מבעד לעיני הנשר הגדול

-

הרמב”ם – ביוגרפיה

יואל קרמר (מאנגלית: שונמית ליפשיץ)

רסלינג, 2019, 593 עמ’

–

מחוזות חייו

דומה כי אין מתאים יותר מפרופ’ יואל קרמר ז”ל, שנפטר לפני כשנה, להוציא תחת ידו ספר מקיף ומסכם הדן במרבית ההיבטים הקשורים בחייו, באישיותו ובהגותו של הנשר הגדול: פילוסוף, איש הלכה, רב בעל סמכות דתית עליונה, רופא חצר ומנהיג קהילתי. הספר מסכם כשלושים שנות מחקר של קרמר, שהתמחה הן בלימודי יהדות, והן בלימודים אסלאמיים ובפילוסופיה, והוא בנוי על שלל מחקרים ועל מקורות ראשוניים.

מקורו של הדיוקן המזוהה עם רמב''ם הוא בספר הלטיני 'אוצר העתיקות המקודשות' שראה אור ב-1744

הספר מנגיש את המידע על רמב”ם הן לחוקרים והן לקוראים מן השורה. סגנון הכתיבה של קרמר נשמר בדרך כלל גם בתרגום העברי של הספר והוא קריא וקולח. המחבר עוקב אחר מחוזות  חייו של רמב”ם: אנדלוסיה, פאס שבמרוקו, ארץ ישראל ומצרים שבה חי  רוב שנותיו. הוא מציג בפני הקורא את הסביבות הפיזיות והחברתיות שבהן חי ופעל רמב”ם על מורכבותן ורבגוניותן, קושר אותן להתפתחות המחשבתית המתבטאת בכתביו, ושוזר את קורות חייו של ההוגה הגדול בהקשרים הפוליטיים, החברתיים והאינטלקטואלים הרחבים ביותר.

לטייל עם רמב”ם

תיאור המקומות שבהם ביקר רמב”ם אינו נותר בגדר רקע בלבד. קרמר מבקש להכניס את הקורא לחוויה של רמב”ם עצמו. כך למשל בהתייחסו לקורדובה, עיר הולדתו של רמב”ם, הוא כותב:

המבקש להעריך את העיר קורדובה במלוא הדרה, כפי שהייתה בתקופת חייו של הרמב”ם, יוליך עצמו אליה: אל קורדובה שטופת השמש, ששמיה כחולים, נהר בוהק עובר בה ומים זורמים בתעלותיה (עמ’ 37)

ובהמשך:

בליל של קולות, ריחות וצבעים עזים סחרר את החושים. המואזין קרא למאמינים לבוא לתפילה, אומנים פטפטו, גברים צעקו וצחקו. בקרבת הארמון היו סוחרי נשק ומוכרי אוכפים. מחוץ לשערים עסקו צבעים בצביעת חוטים בשלל צבעים. סוחרים הציעו למכירה גמלים, חמורים, סוסים, פרדות וכבשים. על גדת הנהר עיבדו עורות של בעלי חיים (עמ’ 40).

כך עושה המחבר גם כשהוא מתאר את העיר פאס בימי רמב”ם, את עכו הצלבנית ומקומות שונים במצרים. מרגש במיוחד הוא תיאור ביקורו של רמב”ם בירושלים הצלבנית, שיש בו ניסיון להתחקות אחר המסע, המראות והתחושות שחווה:

צילום: הווארד ליפשיץ

עיצוב דמותו של רמב”ם בפסלו של אמדאו רויז אולמוס שהוצג בקורדובה ב-1964 הושפע מזה של פטנאם אבל משמר את הכובע מהציור המוכר

הנוהג המקובל היה להשקיף קודם כל על ירושלים מהר הזיתים. אם כך היה, הרמב”ם נכנס אל העיר דרך שער יהושפט (שער האריות) אל רחוב יהושפט ההולך ממזרח למערב. משם פנו הוא ובני קבוצתו לרחוב הספרדים, דרך רחוב הקבר הקדוש אל רחוב הפרוונים, אל רחוב המקדש, ומשם דרך הגשר אל הר הבית. באופן זה יכלו לעקוף את השוק ההומה ברחוב דוד … הרמב”ם התפלל ככל הנראה בחוץ, על יד הכותל המערבי … בכל מקום שאליו הפנה את מבטו ראה הרמב”ם אחת או יותר מהכנסיות הרבות שהוקמו בידי הצלבנים בירושלים … מה שהרמב”ם ראה, מלבד כנסיות, מנזרים ומקומות קדושים לנצרות, היו השרידים העגומים של הקיר ההרודיאני. המבקר היהודי יכול היה לחוות סערת רגשות – שברון לב על ציון החרבה, ומבוכה בשל בליל השפות הזרות והתרבויות הנכריות המתקיימות בה (עמ’ 139-140).

