ובשנת העשרים התחלתי ללמוד ספר הזוהר ומעט מכתבי האר”י ז”ל והבא ליטהר מסייעין אותו מן השמים ושלח מלאכיו הקדושים ונשמותיו הטהורות והודיעוני הרבה מסודות התורה. באותה שנה, אחר שנתעורר כוחי במראות מלאכים ונשמות קדושות … ואני סגור בחדר מיוחד בקדושה ובטהרה אחר שנתפללתי תפילת לחש בבכי גדול בהיותי עסוק בתחנונים, הנה רוח על פניי יחלוף תסמר שערת בשרי וארכובותיי דא לדא נקשן [=מעין פיק ברכיים], צפיתי המרכבה וראיתי מראות א-להים כל היום ההוא וכל הלילה, ואז ניבאתי נבואה גמורה כאחד הנביאים ‘כה אמר ה”, ונחקק בלבי בבירור גמור על מי הייתה נבואתי … ואז הורשיתי על ידי מלאך הברית לפרסם מה שראיתי ונודע לי אמיתותו … וכן היה המלאך שנתגלה לי בהקיץ וגילה לי כמה עניינים נוראים.
-“זה האיש שהכריז ברוב חציפותו על עצמו שהוא המשיח ועורר כל דבר השטות והשיגעון הגדול הזה”. דברי הכומר ההולנדי תומס קונן. דיוקנו של נתן העזתי לקוח מספרו, שיצא לאור בסביבות 1669
את החיזיון המדהים הזה תיעד ב-1667 מקובל צעיר ומסתורי ששמו כבר נתפרסם בכל רחבי העולם היהודי – נתן בן אלישע חיים אשכנזי, או בכינויו המוכר יותר – נתן הנביא העזתי (1680-1643). את תוכנו של החיזיון פירט מאוחר יותר משה פיניירו, מראשי התנועה השבתאית:
היה רואה כמו עמוד אש לפניו והיה מדבר עמו, ולפעמים היה רואה כמו פרצוף של בן אדם, וגם ידע בחינת הנשמה המדברת עמו … ובהיותו מעוטף בטלית ותפילין נתבטלו כל חושיו, אמנם עיניו היו פתוחות והיה לו שכל זך מכל הימים שלפניו, וראה כל הדברים כסדרם והמרכבה העליונה ופרצוף אמיר”ה [=אדוננו מלכנו ירום הודו, כינוי לשבתי צבי] וחזון זה נמשך כ”ד שעות, והכל נראה לו לא באורו של עולם זה אלא באור העליון, אור שבעת הימים שבהם רואה אדם מסוף העולם ועד סופו.
אנרגיה גרעינית
מיהו האיש הזה? מה היה בו, במקובל הצעיר והאנונימי שאפשר לו להניע את אחת המהפכות הגדולות בהיסטוריה של העם היהודי? מאין הוא שאב את הכשרון ואת הכוח לסחוף אחריו את רובו הגדול של העם – על מנהיגיו, פרנסיו, רבניו ומקובליו – אל אמונה לוהטת במשיח המבשר על קץ ההיסטוריה?
נתן היה תלמידו המובהק של הפוסק המפורסם רבי יעקב חגיז שישב בירושלים. העדויות מתארות עילוי נדיר, גאון של ממש. לפני גיל עשרים הוא כבר מגיע לשליטה גבוהה בתלמוד ובפוסקים, ויודע שלושה סדרים מן הש”ס בעל פה. ימיו ולילותיו עוברים עליו בשקידה אינסופית בבית המדרש שבירושלים, בתעניות, בסיגופים ובזיכוך הנפש.
בגיל עשרים, משנשא אישה, החל לעסוק בקבלה ונכנס בשערי חכמת הנסתר. תוך שנתיים הגיע לשליטה בלתי נתפסת בזוהר, בכתבי הרמ”ק ובכתבי האר”י. משנכנס בשערי הפרדס הגיבה נשמתו בהתעוררות אדירה, שאינה אלא התפוצצות נפשית עצומה. האנרגיה של הרוח פלשה לנשמתו בלי פילטרים וצמצומים והפכה את לבו. הוא עבר המרה, מטמורפוזה ששינתה אותו בתודעתו העצמית והפכה אותו למישהו אחר, למשהו אחר.
ההתגלות הזו, שהייתה אולי גורמת לאנשים נורמטיביים לקרוס תחתיה, לאבד את השפיות ולשקוע בעולם של הזיה מנותקת, הטעינה את נתן העזתי באנרגיה שאפשרה לו להניע מהפכה חסרת תקדים בתולדות ההיסטוריה היהודית. בנוסף לכוח הרוחני היו בו גם כישורים אישיים יוצאי דופן: יכולת לפעילות אינטנסיבית לאורך זמן, ריכוז והתמדה, מחשבה דתית נועזת ומקורית ויכולת מפותחת להביעה אותה בכתב ובעל פה. לאלה נוסף כוח רצון חזק, מתודולוגיה מסודרת, וכשרון לעבודה על פי תכנית שיטתית ומפורטת. והחשוב מכל: יכולת בין אישית נדירה. הוא פשוט מִגנט את כל מי שבא אתו במגע. אנשים שנפגשו אתו חשו שהוא קורא אותם מבפנים, יודע אותם ידיעה אינטימית וחודרת שאין ממנה מפלט, והם הלכו שבי אחר הקסם שבו.
לאחר ההתגלות וקבלת ה’נבואה’ התחיל נתן לפעול ל’תיקון הנשמות’. הוא גילה לאנשים את עוונותיהם הנסתרים, חשף את צפוני לבם והציע להם דרך לתשובה ולתיקון. רפאל יוסף הג’יליבי – נגיד הקהילה היהודית במצרים ושר האוצר המצרי, שהיה גם תלמיד חכם גדול בעצמו – שלח רבנים לתהות על קנקנו של המקובל הצעיר. הם פגשו אותו, הוקסמו מידיעותיו ומכוחו הרוחני ודבקו בו.
