10 בדצמבר 1790 – ג’ בטבת ה’תקנ”א
מת משיח השקר יעקב פרנק.
פרנק היה ממאמיניו של משיח השקר שבתאי צבי. הוא הקים תנועה משיחית משלו, והדגיש את חשיבות הקבלה על חשבון התלמוד. הרבנות המקומית בעיירה לנצקורון שבגליציה הוקיעה הליכותיו ומנהגיו (שחלקם היו בעלי אופי מיני פרוץ). הקהילה היהודית של פודוליה הבריחה אותו ואת מאמיניו משם, ובית הדין בעיר ברודי הטיל עליו חרם. יעקב פרנק מצא מקלט בקמניץ אצל הבישופ ניקולס דמבווסקי. פרנק ביקש לנקום ברבנים ובחברי הקהילה שרדפו אותו, ועל כן אירגן עימות בלבוב. העימות היה למעשה משפט בפיקוחו של הבישוף דמבווסקי, ובו היו צריכים הרבנים המקומיים להגן על התלמוד מפני טיעוניו של פרנק. דמבווסקי פסק לטובת פרנק והורה לגרור את כל ספרי התלמוד המקומיים ברחובות העיר ולשורפם. כאלף כרכים הושמדו. פרנק התנצר בוורשה ומלך פולין שימש כסנדק שלו ב-18 בספטמבר 1759, ואלפי פרנקיסטים בתנצרו בעקבותיו.
למרות ההתנצרות, הממסד הפולני סבל את פרנק ומאמיניו רק בקושי, בשל הריטואלים המוזרים שלהם ובשל ההכרזה של פרנק על עצמו כמשיח, מה שהפך אותו כופר בעיני הנצרות. הוא נעצר ונכלא. בכלא ניהל מעין חמר, בדומה לשבתאי צבי, ושוחרר רק אחרי חלוקת פולין. הוא ניסה להחיות את הכת שלו בכמה אזורים באוסטריה ובגרמניה ולבסוף התיישב באופנבך ואימץ את התואר הברון מאופנבך. הוא חי בפאר, כברון, עד מותו ב-1790. בתו, רחל, ששמה הנוצרי היה אווה, ירשה את תפקידו והנהיגה את הכת הפרנקיסטית אחרי מותו, אך נחלה פחות הצלחה ממנו.