חלק מתפקידם של היסטוריונים הוא לחשוף את העבר כפי שחוו אותו האנשים שהעבר היה ההווה שלהם. השואה לא מתמסרת בקלות לחשיפה שכזו. מציאות העבר ממשיכה להתחבא מאחורי דימויים. איך חיו מי שקמו בוקר אחרי בוקר בגטו ורשה?

גטו ורשה – הסוף
אפריל 1942 — יוני 1943

---

חוי דרייפוס (בן־ששון)
יד ושם, תשע״ח, 567 עמ׳

 

הצפייה בסרטו של רומן פולנסקי 'הפסנתרן' עלולה לעורר בצופה תמיהה. הסרט מתאר את קורותיו של הפסנתרן היהודי ולדיסלב שפילמן בזמן הכיבוש הנאצי בוורשה, ורואים בו כי בעת ששפילמן שהה בגטו הוא שימש פסנתרן בבית קפה שפעל בו. לצופים נדמה כי סצנה כזו אינה מתיישבת עם הידוע לנו על החיים בגטו והיא מעוררת לא מעט שאלות. הייתכן כי היו בגטו בתי קפה ומסעדות שהגישו ליהודים מזון משובח כאשר בעבר לדלת גוועו אלפים ברעב?

למרבה הפלא התשובה לשאלה זו היא חיובית. אותנו זה מפתיע, אך עבור יושבי הגטו זו הייתה המציאות. בעוד שאנחנו רואים את הגטו כחלק מסיפור השואה, הרי שעבור תושביו החיים בגטו היו רצף התמודדויות עם קשיי היומיום במציאות החדשה, מעין הווה מתמשך שהחל עם סגירת שערי הגטו בנובמבר 1940 והסתיים באופן סופי במאי 1943 עם דיכוי המרד והחרבת בתי הגטו. רוב היהודים שחיו בגטו ורשה, ובאירופה הנאצית כולה, לא היו ערים למשמעות ההיסטורית חסרת התקדים שבה חיו. עבורם מסגרת הזמן של החיים בגטו ורשה לא נתפסה כפי שהיא נתפסת בתודעתנו היום, לאחר שנודע ההקשר הרחב של המאורעות. הם לא ידעו שהם מצויים בשואה.

המבקש להבין כיצד תיתכן המציאות המתמיהה העולה מהסרט יצטרך להעמיק את ידיעותיו על אופי החיים בגטו ורשה. לשם כך אפשר להיעזר בעדויות בעל פה ובכתב שהותירו קרבנות וניצולים ובמחקרים אקדמיים שנעשו מאז. יומנו של חיים אהרן קפלן 'מגילת יסורין' והחומר המצוי בארכיון 'עונג שבת' שיזם ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום הם שני מקורות תיעודיים בולטים, וספרה החשוב של פרופ' חוי דרייפוס 'גטו ורשה – הסוף' הוא תוצאה של מחקר אקדמי שנעשה לאחרונה. דרייפוס היא היסטוריונית העוסקת בשואה, ולצד היותה מרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב היא משמשת גם כראש המרכז לחקר השואה בפולין במכון הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם. הספר מציע לקורא סקירה מקיפה על חייהם של היהודים בגטו ורשה תחת שלטונם האכזרי של הנאצים מאז שפרצה מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939, אך מתמקד, כפי שניתן להבין משמו, בפרק הזמן אשר החל עם הגירוש הגדול באוגוסט 1942 והסתיים עם דיכוי המרד במאי 1943. בפרק האחרון אף מוקדשים עמודים אחדים לתיאור הגטו לאחר חיסולו. אולם למרות שדרייפוס מתרכזת בסופו של הגטו, היא מציעה לקוראים שינוי תודעתי באשר לתקופה כולה. בתודעה הציבורית משמש גטו ורשה במידה רבה חוליה בדרך אל הרצח השיטתי במחנות ההשמדה, והספר מנסה לשנות תפיסה פשטנית זו ולבחון את הגטו כיחידה היסטורית העומדת בזכות עצמה, יחידת חיים של מי שלא ידעו מה יהיה סופם.

 

חוק מחוץ לחוק

לשם השגת מטרה זו משתמשת דרייפוס בפריזמה מיקרו היסטורית שעיקרה חדירה לעומקו של מארג החיים בגטו. היא משרטטת את החיים בגטו באמצעות בחינה מפורטת של דפוסי החיים שאפיינו את שגרת הקיום של היהודים. נראה כי היא ערה למתח המלווה את הקוראים המצפים לתיאור מוראות השואה ונתקלים בפער בין הדימוי שלהם לבין תודעתם של אלה שחיו במציאות בגטו. גטו ורשה מוכר בעיקר מהסמלים שנחרתו בתודעה, ובהם תמונתו האיקונית של הנער המרים את ידיו ותמונת המתים ברעב המוטלים ברחובות. עבור דרייפוס תודעה זו היא נקודת הפתיחה, אך היא טעונה בירור והעמקה הנעשים באמצעות אפיון מדוקדק יותר של החיים בגטו:

חייהם של היהודים בגטו ורשה התנהלו במעין דואליות תמידית בין החוקי ובין הלא חוקי ובין הגלוי לנסתר. צווי הגרמנים, לו נשמרו בדקדקנות, לא היו מאפשרים קיום ממשי של חיים בגטו, לא מבחינת הקצבת המזון ולא מבחינת הענישה הדרקונית. כל יהודי הגטו, בהכרח, הפרו מדי יום ביומו עשרות צווים ואיסורים של הגרמנים, ובהם הגבלות תנועה, איסור המסחר בשוק השחור, איסורים על קיום חיי תרבות וחברה ועוד (עמ' 46).

בדבריה מסתתרת תובנה עמוקה המבהירה את תכלית קיומו של הגטו מנקודת ראותם של הנאצים:

בעל כורחם היו אפוא כלל יהודי הגטו עבריינים מועדים בעולם החוקים הגרמני שנכפה עליהם (שם).

בעיני הנאצים עצם קיומם של היהודים היה עברה על החוק, וראייה זו מסבירה את הרקע הרעיוני שהנחה אותם בבואם לעצב את הגטו כמעין כלא, מסגרת קיום קיצונית וחריגה שנועדה ליהודים. הנאצים הניחו כי היהודים אינם ראויים ליחס השמור לבני אדם, כמו עקביות משפטית ומוסרית, לכן ניתן להשית עליהם גזרות ופקודות שרירותיות וסותרות, ובה בעת לצפות כי הם יצייתו להן.