אחד מהאנשים שהגיעו ממצרים אל נתן היה תלמיד חכם בעל נפש קרועה כבן ארבעים, שבתי צבי, שהגיע באייר תכ”ה (1665) כדי “למצוא תיקון ומנוח לנפשו“. אבל אז, “כראות אותו מהר”ר נתן, נפל לפניו ארצה וביקש ממנו מחילה שלא התאבק בעפר רגליו מדי עוברו למצרים, ובישר לו היותו נשמה גדולה עד מאוד“.
אדם עולה ויורד
-איזמיר, עיר הולדתו של שבתי צבי, שלעתים מוכרת גם בשמה היווני הישן סמירנה. בתחילת המאה ה-17 התבססה כעיר מסחר חשובה, והקהילה היהודית שבה הייתה לאחת החשובות באימפריה העות’מאנית. באמצע המאה ה-19 ישבו בעיר כארבעים אלף יהודים, אך מאז הדלדלה הקהילה היהודית וכיום היא מונה כאלפיים איש בלבד. מתוך אינציקלופדיה של המאה ה-18
כדי להתחקות אחר הביוגרפיה של ‘המשיח’ נחזור 39 שנים אחורה, לשנת 1626. בתשעה באב באותה השנה נולד באיזמיר, אחת הקהילות היהודיות הגדולות והמפוארות של האימפריה העות’מאנית, שבתי צבי. הוא למד תורה בצעירותו אצל רבי יצחק די אלבה ואצל רבי יוסף איסקפה, והוסמך כנראה לרבנות בגיל 18. בהמשך החל שבתי צבי ללמוד קבלה באופן עצמאי, ללא מורה, והתמקד בעיקר בקבלת הראשונים, בזוהר ו’בספר הקנה’, ולא בקבלת האר”י שהייתה מקובלת יותר בתקופתו.
עד גיל עשרים לערך היה מסלול ההתפתחות שלו נורמטיבי. אז נשא שבתי צבי את אשתו הראשונה, והמוזרויות שבהתנהגותו נחשפו. זמן קצר לאחר הנישואין התלונן חמיו בבית הדין שהחתן נמנע מלגעת באשתו. בעקבות התלונה מחליט שבתי צבי לתת לאשתו גט. חודשים ספורים לאחר מכן נשא אישה שנייה ונהג גם בה באופן דומה. גם נישואים אלה, לא מפתיע, הסתיימו בגט.
מאז החלו להגיע העדויות הראשונות על התנהגויות יוצאות דופן. מניתוחן של עדויות אלה עולה ששבתי צבי סבל ככל הנראה ממחלה נפשית – מאניה דפרסיה. הדפוס המאני דפרסיבי מלווה אותו עד יום מותו ב-1676 במחזוריות קבועה: תקופות של אקסטזה, התלהבות והתרוממות רוח, שמלוות בתחושת שליחות ומחויבות, ולאחריהן תקופות של ‘מוחין דקטנות’, הסתרה, דיכאונות ומרה שחורה, שבהן חש עצמו נרדף מבחוץ ומבפנים.
בשנת ת”ח, לאחר פרוץ הפוגרומים האיומים של כנופיות חמלניצקי ועם התגברות הציפייה לגאולה, שמע שבתי צבי קול פנימי שבישר לו: “אתה מושיע ישראל … ונשבע אני בימיני ובזרוע עוזי שאתה הגואל האמיתי ואין זולתך לגאול“. בתחילה איש לא התייחס אליו ברצינות, אבל אז הוא החל בהנהגות תמוהות: הוא הגה את השם המפורש בבית הכנסת, ניסה להעמיד את השמש בצהריים כיהושע בשעתו תוך שימוש בשמות קודש מהקבלה המעשית, ועבר עברות שונות בטענה שמעשיו הם ‘מצווה הבאה בעברה’. בין השנים 1654-1651 פקעה סבלנותם של רבני איזמיר, ובראשם רבי יוסף איסקפה, והם גירשו אותו מהעיר.
דג בעריסה
שבתי צבי עבר לסלוניקי, ובשעות ה’הארה’ שלו המשיך בהנהגותיו המוזרות. הוא העמיד חופה ועדים ו’נשא לאישה’ את ספר התורה. הוא גורש גם מסלוניקי, והגיע ב-1658 לעיר הבירה קושטא (איסטנבול). גם שם המשיך בטקסיו הפרובוקטיביים: הוא קנה דג ענק, קישט אותו, והשכיב אותו בעריסת תינוק כסמל לכך שהגאולה הקרובה תגיע במזל דגים.
-מגדל גלטה – אחד מסמליה של איסטנבול, היא קושטא, מאז המאה ה-14. קושטא הייתה בירת האימפריה העות’מאנית, ובימי שבתי צבי מנתה כמה מאות אלפי תושבים ובתוכם קהילה יהודית גדולה. מגדל גלטה, תחריט של פאול לוקס, 1720
בית הדין, שחשש מ”כת חדשה העלולה לבלבל את הדעות”, הלקה אותו ונידה אותו, אולם שבתי צבי רק התחזק בדרכו. ממד הזמן נעשה גמיש מאוד בנפשו, והוא חגג באותה שנה שלושה רגלים בשבוע אחד: ישב בסוכה, ערך ליל סדר, והמשיך לתיקון ליל שבועות. בהמשך ‘קיבל’ מהשמים תורה חדשה ומצוות חדשות שמתאימות לעידן המשיחי. תוכנה של התורה היה קידוש עברות שנהפכו מאותו רגע למצוות שטעונות ברכה. הברכה, שנאמרה לפני כל ‘עברה לשמה’ שעליה הכריז שבתי צבי, הפכה לאחד מהמאפיינים המוכרים של השבתאים: “ברוך … מתיר איסורים”.