יכולתו של קרמר להזדהות רגשית עם רמב”ם מגיעה לשיאה בתיאור מכתב ששלח לרמב”ם אחיו הצעיר והאהוב דוד מאחד ממסעות המסחר המסוכנים שאליהם יצא:

כשעיניי נחו לראשונה על האיגרת בחדר כתבי היד שבקיימברידג’ קראתי אותה בהתרגשות מלה במלה, שורה אחר שורה, ודמיינתי איך משה הרגיש כשעיניו חלפו על פני אותו דף (עמ’ 243).

לאור הוגי דורו

בד בבד עם התיאורים המוחשיים פורס המחבר רקע רחב יריעה גם באשר לסביבות התרבותיות, הפוליטיות והאינטלקטואליות שבהן פעל רמב”ם. הוא מתאר את התרבות היהודית באנדלוסיה ואת החינוך היהודי בה, את הרפואה בעולם האסלאם ואת עמיתיו של רמב”ם לעיסוק זה. עוד הוא מתאר את התפיסות המדיניות והתאולוגיות של השליטים המוסלמים: המוראביטון והמווחידון הסונים באנדלוס ובמגרב, הח’ליפים הפאטמים השיעים במצרים, והסולטנים האיובים הסונים בראשותו של צלאח א-דין.

באמצע המאה העשרים יצרה הפסלת ברנדה פטנאם תבליט שבו מראה פניו של רמב''ם שונה מהציור מהמאה ה-18. התבליט הוצב ב-1950 בבניין הקונגרס האמריקני לצד תבליטיהם מחוקקים גדולים בהיסטוריה האנושית

השילוב המבריק בין ההיסטורי, ההלכתי, הפילוסופי והמדעי בחייו ובהגותו של רמב”ם הוא היתרון הבולט של הספר. ביסודו מונחת הטענה כי לא ניתן להבין את דמותו ואת הגותו של הנשר הגדול במלואה מבלי להתייחס למכלול התחומים המשלימים זה את זה. כך למשל נקל להבין את המניע לחיבורם של י”ג עיקרי האמונה על ידי רמב”ם, ובכללם העיקר השולל את האנשת הא-ל, על רקע גישתם של המווחידון הפונדמנטליסטים אשר ניסחו והפיצו בציבור עיקרי אמונה שבמרכזם שלילת תוארי הא-ל. בדומה לכך עומד קרמר על הקרבה המדהימה לדבריו בין התאולוגיה הפילוסופית של רמב”ם לבין דוקטרינות אסמעיליות – הזרם השיעי שאליו השתייכו השליטים הפאטמים במצרים.

מנגד, אפשר להבין את משנה הזהירות שנקט רמב”ם כאשר הציג בחיבוריו עמדות המנוגדות לתפיסות התאולוגיות של השליטים. דחייתו את התאולוגיה האשערית (הכלאם), אשר לא פסלה את האנשת הא-ל ובה צידדו השליטים האיובים, היא זו שהביאה אותו לכתוב את ספרו הפילוסופי ‘מורה הנבוכים’ בערבית באותיות עבריות ולהתנגד לכתיבתו באותיות ערביות. גם הצגתו את תחיית המתים במובנה המילולי והגשמי נועדה כנראה למנוע את זעמם האפשרי של השליטים האיובים, וצלאח א-דין בראשם. צלאח א-דין האמין בתחיית המתים כלשונה, בז לפילוסופים ואף הוציא להורג הוגים שחשב לכופרים.

הגות וחיים

דוגמה לחיוניות השילוב בין תחומי המחקר השונים היא האופן שבו היכרות עם חייו הציבוריים האינטנסיביים של רמב”ם עוזרת להבין את ההערה שלו ב’מורה הנבוכים’ על המתח שבין רצונותיו להתבודד מההמון לשם הרהורים והשגת אחדות עם הא-ל לבין הנסיבות שלא אפשרו לו זאת. גם התחום הרפואי נקשר להגותו הפילוסופית וההלכתית. כך למשל אפשר להבין את הצעותיו לטיפול במלנכוליה באמצעות הנאות שעליהן אסר בכתביו ההלכתיים רק אם מבינים שבחיבוריו הפילוסופיים כתב כי בריאות הנפש חיונית להשגת תכלית האדם. בחיבורו ‘מורה הנבוכים’ הוא משתמש באבחנותיו בדבר תסמיני המלנכוליה כדי להסביר כי הגלות וצרותיה הן שגרמו לאובדן חכמתם הטבעית של היהודים.

הזיקה בין הפרטים הביוגרפים לבין פרטי ההלכות שכתב רמב”ם מסייעת לקרמר בגישתו האוהדת כלפי מושא מחקרו, שבאופן כללי נעדרת כל ממד ביקורתי וזה אולי חסרונו היחיד של הספר. כדי להתמודד עם פסיקתו ב’משנה תורה’ שלפיה מותר להכות אישה, אפילו בשוט, אם היא מסרבת לעשות מלאכה מהמלאכות שהיא חייבת לעשותן, מציע קרמר בנימה מצטדקת:

צעד חמור זה ייתכן שנובע מעמדותיו המחמירות של הרמב”ם שאותן הביא מהמגרב, ומחששו מפני כללי המוסר הרופפים במצרים (עמ’ 325).

