפיות של 'ספריית האנציקלופדיה המקראית' – כולל מבחר תעודות על פפירוס, כמעט כולן מהאי הקטן יֵב שעל הנילוס, מול העיר אסואן של ימינו, היא סוונה המקראית. ממכלול התעודות עולה תמונה של קהילה קטנה ופעילה של יהודים. הגברים שירתו בצבא הפרסי במאה החמישית לפסה"נ וקיימו שם חיי משפחה, מסחר ודת ערים (ראו חגי משגב, "המקדש שעל האי", גיליון 42). דבר קיומה של קהילה זו אינו ידוע ממקורות אחרים, אולם הוא משתלב בתמונה של קורות היהודים במצרים העולה מהמקרא וממקורות חיצוניים כמו איגרת אריסטיאס, כפי שכתב עורך הסדרה שמואל אחיטוב בהקדמה לספר.

 

ספר חדש?

הספר מבוסס על הוצאה שלמה וגדולה, תרתי משמע, של כל התעודות הארמיות ממצרים העתיקה שפרסמו בצלאל פורטן ועדה ירדני בשנים 1986-1999 בארבעת הכרכים של 'אוסף תעודות ארמיות ממצרים העתיקה'. הספרים יצאו בפורמט גדול ובכריכה רכה המקשים מאוד להשתמש בהם. בכרכים אלה נוספו לתעודות גם תיקיות המכילות ציורים של התעודות על דפים שחלקם גדולים ומקופלים. להוצאה ההיא קדם ספר קטן בשם 'יהודים מיב וארמים מסון', גם הוא עבודתו של פורטן בשיתוף יונה גרינפילד, שפורסם ב-1973 על ידי האוניברסיטה העברית. ספר זה, שכלל חמישים תעודות, התבסס על הפרסומים הראשונים של קאולי, קרלינג וברשיאני שראו אור עד סוף שנות השישים של המאה העשרים.

הספר הנוכחי הוא למעשה תקציר של ארבעת הכרכים, ללא ציורי התעודות עצמן, למעט מבחר קטן מאוד מהם. אין בו אם כן חידוש מחקרי, ואף לא פרסום מרוכז של תעודות שלא רוכזו קודם לכן, אלא רק רצון להקל את הגישה לתעודות למי שמעוניין בטקסטים עצמם, ורק באלה הנוגעים לקהילה היהודית.

שני מבואות לספר: הראשון, "קווים לראשית הגולה היהודית במצרים", שנכתב כאמור בידי העורך שמואל אחיטוב, מסכם את המקורות ההיסטוריים על קהילת מצרים בתקופה הפרסית ומשרטט את קווי האופי שלה מבחינת זהותה היהודית ומנהגיה. מסקירה זו עולה דמות של קהילה עובדת א-לוהים שיש בה מקדש לה' ושמקריבים בו קרבנות, כולל קרבן פסח.

מהתעודות עולה כי הקהילה לא ראתה חריגה דתית בקיומו של מקדש מחוץ לירושלים, וכאשר בני הקהילה נזקקו לכך הם אף פנו לכהני ירושלים בבקשת עזרה, למרות שבירושלים עמד באותה תקופה בית מקדש שלפי ספר דברים היה אמור להיות המקדש היחיד. מתלונתם באיגרת שהופנתה אל הפחה של יהוד על כך שלא קיבלו כל מענה אנחנו למדים כי לא עלה על דעתם שבקשתם לא תתקבל. הציפייה שלהם משקפת אולי תמימות, ואולי עדות לשיתוף פעולה שאיננו מכירים ממקור אחר.

התעודות מלמדות אותנו כי קהילת יב נהגה אחרת מההלכה הידועה לנו מתקופות מאוחרות. כתוּבותיה וסדרי הנישואין שלה שונים מהנהוג, ואפשר שחבריה אף לא נמנעו מנישואין עם בני עם זר. את החמץ בפסח נעלו כנראה בני הקהילה בחדרים בביתם כדי לא לעבור על איסור 'בל יראה'.

המבוא השני, שנכתב בידי בצלאל פורטן עצמו, כולל סקירה על תולדות הממצא ופרטים נוספים על קהילת יב, הרכבה ומערכת היחסים שלה עם בני העמים שהתגוררו מסביבה ואף בתוכה. יש דברים החוזרים על עצמם בשני המבואות.