שבתי צבי חזר לאיזמיר ושוב עזב אותה ועקר למצרים, שם נישא בשלישית לשרה האשכנזית. מדובר בפרוצה לשעבר “שהייתה אומרת בטירוף הדעת שהיא תינשא למלך המשיח“, ושבתי צבי נושא אותה “מפני סגולתה, כדי לקיים דברי הושע ‘קח לך אשת זנונים‘”. ב-1662 הגיע שבתי צבי לירושלים, ובה המשיך בתעניות ובסיגופים לצד הנהגותיו הזרות. הוא הסתגר בחדרו והתענה משבת לשבת, ולעתים יצא למסעות התבודדות במדבר יהודה. לאחר כשנתיים קיבל שבתי צבי על עצמו את שליחותם של פרנסי ירושלים ויצא לאסוף כספים בקהילה היהודית במצרים.
בדרך למצרים עצר בחברון, ועל ביקורו מספר לנו אברהם קונקי, שהיה בהמשך אחד מתלמידיו הקרובים:
בהתפללו מעריב דמעות שליש שלא כדרך הטבע … רוב הלילה הייתי סביבות הבית אשר הוא חונה שם וראיתי מעשיו, והוא היה מתהלך ארוכות וקצרות בביתו וכל הבית היה מלא אבוקות של נר כי כן ציווה, והוא היה קורא בעל פה תהלים כל הלילה בקול גדול, קול ששון וקול שמחה, בקול נעים וערב לאוזן מאוד עד אור הבוקר. וכאור הבוקר הלך להתפלל תפילת השחר. מעיד אני שהיו ענייניו מבהילים, משונה מכל האדם בכל בחינותיו, ולא היו עיניי שבעי מלהסתכל בו … ואצלנו לא אכל ללא שתה ולא ישן לא שנת קבע ולא שנת עראי, בתוך תעניתו נכנס ויצא.
שבתי צבי הגיע למצרים ונכנס שוב לתקופה של מרה שחורה. ואז, כששמעו של נתן העזתי הגיע אל הקהילה היהודית באלכסנדריה, ארז שבתי צבי את מיטלטליו ונסע לעזה כדי למצוא מזור לנפשו המיוסרת. המפגש הדרמטי מתואר לעיל, אך התרופה שהציע לו נתן הייתה יוצאת דופן: הוא הודיע לו שהוא בעליה של נשמה גבוהה מאוד שאינה צריכה תיקון כלל, שכן הוא מלך המשיח.
ההכתרה
שבתי צבי, שהיה בעיצומה של תקופת שפל ומרה שחורה, מיאן בתחילה לקבל את הבשורה, אך יצא יחד עם נתן למסע לקברי האבות בירושלים ובחברון. המסע הזה גרם לשינוי: הם התבודדו בדרכם והתקרבו זה לזה. שבתי צבי סיפר לנתן את כל קורותיו מילדותו, כולל תקופות ההארה והשפל והגירוש מעיר הולדתו. אצל נתן השתבצו הסיפורים בחזון המרכבה שראה בחזיונו, ובתובנותיו על דרך הייסורים שבה אמור המשיח להזדכך.
הם חזרו לעזה לקראת שבועות, ואז התרחש אירוע נוסף שהשפיע עמוקות על תלמידי החכמים בקהילה. בליל החג, בשעת התיקון, התעלף נתן, נפל על הרצפה ופרכס. החכמים שסביבו שמעו קולות בוקעים מגרונו: “הזהרו בנתן ידידי לעשות דבריו, הזהרו בשבתי צבי ידידי, אילו ידעתם שבחיה דרב המנונא סבא והאיש משה עניו מאוד, כי ראוי שבתי צבי להיות מלך על ישראל”.
לאחר החג יצא שבתי צבי מהמרה השחורה ומעריציו העידו: “ביום השלישי לאותו הדיבור של נתן הנביא חזרה ההארה ורוח הקודש על אדונינו בכפליים ותחי רוחו”. ובי”ז בסיון תכ”ה החלה הבשורה הגדולה להתפשט אל הקהילות: יש בישראל מלך ונביא!
נתן חשף איגרת קדומה, שנכתבה כביכול בידי רבי אברהם, שהיה “חכם גדול בימי רבי יהודה החסיד, שנסגר ארבעים שנה והיה אוכל חולין בטהרה ולא היה רואה פני אדם והיה דורש את סודות התורה“. באיגרת כתוב: “הנה בן נולד למרדכי צבי בשנת ה’שפ”ו ויקרא שמו שבתי צבי, והוא יכניע את התנין הגדול ויקח כוח הנחש בריח וכוח נחש עקלתון, והוא המשיח האמיתי. ויבוא לא ידיים למלחמה עד שיעלה חמור בסולם ומלכותו לנצח נצחים עד עולם ובלתו אין גואל לישראל“. בהמשך האיגרת מתוארים הייסורים הגדולים והניסיונות שיעברו על המשיח, וכן ההתנגדות הגדולה מבני דורו ש”יעמדו עליו בחירופין וגידופין ואינון ערב רב בנהא דלילית”. האיגרת גם מתארת את ההתמודדויות המיניות של המשיח ואת כוחות הקליפה שעומדים עליו להכניעו.
מכאן ואילך התגלגלו האירועים בקצב מהיר: שבתי צבי ענד על אצבעותיו טבעות עם שמות קודש, חקק נחש מנחושת כמשה רבנו (כמנין משי”ח), ודרש מהציבור יחד עם נביאו תיקוני תשובה קשים ותעניות. הוא גם ביטל את צום י”ז בתמוז וקרא בו ביום את ההלל הגדול, “כי הגיעה עת דודים והחתן יוצא מחופתו, ועל כן לא יהיה במעונות ישראל כי אם שמחה וגיל“. אנשי עזה וחברון קיבלו ברובם הגדול את נשיאותו של שבתי צבי ללא עוררין וקראו לעצמם ‘המאמינים’.
