ד' אייר ת"ש – 12 במאי 1940
תשע שנים לפני האזכרות הראשונות לחללי מלחמת העצמאות, שצוינו לקראת סוף שנתה הראשונה של המדינה, צוין ב-ד' אייר יום זיכרון ל-400 חללי מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, ימי המרד הערבי. התאריך הוזנח בשנים שלאחר מכן, שנות השואה ומלחמת העולם השנייה, עד שנת תש"ח, כאשר ד' אייר נהפך ליום הדמים הכבד ביותר במהלך מלחמת העצמאות עם טבח מגיני כפר עציון בידי כוחות ערב. כמאה שלושים איש נרצחו, רובם אחרי שידורם האחרון לכוחות הצבא בירושלים, "מלכה נפלה", וכניעתם בפני הכובשים הירדנים. למחרת הוכרזה מדינת ישראל, כאשר יישובי גוש עציון עוד בערו בחורבנם.
ב-1949, לקראת סוף מלחמת העצמאות, התקיימו אזכרות בתאריכים שונים באייר, כולל בעיצומו של יום העצמאות. חברי קיבוץ טירת צבי הציעו לציין את ד' אייר כיום עציון:
גם להם אַל לנו להיות כפויי טובה. ד' באייר הוא "יום עציון", ובהיותו שיא בהקרבת העם לגאולה, הולם הוא להיות ליום אזכרה והתייחדות כללי לכל הנופלים (אברהם יצחק מרחביה, 'לקראת יום העצמאות', בטירה, 19.4.49).
בכך היו חברי הקיבוץ הדתי הראשונים שהציעו את החיבור בין יום הזיכרון ליום העצמאות. שנה לאחר מכן, עלתה בקשה מצד המשפחות השכולות שכל האזכרות יהיו מרוכזות ביום כללי אחד, ולא ביום העצמאות. הרב גורן, שהיה אז הרב הראשי של צה"ל, העיד בראיון משנת 1994 כי לקראת יום העצמאות השני של המדינה ב-1950, טרם נקבע תאריך ליום הזיכרון. לטענתו, הבחירה נפלה על ד' אייר כתאריך האחרון האפשרי לקיום האזכרות. מאז החיבור בין יום העצמאות לבין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה הפך קשר אמיץ ומובן מאליו, והימים נשארים צמודים גם כאשר נאלצים להקדים או לאחר את טקסי הזיכרון וחגיגות יום העצמאות כדי להמנע מחילול שבת.
לזכרו של אהרן-יצחק רוז, שנפל בבקעה בי"ח בחשוון תשמ"ג
מוזמנים לשתף