מלאכת המו”ל

כאמור, התרגום העברי אינו פוגם ברוח הקלילה והמהנה שבספר, אך הוא סובל מלא-מעט ליקויים בולטים, והראשון שבהם הוא שם הספר. באנגלית הספר נקרא Maimonides: The Life and World of One of Civilization’s Greatest Minds – ‘רמב”ם: חייו ועולמו של אחד המוחות המבריקים ביותר בתרבות האנושית’ – ואילו בעברית נכתב רק ‘הרמב”ם: ביוגרפיה’. כותרת זו עושה עוול עם התוכן הרבגוני של הספר שהוא הרבה יותר מביוגרפיה.

חסרון נוסף במהדורה העברית הוא היעדרו של מפתח עניינים מפורט בדומה לזה שבמקור האנגלי, הכולל מראי מקום לנושאים שונים ולשמות אישים ומקומות. היעדרו של מפתח מקשה על המעיין לאתר נושאים מסוימים וכך חוסם את הנגישות למחקר שמאמצים רבים הושקעו בתרגומו.

שטר הנושא את דיוקנו של הרמב''ם, 1000 שקלים ואח''כ שקל חדש אחד (1986)

פגם בולט שלישי הוא הטעויות וחוסר העקיבות בכתיב העברי של מונחים ושמות ערביים. פגמים אלה כה רבים עד שאי אפשר להזכיר את כולם או את רובם, ונראה כי הם נובעים מתרגום שהביא בחשבון את האנגלית שבה נכתב הספר אך התעלם מהתרבות העברית ומהתרבות הערבית שבהן הוא עוסק. דוגמה הצורמת את העין כבר בעמודים הראשונים של הספר היא שם שושלת השליטים המוגרבים המכונים אל-מֻוּחִדוּן המופיעה בכתיב ‘האלמוהדים’ (עמ’ 16). טעות זו צורמת במיוחד משום שהשם הערבי אל-מֻוּחִדוּן דומה מאוד לעברית ומשמעו המייחדים (את הא-ל). אין שום סיבה להעדיף עליו את המונח המסורס האנגלי Almohads. מדוע לא לציין את התעתיק המדויק מערבית שוודאי יהיה נהיר יותר לקורא העברי ואף יסייע לו להבין את העיקרון התאולוגי הבולט שחרתו שליטים אלה על דגלם: הקנאות לרעיון ייחוד הא-ל.

באופן כללי מלים בערבית מופיעות עם ניקוד ובלעדיו באופן בלתי עקיב לחלוטין ולא ברור איך להגות אותן. חוסר עקיבות ניכר גם בתעתוק שמות הכוללים את העיצורים הערביים צד”י וסמ”ך. כך לדוגמה בית החולים הקרוי על שם כינוי המלוכה של צלאח א-דין – אל-נאצר (המנצח) – נזכר כ’בית החולים נסירי’ (עמ’ 125) ובמקום אחר כ’בית החולים נאצרי’ (עמ’ 206).

גם שמות יהודיים מקובלים נכתבים בחוסר עקיבות. כך למשל רבי יצחק אלפסי, בעל ההלכה הנודע שהשפעתו על רמב”ם הייתה רבה, ידוע בכינויו הרי”ף, אך בתרגום העברי הוא מכונה פשוט יצחק אלפסי (עמ’ 87). ספר ההלכות שלו נזכר הן כ’ספר ההלכות’ (שם), והן כ’הלכות הרי”ף’ (עמ’ 308), וכאן לראשונה ולאחרונה נזכר כינוי זה של הרב המפורסם. בשורה הבאה מפורקים ראשי התיבות של הרי”ף, ורבי יצחק אלפסי הופך ל’רבי יוסף אלפסי’ (עמ’ 309). גם ראב”ד, רבי אברהם בן דוד מפושקירה, לא ניצל מגורל של חוסר עקיבות.

לא רק שמות סובלים מחוסר הדיוק. גניזת קהיר מוגדרת ‘גנזך’ (עמ’ 26), למרות שידוע כי הגניזה הקהירית אינה גנזך – ארכיון שנועד לשימור רשמי ומסודר של מסמכים – אלא מאגר אקראי.

ואחרי הכל, חשיבותו של הספר ‘הרמב”ם: ביוגרפיה’ בתרגומו העברי עולה על מגרעותיו, שנובעות מחוסר תשומת לב ומהשקעה בלתי מספקת בעריכה. ליקויים אלה אינם לכבודה של יצירת מופת מחקרית זו, המסכמת עשרות שנים של מחקר מימוני. אני תקווה שהטעויות הצורמות יתוקנו במהדורה נוספת.