“כל ההורגו יבורך”
שבתי צבי גייס 12 חכמים מעזה שיילכו עמו לירושלים להקריב קרבנות במקום המקדש, מעשה שעורר עליו את חמתם של רוב חכמי ירושלים, ומינה את רבה של עזה – הרב יעקב נג’ארה, נכדו של הרב ישראל נג’ארה שכתב את הפיוט “י-ה ריבון עלם” – לכהן גדול. אך השערורייה הגדולה ביותר התרחשה כאשר האכיל את חסידיו חֵלב, שהעונש בתורה על אכילתו הוא כרת, וברך עליו “ברוך … מתיר איסורים”. הוא בחר בכוונה באיסורים שאין בהם הנאה מיוחדת – שהרי החֵלב האסור זהה בטעמו לשומן המותר – כדי לבטא את יצירת התורה החדשה והמצוות החדשות.
אין פלא שמעשים אלה גרמו לחלק מהחכמים החשובים ביותר של ירושלים להוציא חרם חמור על שבתי צבי. ביניהם היו רבי יעקב צמח, אחד המקובלים הגדולים והחשובים ביותר המזוהים עם קבלת האר”י, והרב יעקב חגיז – רבו של נתן העזתי. הם שלחו איגרת לרבני איזמיר וכתבו: “האיש המפיץ חידושים אלו הוא כופר בתורה וכל ההורגו ייחשב כמציל נפשות רבות והיד המשכימה להורגו תבורך בעיני א-לוהים ובעיני אדם“. המעניין הוא שעיקר קצפם יצא לא על בשורת משיחותו אלא על העברות שעבר בפרהסיה.
אולם החרם של רבני ירושלים לא עמד מול הסחף הגדול ומול הכמיהה למציאות חדשה. הכוח המניע העיקרי של התנועה השבתאית בשלב ההוא היה נתן העזתי. הוא הצליח לרתום את המתח המשיחי המסורתי להתעוררות גדולה של תשובה וסיגופים, ובנה פרדיגמה שלמה שמסבירה את מעשיו המוזרים של שבתי צבי כחלק מתכנית א-לוהית נסתרת.
אקסטזה ציבורית
שבתי צבי נדד ממקום למקום הוא עבר בצפת ובדמשק והגיע בחודש אלול לחלב. השמועות המופלאות שפשטו כבר ברחבי העולם היהודי יצרו מתח רגשי ורוחני עצום. ראשי הקהילה סיפרו שאנשים, נשים וילדים נפלו על הקרקע, מפרכסים ומגמגמים דברי נבואה. התופעה המופלאה הזו חזרה על עצמה גם במקומות שכף רגלו של שבתי צבי לא דרכה עדיין. בכסלו תכ”ו התרחשה תופעה של התנבאות המונית בקהילת איזמיר. אנשים ונשים נכנסו למצבי טרנס אקסטטי והתגלו כ”נביאים האומרים דברים גדולים”. תופעת ההתנבאות של אנשים פשוטים התרחבה גם לארם צובא, לקושטא ולצפת, שבה התגלו “עשרה נביאים ועשר נביאות”, ושם מצטרף לתנועה גם המקובל הגדול רבי בנימין הלוי.
קהילת חלב קיבלה את שבתי צבי בכבוד גדול ואף שלחה איגרות נרגשות לבני קהילות תורכיה בתפוצות שבהן מתוארת גם התגלותו של אליהו הנביא בבית הכנסת של חלב. התעוררות גדולה במיוחד התרחשה בעזה – בעירו של הנביא השבתאי נתן. המוני יהודים התקבצו אצלו כדי לקבל ממנו תיקוני תשובה. אברהם קונקי, מראשי השבתאים, מתאר את המפגש עמו:
רחפו כל עצמותיי איך נשתנית צורתו מכל וכל וזוהר פניו כלפיד אש יבער ושער זקנו כמו זהב פרוויים והפה שלא היה יכול לדבר אפילו דברי חול איך התחיל לדבר דברים המרעידים השומע, לשון המדברת גדולות, ובכל רגע ממש חדשות יגיד, דברים אשר לא נשמעו מיום שהדת ניתנה בסיני.
ההמון ישן ברחובות ובשווקים, עסוק בתיקוני תשובה מחמירים, שכללו תעניות של שלושה ימים רצופים ולעתים אף של שבוע שלם, ולאחריהם סעודות יום טוב, משתה ושמחה. האגדות מספרות על נסים שהתרחשו: ענן של אש הפסיק בין הנביא לחסידיו וממנו נשמע קול של מלאך, הנביא עומד לגלות את אפר הפרה האדומה, והנס המרעיש מכל – כנסיות נוצריות מתחילות לשקוע באדמה.
נתן היה מצוי בהתעוררות נפשית אדירה, והמשיך לקבל חזיונות מדי יום. בכ”ה באלול תכ”ה הוא שמע “כרוז במתיבתא דרקיעא מכריז ואומר: בעוד שנה וקצת ירחים יתגלה משיח בן דוד בעולם”.
בתחילתה של שנת תכ”ו החלה הידיעה על התגלותו של המשיח להתפשט בעולם היהודי כאש בשדה קוצים. השמועות דיברו על כך שעשרת השבטים החלו להתגלות במקומות שונים – בפרס, בערב הסעודית ובמדבר סהרה. מלומדים כיליאסטים נוצרים שקיוו לחזרתו של ישו למלכות ‘אלף השנים’ האמינו בשמועות והפיצו אותן בקהילותיהן, מתוך תקווה שההתעוררות המשיחית היהודית תביא להכרה בישו.
נתן החל לנדוד בין קהילות יהודיות ולעשות נפשות לבשורה השבתאית. גם רבנים שלא קיבלו את בשורתו כפשוטה נמנעו מלצאת נגדו בגלוי, והמתינו למעשה על הגדר. בהמשך יצרה תנועת התשובה שיתוק מסוים בהתנהלות המסחר והכלכלה בקהילות היהודיות, שציפו שהתוגר התורכי הגדול ייתן לנתן את השלטון על ארץ ישראל כולה.
