יוסף בן מתתיהו הכהן גדל כבן אצולה ירושלמי ונדד בין כיתות שונות בחיפוש אחר זהותו. כבר בגיל צעיר הוטלו עליו שליחויות ותפקידים שונים מטעם ההנהגה בירושלים. עריקתו לצד הרומאי עם תום כיבוש הגליל במרד הגדול הפכה אותו ממי שיוצר היסטוריה למי שמתעד אותה, ואת דמותו המרתקת לאחת מהשנויות במחלוקת בתולדות העם היהודי

אלפיים שנה לאחר מותו עדיין מעורר יוסף בן מתתיהו רגשות עזים של הערצה מחד גיסא ושל שנאה מאידך גיסא, כאילו אירועי ימיו זה עתה תמו. יוסף הוא האיש שפתח לנו חלון אל העולם התוסס והמבעבע של סוף ימי בית שני, ואנו מנסים ליישב את התמונה הנגלית לנו מבעד לחלון זה עם התמונה שהורגלנו לראות מבעד לחלון אחר, כנראה מרוחק יותר ומכוסה וילון, החלון של ספרות חז"ל. זה האיש שהיה כהן וגם מורד, מפקד צבא, פוליטיקאי מפוקח ומגיד עתידות לעת מצוא, גולה בארצו ובן ארצו בגולה. זה האיש שכתב ספרי מופת רבים בשפה שעל פי עדותו לא הייתה שגורה על פיו כיאות, ואולי שימר עבורנו שריד מעולם של הגות ופרשנות של יהודים נאמנים אחרים, אבותינו ממש, אך לעתים אנו מסרבים להכיר בו ובהם ככאלה.

אנו עומדים נבוכים מול עדותו של יוסף בן מתתיהו: אנחנו, האמונים על ספרות חז"ל, הרואים דרכה את כל הקורות אותנו, עד כמה אנחנו צרי מבט? האם אפשר שהאיש הזה – שרבים מאתנו מעדיפים לשנוא ולהוקיע, שבלא מעט מכתביו ניכרת הערכה עצמית גבוהה ומוגזמת – הוא האיש שהיטיב מאתנו להכיר את חז"ל עצמם, חכמינו ואושיות קיומנו? קשה מאוד להתייחס ליוסף בן מתתיהו כמורה דרך בנבכי דור הזוגות וחכמי המשנה בשל הלכותיו הצדוקיות ורעיונותיו ההלניסטיים, אבל להתעלם ממנו בתחום זה קשה עוד יותר. הוא היה שם. הוא דיבר אתם. הוא ראה כיצד מתנהלת העבודה בבית המקדש ומהן הלכותיו. הוא מזכיר כהנים גדולים בשמותיהם ומתייחס בעיקר לתפקידיהם הפוליטיים, במרד ולפניו, כתומכים או כמתנגדים ואף כלוחמים ונרצחים, בעוד מקורות חז"ל מזכירים רק בודדים מהם, כמו יהושע בן גמלא וחנניה בן חזקיה, וגם זה רק בהקשר דתי מובהק.

כל מה שאנחנו יודעים על יוסף בן מתתיהו בא מכתביו, וכך גם כמעט כל מה שאנחנו יודעים על תקופתו. בלעדיו לא היינו יודעים כמעט מאומה על פרק משמעותי ביותר בהיסטוריה שלנו. חלק גדול מהכרת זהותנו ההיסטורית והלאומית נתון בידיו של האיש הזה, שברצותו מכסה וברצותו מגלה, ברצותו משמיץ וברצותו משבח. גם דברים רבים על העולם הגדול של תקופתו לא היינו יודעים ללא תיאוריו – על מצעדי ניצחון רומיים, על סדרי צבא ועל אורחות חיים שאותם תיאר לפרטיהם באריכות כפי שכמעט אף היסטוריון אחר מאותם ימים לא היטיב לעשות.

וראה זה פלא, האיש – כתבן אובססיבי שעמל כל ימיו על תדמיתו העצמית והתחכך בכל גדולי העולם של תקופתו כדי לשמר את זכרו הנכון בעיניו למען הדורות הבאים – לא יצר היסטוריה מלוקקת וחד צדדית. הוא היה מודע היטב לאפשרות הזו, ומנגד היה מודע היטב לתדמיתו העצמית כהיסטוריון הדורשת ממנו להציג את הדברים באובייקטיביות, כפי שעשו כל קודמיו. ועם זאת, הוא הצהיר מפורשות שאינו מעוניין להיות אובייקטיבי, כי הוא יודע בדיוק מי האשם בצרותיו ובצרות עמו:

אין בדעתי להתקנא בסופרים המפריזים במעשי הרומאים ולהאדיר את מעשי אחיי; רק אעביר בדיוק את מעשי שני הצדדים, ובראש סיפורי המעשים אקדיש דברים להלוך נפשי ואתן ללבי הכואב לבכות על אסונות מולדתי, כי החריבה אותה מלחמה מחוץ ועריצי היהודים משכו שמה את צבאות הרומאים בעל כרחם … ואם יבוא איש ללמד חובה עליי כי הפרזתי בגנות העריצים ומעשי הרצח אשר עשו, או גדשתי את הסאה בקינות על מולדתי, יישא נא פנים למכאוביי אשר קלקלו את שורת ההיסטוריה. כי נפלאה עירנו לפנים מכל ערי ממשלת הרומאים וזכתה לעלות למרום ההצלחה, ועתה הגיעה שעתה לנפול אל תהומות היגון … ואם יימצא שופט אכזרי אשר יקשיח לבו מחמלה, הנה עליו לחשוב את סיפורי המעשים לדברי הימים ואת הקינות לדברי הכותב (תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, מהדורת שמחוני, פתיחה, ג').

למרבה האבסורד, דווקא ההיסטוריה הלא אובייקטיבית שלו היא זו שסיפקה את עיקר התחמושת למתנגדיו הרבים.

 

 

אציל ירושלמי

יוסף בן מתתיהו נולד בירושלים ב-37 לסה"נ – שנת הכתרתו של קליגולה לקיסר רומא – למשפחת כהונה מכובדת, דור שביעי ליונתן החשמונאי. כנצר למשפחת אצולה זכה לחינוך מובחר שכלל השכלה יהודית רחבה וגדל בין גדולי ירושלים, כהניה וחכמיה, ובהם חכמי דור התנאים הראשון.

מוצאו של יוסף, בן לאצולת ירושלים, היה עשוי להועיד לו חיי שפע ונוחות בחברה הצדוקית של זמנו, אבל הנער היה סקרן ועצמאי: הוא עבר בין הכיתות השונות שמילאו את ירושלים ואת ארץ יהודה כולה, סבב בערים ובמדבר תהה על טיבם של כיתות ושל זרמים שונים ביהדות בזמנו וביקש לגבש לעצמו את דרכו בסבך המחלוקות שאפיינו את יהדות שלהי ימי הבית. מסעות אלה נערכו בעודו צעיר לימים וקשה לדעת מה הספיק ומתי. בסופו של דבר, בהיותו כבן עשרים, מצא מנוחה לנפשו כפרושי לאחר שהספיק לגבש לעצמו דעה ברורה על הזרמים השונים. הוא מעיד על עצמו שהיה חכם בין חכמי זמנו ונשא ונתן עם חכמי התורה, אבל מכל התנאים שהוא מזכיר מוכר לנו רק שם אחד – שמעון בן גמליאל, הוא רבן שמעון בן גמליאל נכדו של הלל הזקן.

קרבתו לעולמם של חז"ל עולה גם מתיאור נעוריו. כבן לאצולת ירושלים התחנך במוסדותיה שגם על פי עדות חז"ל היו בפריחתם באותה עת. את המקדש הוא הכיר מבפנים, על עבודתו וסדריו. המדרשים הרבים משוקעים בכתביו מעידים על זיקתו לעולם המדרש החז"לי. הוא היה מצוי גם ברוח היהדות ההלניסטית שומרת המצוות של תקופתו שלא באה לידי ביטוי בספרות התלמודית אבל הייתה בעלת השפעה רחבה ואפילו בינלאומית. ירושלים הייתה עיר גדולה, מהגדולות בערי המזרח התיכון, והמקדש שבה, כמו גם מפעלי הבנייה האחרים של הורדוס שהיו נוף ילדותו של יוסף, היו מהגדולים ומהמפוארים בתקופתם בקנה מידה עולמי. הירושלמי הממוצע, במיוחד אם היה בן מעמד הכהונה העשיר, היה במידה מרובה בן העולם הגדול. היוונית הייתה שפה שנשמעה בחוצות העיר, וכשיוסף הגיע לאחר תהפוכות חייו לרומא הוא יכול היה להיחשב בה בן תרבות. מסתבר שמוצאו הבטיח לו מעמד ציבורי מכובד והוטלו עליו באותן שנים שליחויות לאומיות שונות ובהן נסיעה לרומא בהיותו בן 26 שם נפגש עם פופיאה אשתו של נירון קיסר.

 

מורד ובוגד

עם פרוץ המרד בשנת 66, והוא בן 29, נשלח יוסף על ידי הנהגת המרד לגליל כדי לארגן את היישובים היהודים ואת מבצריהם, מלאכה שיוסף התמסר לה והקדיש לה מאמצים רבים. אולם בשנת 67 כבש המצביא הרומי אספסיאנוס את הגליל מבצר אחרי מבצר והותיר אחריו חורבן והרג. שבועות ארוכים צר אספסיאנוס על יודפת, העיר שבה התבצר יוסף עצמו, ובסופו של דבר פרץ גם את חומותיה. אחרוני המגנים התבצרו במערה. בניגוד לעצת יוסף הם דחו את הצעת הכניעה והחנינה שקיבלו מהרומאים והחלו להתאבד בזה אחר זה לפי סדר שנקבע בגורל. יוסף וחבר נוסף שנשארו אחרונים – יוסף אינו מפרט כיצד אירע הדבר וזו כנראה פרשה שהעדיף לא להרחיב בה (ראו מסגרת) – לא התאבדו ומסרו את עצמם בידי הרומאים.

