רוב מה שידוע לנו על ימי קדם מתייחס למבוגרים – מלחמות, דתות ותרבויות. ספר חדש הולך בעקבות החפירות והממצאים ומנסה לברר איך נראתה הילדות בימים שבהם בין המבוגרים היו נביאי ישראל ומלכיו

ילדֵי קדם
מבט ארכיאולוגי על ילדים ויַלדוּת בארץ ישראל בתקופת המקרא

---

רונה ש' אבישר לואיס
אוניברסיטת חיפה וידיעות ספרים, 2019, 312 עמ'

 

כשאנחנו חושבים על ילדים בעולם המקרא עולים לנגד עינינו נושאים קשים וכבדי משקל ותמונות מצמררות: הקרבת ילדים בהקשר של עקדת יצחק, האיסורים החמורים על הקרבת ילדים למולך, הציווי הפרעוני על הריגת תינוקות יהודים וריב הנשים הבאות למשפט בפני שלמה המלך. בסיפורי האחים בתנ"ך מוזכרים תחרות עזה, קנאה ואיבה שהובילו למכירה ולרצח. האם היו גם צדדים חיוביים לילדות בתקופות אלה? האם יש דרך להכיר את חיי היומיום של ילדים בתקופות קדומות כל כך? מהם המקורות העומדים לרשותנו מלבד התנ"ך? הספר 'ילדי קדם' מבקש למלא את החלל בתחום זה.

בשנים האחרונות הולך ומתמלא מדף הספרים העוסק בילדים יהודים בעבר. ספרה של אבישר לואיס הוא לפי שעה התרומה האחרונה למדף זה, והוא עוסק כנראה בילדות בתקופה המאתגרת מכולן – תקופת המקרא. כארכאולוגית במקצועה היא מתבססת בעיקר על ניתוח מצאים ארכאולוגיים, אך נעזרת גם במקורות כתובים בני הזמן – בתנ"ך, וגם בטקסים אחרים מהמזרח התיכון הקדום.

בעוד שחוקרים והיסטוריונים העוסקים בתקופות מאוחרות יותר – תקופת חז"ל, ימי הביניים והעת החדשה – פוסעים על קרקע מוכרת יחסית, כיוון שהילדות בחברות הלא יהודיות שהיהודים חיו בתוכן נחקרה זה מכבר, אבישר לואיס הולכת אל ארץ לא נודעת. המחקר הארכאולוגי על ילדים בארץ ישראל ובמזרח הקדום, וגם במקומות אחרים בעולם, נמצא עדיין בראשית דרכו, ועל כן המחברת מקדישה את המבוא ואת הפרק הראשון להעמדת הבסיס המתודולוגי, להצגת שיטות המחקר ולשאלות מיהו ילד בעולם המקרא, מהם גבולות הילדות ומה היה חלקם המספרי של הילדים באוכלוסייה.

 

להשגיח

כל אחד מששת הפרקים הבאים בספר מתייחס לנושא אחר. אחרי פרק המתמקד בהריון, בלידה ובטיפול בתינוק באים שלושה פרקים המוקדשים לעיסוקיהם ולפעילויותיהם של הילדים; למרחבי המחיה שלהם; ולחינוכם בדגש על משחקיהם וצעצועיהם.

ההתמקדות בממצא הארכאולוגי מאפשרת לאבישר לואיס לתת את הדעת לנושאים שאינם מופיעים בטקסטים הכתובים ולתאר צדדים בחיי ילדים שאנו ממעטים לחשוב עליהם בהקשרים היסטוריים. הראשון מביניהם, ואולי החשוב ביותר, הוא המרחבים שבהם שהו ילדים. בעקבות ניתוח מקורי היא מציעה פרשנות מעניינת למבנה הבתים שנמצאו בחפירות. על פי השרידים שנמצאו במקומות שונים בתוך הבתים – בתי ארבעת המרחבים שהיו נפוצים בתקופת המקרא – היא מסיקה היכן היו אזורי הבישול, עבודות הטקסטיל וכדומה, ומראה כי לאימהות הייתה נקודת תצפית טובה על הילדים גם כאשר הם התרחקו ממנה פיזית. כך היא מצליחה להראות כי צורת הבנייה אפשרה להשגיח על הילדים ולעקוב אחר מעשיהם מבלי לכלוא אותם במקומות מוגבלים ומגודרים. גם מבנה הערים, שבהן נבנו בתים סביב חצר או כיכר מרכזית, אפשרו השגחה מסוג זה.

לא מדובר בעניין של מה בכך. בקרב היסטוריונים של הילדות קיימת מחלוקת ידועה וארוכת שנים בשאלה האם הורים בחברות עבר הקדישו תשומת לב לילדיהם והשגיחו עליהם מקרוב. היו היסטוריונים שטענו כי בעבר הורים לא נקשרו לילדיהם רגשית במידה רבה ולא השגיחו על מעשיהם היומיומיים. אבישר לואיס מראה כי גם אם הילדים פעלו באופן חופשי יחסית במרחב, שיטת הבנייה אפשרה להורים, ובעיקר לאימהות, להשגיח על הילדים הצעירים. זו הוכחה עקיפה לכך שהורים העמידו את הדאגה לילדיהם במוקד תשומת לבם, וגם עדות לחשיבותם של הילדים במשפחה ובחברה.