השיבה לאיזמיר
שבתי צבי הגיע לאיזמיר עיר הולדתו בראשית שנת תכ”ו, ופעל בה בשקט על לחודש כסלו. מסביבו רחשו השמועות, והאיגרות שהגיעו מרחבי העולם היהודי ליבו את המתח. אבל שבתי צבי היה אז בתקופת דיכאון, והוא היה מסוגל לפעולה של ממש רק בזמני ההארה שלו. מצב כזה התרחש בשבוע הראשון של חנוכה. שבתי צבי הגיע לבית הכנסת בבגדי מלכות “והתחיל לומר בקשות ופזמונים ועשה שמחה גדולה“. באותו שבוע הגיעה משלחת גדולה מקהילת חלב וכיבדה אותו כבוד רב. הוא חזר להגות את השם המפורש ולאכול חֵלב, ודיבר על החזרת התורה לרוחניות שלה ועל התרת האיסורים. את המעשים הזרים ביצע במסגרת טקסים וריטואלים חדשים שהמציא, ולאט לאט התפתחה היסטריה המונית בקרב קהילת יהודי איזמיר שהלכה ונסחפה אל הבשורה הגדולה.
כבר בימים שלפני חנוכה החלו להתגלע חילוקי דעות עמוקים בקהילת איזמיר. המאמינים היו בהתעוררות נסערת, ראו עולם חדש, ומה שלא הבינו או שלא הסתדר עם המסורת היהודית נתפרש אצלם כסודות הנשגבים מבינתם. האמונה למעלה מטעם ודעת הפכה לעיקר, והתחושה שהמחשבה יוצרת מציאות חדשה נשתרשה בלבותם. אך חלק גדול מרבני העיר חשו באינטואיציה שאין מקום למשיח שעומד מעל לתורה ולמצוותיה. דפוס זה של מחלוקת חזר גם בקהילות אחרות. השכבה הלמדנית ופרנסי הקהילות חלוקים ביניהם במחלוקת עזה, אך רוב בעלי המלאכה ודלת העם הלכו שבי אחרי בשורת הגאולה.
השמועות על הנסים ששבתי צבי ביצע כביכול הגיעו באיגרות לקהילות שונות. ההתעוררות והציפייה העצומה הקיפו את רוב קהילות אירופה, צפון אפריקה ואגן הים התיכון. האיגרות תיארו מעשי נסים מופלאים: באמסטרדם למשל התקבלה ידיעה ששבתי צבי ניבא על יום פטירתם של אנשים אחדים, שצפה מראש יום של חושך ואבני ברד שירדו מהשמים, ושהדליק מדורה גדולה ועבר שלוש פעמים בתוך האש מבלי להישרף.
בשבת פרשת ויגש פרצה שערורייה: שבתי צבי הגיע עם פמליה גדולה לבית הכנסת של מתנגדיו באיזמיר, שבר את הדלת בגרזן, דרש דרשות מוזרות, קרא בתורה מתוך חומש מודפס תוך והעלה נשים לתורה. לאחר מכן המשיך בדרשותיו, גידף את חכמי ה’כופרים’, והחל למנות את אחיו ואת מקורביו לתפקידים שונים בגאולה: כהן גדול, מלך הממלכה התורכית, קיסר הרומאים ועוד. בהמשך פתח שבתי צבי את ארון הקודש ושר שיר עגבים ספרדי על מיליזילדה בת הקיסר, שאחריו דרש על הסודות הגנוזים לדעתו במלות השיר. בסוף הדרשה הוא הכריז על עצמו שהוא ‘משיח לא-לוהי יעקב’ וקבע תאריך לגאולה הסופית: ט”ו בסיון תכ”ו.
לאחר השבת המשיך שבתי צבי לעבור על איסורים. הוא התייחד עם גרושתו הראשונה שכבר נישאה לאחר, והבטיח לנשים שונות שפגש לשחררן מקללת חוה ומהשעבוד לבעל. הוא הדיח את רבה של העיר, הרב אהרן לפפה, ומינה במקומו את הרב חיים בנבנישתי, מחבר ספר ‘כנסת הגדולה’. הוא גם הלך אל הקאדי והלשין בפניו על מתנגדיו. בהמשך הוא יזם טקס רב הוד לקבלת מלכותו, והציבור הגדול שהגיע הכריז עליו שהוא מלך המשיח. במעמד זה גם ביטל שבתי צבי את צום עשרה בטבת. עוצמתם החברתית של מאמיניו הייתה רבה. הם הטילו משטר טרור על כל מי שהעז לחלוק על שבתי צבי ולא בחלו אף במעשי אלימות.
מכלא לארמון
המתח המשיחי העצום נתן את אותותיו, ותופעת ההתנבאויות ההמוניות התרחבה. סוחר הולנדי העיד:
למעלה ממאתיים נביאים ונביאות שנפל עליהם רתת וזיע והתעלפו, ומתוך כך אמרו כי שבתי צבי הוא משיח אמיתי ומלך ישראל שיוביל עמו לבטח לארץ הקדושה … אחר כך שבה רוחם אליהם ולא ידעו מאומה מכל מה שדיברו.
הכלכלה היהודית שותקה, המלאכה באיזמיר פסקה והמסחר הופסק. כל העיר הייתה כמרקחה וכל הימים כחגים. ברחובות תהלוכות גדולות ובבתים ימי משתה ושמחה. רבים הלכו לטבול בים מדי יום, גם בחודשי הקור, וקראו ברחובות: יחי המלך המשיח! יחי שבתי צבי!
בקהילה היהודית באיסטנבול הבירה, היא קושטא, סערו הרוחות. האיגרות והשמועות הלהיטו את רוחות ההמונים ויצרו תסיסה חברתית רבה, וראשי הקהל חששו מאוד ממה שעשוי להתפרש כמרד בשלטון התורכי, שעשוי להמיט אסון כבד ולסכן את חייהם של רבים.