ממקורות שונים עולה שיוסף ראה עצמו כנושא מסר דתי ומוסרי לעמו וייחס לעצמו יכולת לדעת נסתרות ועתידות. אחד המקרים האלה התרחש בעומדו בפני ההחלטה להסגיר את עצמו לידי הרומאים:

וברגע ההוא נהה עליו רוח ממרום, והוא שם לנגד עיניו את החזיונות הנוראים אשר ראה בחלומו זה מקרוב, ויתפלל אל א-לוהים חרש לאמור: בורא ישראל, הנה טוב בעיניך לשבור את קרן עמך ולהצליח את מעשי הרומאים כולם, ובי בחרת לגלות את העתידות, על כן אני תוקע את כפי לרומאים ברצון למען אחיה, ואתה עדי כי לא בוגד אני בלכתי אליהם, רק עבדך עושה רצונך (שם, ג', ח', ג').

העריקה מהעיר הנצורה והנפילה אל מחנה אספסיאנוס מזכירה את סיפורו של רבן יוחנן בן זכאי (גיטין נו). שניהם נוטשים את עירם הנצורה בהבינם שאפסה התקווה. כמו רבי יוחנן בן זכאי גם יוסף – שוב על פי עדותו שלו, שהרי אחרת אין לנו – מנבא לאספסיאנוס שהוא עתיד להתמנות לקיסר, וכמוהו גם הוא מביע התנגדות נחרצת ואף בוז לקנאים שלדעתו החריבו את העיר במלחמות האחים שלהם. בדומה לחכמים רבים טען יוסף שהחורבן היה למעשה ידוע מראש והיו סימנים שהעידו על האסון המתקרב שנים רבות קודם.

מרגע שנפל בידי הרומאים נפתח פרק חדש בחיי יוסף. כבן חסותו של אספסיאנוס הוא הפך להיות חלק מהמחנה הרומאי, ולאחר שזה התמנה לקיסר היה יוסף בן חסותו של בנו ומחליפו המצביא טיטוס. עם המחנה הזה עבר בכל הארץ והשתתף מן הצד הרומי בכל הקרבות, כולל במצור על ירושלים, תוך שהוא מנסה לשכנע את הנצורים להניח את נשקם במלחמה אבודה זו. במעשיו אלה קנה לו שונאים רבים שראו בו בוגד, ועד היום הוא עומד במרכז הפולמוס על המלחמה ההיא.

עם חורבן ירושלים שב טיטוס לרומא ולקח עמו את יוסף, אולם יוסף המשיך לתאר בספרו 'תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים' את המרד הגדול עד לסופו. במקומות אחדים שם יוסף בפי גיבורי ההיסטוריה נאומים שלמים שבהם הוא פורס השקפות עולם שרווחו בזמנו. נאומים אלה היו דרך כתיבה מקובלת שהכל ידעו שהיא אינה מתארת אמת עובדתית טהורה, ועם זאת ראוי לה שתהיה אמת. בדרך זו הכניס ההיסטוריון את פרשנותו לאירועים לתוך מהלך הדברים עצמם, על חשבון הדיוק ההיסטורי אבל למען ההבנה העמוקה יותר. דוגמה בולטת לכך היא הנאום ששם יוסף בפי אלעזר בן יאיר ערב נפילת מצדה. יוסף לא יכול היה כמובן לדעת מה אמר אלעזר, אבל הנאום הוא תמצית האידאולוגיה הקנאית שאותה הוא הכיר מקרוב:

הוי אנשים גיבורי החיל! הן מני אז קיבלנו עלינו לבלתי עבוד את הרומאים, וגם לא אדונים אחרים, זולתי את א-לוהים לבדו, כי רק הוא מושל האדם באמת ובצדק. והנה הגיעה השעה המצווה עלינו להשלים בפועל כפינו את משאת נפשנו, ואל נעטה בשעה הזאת קלון עלינו … הן מאז, מן היום אשר הגענו לבינה, לימדונו חוקי תורתנו, תורת א-לוהים, וגם אבות אבותינו הראונו זאת במעשיהם ובגודל נפשם, כי אסון האדם הוא החיים ולא המוות, כי המוות קורא דרור לנשמות ושולח אותן לשוב אל נווה הטהרה אשר שם ביתן, לבלתי תוספנה עוד לדאבה (שם, ז', ח', ו'-ז').

למרות התנגדותו הנחרצת לקנאים ולדרכם, תיאור סופם נכתב על ידי יוסף בדרך שמעוררת כבוד בלב הקורא עד היום הזה, ולנאומים אלה יש חלק לא קטן בכך. לא בכדי הוא בחר לסיים בסיפור זה את ספרו.