המפנה מתרחש כשבשלב מסוים החליט השלטון התורכי להתערב, ולאסור את ‘מלך היהודים’ בחשד של מרידה במלכות. שבתי צבי הפליג מאיזמיר לקושטא, וכשעבר את מצרי הדרדנלים נתפס על ידי שתי אניות שנשלחו לקראתו. הוא הובא למשפט בפני הווזיר אחמד קיופרילי, אך למרות שגזר הדין הצפוי היה מוות, הווזיר התרשם שהיעדר מאמץ צבאי ומדיני מצדו של שבתי צבי מורה על כך שאין מדובר באיום ממשי על השלטון. גם הכריזמה והחן של שבתי צבי השפיעו על מצב רוחו של הווזיר, והוא החליט שלא להורגו אלא לשולחו למאסר. הווזיר הסכים אפילו לשחררו תמורת כופר גבוה, אך שבתי צבי סירב בטענה שבתוך כמה ימים יתרחשו מעצמם דברים גדולים.
לאחר כחודשיים במעצר הועבר שבתי צבי בערב פסח למבצר גליפולי שבדרדנלים. כשהגיע לשם שחט קרבן פסח והאכיל את חסידיו מחֵלבו, האסור באכילה. המקום החדש, שבו שהה שבתי צבי באביב ובקיץ של 1666, נקרא מכאן ואילך על ידי המאמינים ‘מגדל עוז’. עד מהרה חדל המקום לתפקד כבית כלא. בזכות חמדת הבצע של המפקדים העות’מאנים ונכונותם של יהודים מכל העולם לנדב ממון רב לכבוד המשיח, הפכה המצודה מבית כלא לארמון. שומרי המבצר – שהבינו עד מהרה שברשותם תרנגולת שמטילה ביצי זהב – שמחו לתת להמוני המבקרים להיכנס ולפגוש את המשיח תמורת תמלוגים נאים. שבתי צבי הולבש בגדי מלכות, והמבצר כולו נמלא “מצעות של מלכים, כרים וכסתות ומנחות ודורונות“. הוא ישב בארמונו עם אשתו שרה שהצטרפה אליו, וכל חכמי היהודים מכל רחבי תבל עלו אליו לרגל, לראות את זיו פניו, לשמוע את נועם זמרתו המשכרת ולהתפלמס עמו בדברי קבלה וחכמה. אחת העדויות מספרת על שבעים בתולות יהודיות, בנות מאמיניו, לבושות בגדי פאר, ששירתו לפניו ולפני רעיתו, שנהגה בארמון הכלא כמלכה לכל דבר.
יהודים מכל הקהילות ששמעו של שבתי צבי הגיע עדיהן – באירופה, באסיה, בארץ ישראל ובצפון אפריקה – החלו לעלות אליו לרגל. לקראת י”ז בתמוז ותשעה באב שלח שבתי צבי איגרת להמוני חסידיו:
ממני בנו בכורו של ה’, בנו יחידו, שבתי צבי משיח וגואל ישראל, אל כל בני ישראל שלום. היות וזכינו לראות יום גדול זה, יום גאולה וישועה לישראל, לראות בקיום דברי ה’ והבטחותיו בידי נביאיו וביד בנו אהובו – על כן אבלכם יהפך לששון ותעניותיכם לחגים ולא תוסיפו לדאבה עוד, בני ישראל.
השפעתו המאגית על המבקרים, ביניהם תלמידי חכמים מופלגים וראשי קהילות, הייתה דרמטית, ושבתי צבי הפך בעיניהם למנהיג בלתי מעורער שזכה למעלת אל.
תודה לבארי קפאנדג'ימכתב שכתב שבתי צבי בא’ בניסן תל”ג (1676) ממקום כלאו באולצין לחסידיו בקהילת בראט שבאלבניה
מפלת נחמיה
המהפכה התרחשה בסוף הקיץ, כשנחמיה הכהן, מקובל מפולין, הגיע לבקרו וגרם למפלתו הגדולה. נחמיה היה דמות מסתורית. היו שטענו שהוא מטורף האומר דברי שגעונות, והיו שראו בו מקובל גדול שהקדיש את חייו להיטהרות בנדודי גלות. נחמיה פגש את שבתי צבי וקרא תיגר על משיחיותו. כמו הילד באגדה המכריז שהמלך עירום, הקשה נחמיה קושיות תאולוגיות על שבתי צבי. הוא בילה עמו שלושה ימים בוויכוח תאולוגי הזוי – ויכוח בין שני משיחים. נחמיה ראה עצמו כמשיח בן יוסף, והיה מוכן לראות בשבתי צבי משיח בן דוד, אך טען, על פי הפשט של אגדת חז”ל, שלא ייתכן שמשיח בן דוד יתגלה לפני התגלותו ולפני מלחמתו של משיח בן יוסף.
שבתי צבי פתח לפניו ספרים, שהיו לו בשפע ב’מגדל עוז’, וגילה לו סודות על דרך הקבלה, אך נחמיה לא הרפה ודרש שהמציאות תתאים לפשט האגדה. שבתי צבי, שהיה איש בשורה הקשוב להלכי נפשו הפנימיים, ניסה להוכיח לו שהדברים החשובים אינם נמצאים ברובד הפשטני אלא ברמז, בדרש ובסוד, שהדברים החשובים באמת סמויים מן העין. הוויכוח הארוך התלהט. שני המשיחים ישנו מעט ואכלו מעט והתווכחו הרבה. לנוכחים היה קשה להכריע ידו של מי על העליונה, אף כי רובם נטו לצדו של שבתי צבי. ולפתע קם נחמיה וצעק על שבתי צבי: “אתה אומר שמשיח בן דוד אתה, ואני אומר הלוואי ותנח לישראל שיהיו בעומדם כמו מקודם, ולא תביאם תחת החרב בדברי שווא ושקר. אין בך ממש, רק עוכר ישראל אתה, וחייב מיתה כמסית ומדיח“.
נחמיה נטש את הוויכוח, פנה לווזיר הראשי וביקש להתאסלם. הוא טען בפניו ששבתי צבי הכריז על עצמו שהוא משיח ומרד במלכות. בט”ז באלול הובא שבתי צבי למשפט בפני הסולטן התורכי. במשפט הבזק שנערך לו נשאל האם הוא המשיח והשיב בשלילה, ובתגובה הוצבה בפניו הברירה: למות בעינויים או להמיר את דתו. שבתי צבי בחר בחיים והתאסלם, וקיבל את השם מוחמד אפנדי.
חסידיו הקרובים של שבתי צבי מיאנו להתפכח. מאות משפחות התאסלמו עקבותיו, אחרים נשארו ביהדותם אך המתינו לו שישוב, בטוחים שמעשיו הם סוד נסתר. נתן העזתי הסביר שההתאסלמות היא חלק מ’העלאת הניצוצות’ הסודית שהמשיח צריך לעשות כדי לקרב את הגאולה. רוב העם היהודי היה נתון בשבר גדול. כגודל הציפייה כן היה גודל מפח הנפש והאכזבה העמוקה. התנועה השבתאית שרדה עוד כמאה שנה בצורות ובגלגולים שונים, והמשיכה להשפיע בצורות שונות על הקהילות היהודיות באירופה.
-‘בית התלמוד’, כך מכונה הבניין שליד החומה בתמונה למטה בפי שרידי המאמינים של שבתי צבי. הבניין נמצא בעיר אולצין שבמונטנגרו, שאליה הוגלה שבתי צבי בינואר 1672 – כשש שנים לאחר שהתאסלם – אחרי שהואשם בבגידה בדת המוסלמית. לדברי המאמינים שימש ‘בית התלמוד’ כמקום התכנסות לשבתי צבי ולחסידיו
צילום באדיבות פרופ' צ'ינגיז סיסמןמשיח אחד, שבעה קברים. מבנה זה באולצין הוא אחד משבעה קברים המיוחסים לו, שלושה מתוכם בעיר
מה חולל הכל?
כוחה ועוצמתה של ההתפרצות השבתאית לא דמו לשום אירוע אחר בהיסטוריה היהודית. מעולם בתולדות עם ישראל לא הייתה תופעה דתית, אידאולוגית או חברתית שהצליחה לסחוף אחריה את רוב שדרות העם בהתלהבות ובמגויסות בסדר גודל שכזה. להשפעתה הגדולה של התנועה היו מספר גורמים.
צילומים: גלריה לבנדל-בלוך; נחמה לבנדל ונדב בלוךמגן דוד שנמצא חקוק על אחד מקירותיו הפנימיים של הבית
המתח הרוחני העצום שעוררה קבלת האר”י היה הגורם הדומיננטי. קבלה זו, שנכתבה לראשונה בשנים 1570-1573, ונדפסה ב-1620, הפכה תוך דורות בודדים לפרדיגמה המיסטית-תאולוגית המרכזית של העולם היהודי. עיקר חידושה היה ההבנה שהגאולה והתיקון אינם מסורים רק לשמים ואינם עוד חזון רחוק של אחרית הימים: עבודת הבירורים והייחודים, התיקון של השכינה הנפולה והשבת ההרמוניה הקוסמית והארצית תלויים במעשים של כל אחד ואחד. התפילה בכוונות, הייחודים וההתכוונות הנכונה, הופכים את הנס לאפשרי ומכינים את הקרקע למציאות רוחנית חדשה. מתח רוחני זה היווה בסיס איתן לבנייתו של מתח משיחי.
לצד המתח המשיחי שגבר, התמודדו הקהילות היהודיות עם האכזריות האנטישמית שהביאה להבנה שהגלות במתכונתה הנוכחית אינה אפשרית. הפרעות האיומות של השנים ת”ח ות”ט, בהנהגתו של בוגדן חמלניצקי, שהחריבו עולם יהודי שלם ושנרצחו בהם לפי ההערכות מאות אלפי יהודים באוקראינה ובפולין, תרמו לתחושת הקץ, ולהבנה שההיסטוריה היהודית במתכונה הנוכחית אינה יכולה להימשך כפי שהיא.
ומכאן למסקנה החשובה ביותר שניתן לדעתי להסיק מסיפור מדהים זה: הכוח המניע התרבותי והחברתי המשמעותי ביותר של העם היהודי טמון בתורת הסוד שלו. לא רק שהתנועה השבתאית צמחה על רקע ציפיות משיחיות שהתפתחו בעקבות התפשטותה של קבלת האר”י, אלא שהיא אף עוצבה כפרשנות קבלית אקטואלית לטקסטים מכוננים בעולם הסוד היהודי. התשתית הקבלית שלה, האנרגיות המיסטיות שאפפו אותה, המאמץ המתמיד שלה לגשר בין הסוד האסכטולוגי וחזון אחרית הימים לבין ההיסטוריה האקטואלית, הם שהעניקו לה את כוחה הגדול. המופשט והמיסטי התגלה כמעשי ביותר.
אמנם קשה להסיק מסקנות מהנחות היפותטיות, אך במשקפיים היסטוריות עובדתיות השבתאות הייתה קרובה מאוד להצלחה. התנופה הלאומית שיצרה עלתה עשרות מונים על כל מה שהציונות הצליחה לעורר בתקופות הטובות ביותר שלה. השבתאות הקיפה את רובו המוחלט של העם היהודי. היא חצתה מגזרים וקהילות, התפשטה בכל רחבי אירופה, בצפון אפריקה, באסיה ובאגן הים התיכון, והייתה קרובה להגשמת יעדיה, בוודאי במישור של התודעה הלאומית והרוח המהפכנית, גם אם לא בהסדרים פרקטיים. התנועה השבתאית עוררה לראשונה את המרידה בחיים המצומצמים של גטו היהודי בגלות. היא הייתה הפעם הראשונה שבה העם היהודי התעורר לחדש את אורח חייו וחתר לשיבת ציון ולכינון לאומיות יהודית חדשה גם במחיר של ערעור הפרדיגמות ההלכתיות המסורתיות.
שכחו את המציאות
את הכישלון של התנועה השבתאית ניתן לזקוף בראש ובראשונה לשתי הדמויות הראשיות שהניעו אותה. נתן העזתי היה פנומן מבריק, בעל כשרון נדיר שמעטים כמותו בתולדות הדתות בכלל, אך הוא היה בסך הכל בן עשרים כשהתנועה התחילה את דרכה. הוא היה חסר כל ניסיון מדיני או פוליטי, נסמך באופן טוטלי על חזיונותיו האישיים ועל תובנותיו המיסטיות, ולא ניסה לגבש תכנית עבודה ארצית מסודרת. כל עניין הגאולה העסיק את נתן בעיקר ברמת הנפש והרוח, ופחות ברמה האקטואלית הפרגמטית. את כל המהלכים הארציים של הגאולה הוא השאיר לשמים, ובכך החמיץ למעשה את ההזדמנות ההיסטורית הגדולה.
גם ה’משיח’ שלו היה אדם עם הפרעה נפשית שעשה טעויות לאורך כל הדרך. הוא מתח את ההכרות הפנימיות שלו עד לגבול האבסורד, ויצר פרדוקסים רוחניים שכרתו לבסוף את הענף החזק שעליו ישב. עבודה בתוך גבולות ההלכה, וחשיבה אסטרטגית רחבה על המשמעויות הרבות של מעבר של עם מגלות לגאולה היו ככל הנראה מאפשרות לו להגיע הרבה יותר רחוק. ברור שללא האנרגיה המיסטית הטהורה והמטורפת התנועה כלל לא הייתה ממריאה, אך סוד ההצלחה טמון כנראה בפורמולה שניסח הרבי מלובביץ’: “אורות דתוהו בכלים דתיקון”. ובמלים אחרות, צריך את הטירוף המיסטי, את החופש הפנימי, את המעוף ואת התעוזה, אך צריך גם להכיל את כל אלה בתוך מערכת מובנית, שיטתית ומאוזנת, כדי לתעל אותם לבניינו של עולם ולא לחורבנו.
היפותטית ניתן לטעון שאם הדמויות הראשיות של התנועה השבתאית היו קצת יותר פרגמטיות, מתוכננות, וקשובות לגבולות המציאות והעולמות שבתוכם פעלו, הן היו יכולות לכונן עצמאות לאומית יהודית כבר במאה ה-17, ‘לחסוך’ להיסטוריה היהודית את הקרעים שנוצרו בעקבות האמנציפציה, ולכונן בירושלים את בית המקדש השלישי.
ולמרות הכל, גם לאחר כישלונה של התנועה היא המשיכה להשפיע עמוקות על התמורות בעולם היהודי. במבט שטחי ניתן לחשוב שהשבתאות הייתה שיגעון מתחילה ועד סוף ולא היה בה שום יסוד ממשי או מחובר למציאות, אך מבט מעמיק יותר מגלה שמאחורי השיגעון מסתתרות תובנות משמעותיות מאוד על טבע האדם והעולם.
ההיסטוריון הרב בנימין קלמנזון טוען שכל התנועות היהודיות הגדולות מהמאה ה-17 ואילך – ההשכלה, החסידות, החרדיות וכמובן הציונות – הן תגובות וריאקציות שונות לשבתאות. השבתאות מילאה תפקיד חלוצי בגילוי עולם שחסרו הכלים להגדירו ולהסבירו, ובכך סללה את הדרך לכל התנועות היהודיות שהושפעו ממנה במישרין ובעקיפין.
לדוגמה, החסידות לקחה את הרעיון הקבלי האנרכיסטי של ירידת הצדיק אל הקליפות ונתנה לו ביטוי מתוקן ומאוזן של ‘עבודה בגשמיות’ ושל ‘העלאת המחשבות הזרות’. הציונות גם היא נתרקמה דרך האינטואיציה שחידוש הלאומיות כרוך בפעולה בתבניות חשיבה אפיקורסיות שמאפשרות את ההתנערות מהמנטליות הגלותית. את הבסיס התאוסופי הרוחני של התחייה הציונית ניסח דווקא הרב קוק, שהבין שעל ההתחדשות הלאומית להתממש דווקא בדפוס של “טב מלגו וביש מלבר” [טוב מבפנים ורע מבחוץ].
התבוננות בהיסטוריה היהודית מגלה שהתמורות הלאומיות החשובות ביותר ניזונו מעולם הסוד היהודי. החומרים הפנימיים של ‘כנסת ישראל’ – שמה הקבלי הסמלי של הזהות הלאומית – מתגלים כבעלי אנרגיה אינסופית שפושטת ולובשת צורה, ושמשפיעה יותר מכל על העם היהודי בגלגוליו השונים. בהקשר השבתאי, הפרדוקסים הדתיים הבסיסים שאותן מיצתה השבתאות עד לקצה, והשאלות התאולוגיות והרוחניות הגדולות שהעלתה, עמדו בבסיסן של היצירות המחשבתיות הגדולות של עם ישראל בדורות האחרונים, אך גם המחישו עד כמה נדרשות זהירות ונקיות בעיסוק בחומרים הנפיצים של עולם הסוד, ועד כמה חשוב שהיצירה בהשראתם תיעשה בצורה מאוזנת ומבוררת.
זהו אולי הלקח הכואב שהשבתאות לימדה אותנו: המיסטיקה היהודית היא הדלק והמנוע הפנימי לשינויים ולהתחדשות, אך סוד ההצלחה הוא דווקא ביכולת לתווך בין הפנים לחוץ, לחבר בין החזון למציאות ובין השמים לארץ, ולהוריד את השכינה אל העולם הזה.