אחרי מלחמת העולם השנייה הוחזרו פליטים רבים לארצותיהם, אך עבור רוב הפליטים היהודים ארצות מוצאם כבר לא היו המולדת. כיוון ששעריה של ארץ ישראל היו סגורים הם נותרו עקורים ממולדת אחת ועדיין לא נטועים במולדת אחרת

כמו בחזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל החלו אט אט שורדי השואה במחנות העקורים לשוב לאיתנם. בסוף 1946 הצטופפו כרבע מיליון ניצולים ב-64 מחנות שהיו מפוזרים ברחבי גרמניה ואוסטריה שהיו בשליטתן של ידי בעלות הברית. 34 מחנות הוקמו בקיץ ובסתיו 1946 בעקבות הגירתם של יהודים שנמלטו מהשטחים שבהם שלטה ברית המועצות. המחנות היו מעין איים מיושבים בניצולים שהיו מרוחקים זה מזה, ערי מדינה בזעיר אנפין, ותושביהם הצליחו לנהל את חייהם, לשמור על תקווה ועל זהות יהודית, ואף להקים ועד מרכזי לכל המחנות. ליאו שוורץ, מנכ"ל הג'וינט באירופה שליווה את הפליטים במחנות עד לסגירתם, טען כי התאוששותם המהירה נבעה בין השאר משאיפתם המוסרית:

הם שרדו רק בזכות חוסנם האישי ובזכות העובדה שהשתמשו בחכמתם כדי לשרוד … התהילה האמיתית של סיפורם טמונה במהירות שבה ביססו במחנות את ערכי המוסר ולמדו לחיות שוב כמשפחות בקהילה (Leo Walder Schwarz, The Redeemers – A Saga of the Years 1945-1952, p. vii).

 

לא רוצים הביתה

לאחר כניעת גרמניה הפכו ערי אירופה לעיי חורבות ומיליוני פליטים התרוצצו ביניהן. באזור הכיבוש האמריקאי לבדו היו כעשרים מיליון גרמנים, כ-300 אלף חיילים אמריקאים וכ-6.5 מיליון פליטים, ובהם שבויים ועובדי כפייה. בקיץ 1945 עזבו את גרמניה בעידוד צבאות הכיבוש כחמישה מיליון וחצי פליטים ושבו לארצות מוצאם. במקביל, בעקבות ועידת פוטסדם, גורשו ממדינות מזרח אירופה שהיו בשליטת הצבא האדום מיליוני תושבים ממוצא גרמני, ובמקומם יישבו השלטונות פליטים. על פי דיווחים ממקורות צבאיים ומאונרר"א נותרו במערב גרמניה כמיליון פליטים שאינם גרמנים, שישים אחוז מהם פולנים, אשר סירבו לחזור לארצות מוצאם. ביניהם היו כמאתיים אלף יהודים שביקשו להניח את כפות רגליהם על קרקע מוצקה, ולו באופן זמני.

עם שוך הקרבות הקימו כל אחד מכוחות הכובשים – ארצות הברית, בריטניה וצרפת – מרכזי קליטה. הרוסים התעלמו מהעקורים בשטחי הכיבוש שלהם. המפקדה העליונה של חיל המשלוח של בעלות הברית – SHAFF (Supreme Headquarters Allied Expeditionary Forces) – חתמה עם אונרר"א, סוכנות הסעד והשיקום של האומות המאוחדות, על הסכמים שקבעו את אחריותו של כל צד. אונרר"א התחייבה לנהל את המחנות ו-SHAFF התחייב לספק לפליטים מזון, מקלט, ביגוד וציוד רפואי. בפועל צבא ארצות הברית הוא שקבע את מדיניות הפעולה של כל הגופים, ובהם אונרר"א וארגוני הסיוע האחרים.

צבא ארצות הברית שאף להחזיר את הפליטים שנותרו בגרמניה לארצות מוצאם, ולא התחשב בכך שאת פולין שטף באותם ימים גל של שנאת יהודים. בעקבות לחץ ציבורי העבירו בתי הפרלמנט האמריקאי חוקים שאפשרו את קליטתם של פליטים גרמנים רבים, אך שערי ארץ האפשרויות נותרו נעולים בפני פליטי השואה היהודים. ממשלת בריטניה בראשות קלמנט אטלי ושר החוץ ארנסט בווין המשיכה במדיניות הספר הלבן, נעלה את שערי ארץ ישראל ולא אפשרה כניסת יהודים מעבר למכסה שנקבעה.

בקיץ 1945 הגיעה לאירופה משלחת אמריקאית בראשות עו"ד ארל הריסון כדי לבחון את מצב הפליטים היהודים ששהו באזורים הכבושים. בעקבות מסקנות הוועדה הכיר הנשיא טרומן במצבם המיוחד של יהודים שלא רצו לחזור למדינות שנחשבו למולדותיהם, וביקש מהגנרל אייזנהאואר – המפקד העליון של כוחות בעלות הברית באירופה – לפעול בהתאם.

המלצה נוספת בדו"ח הריסון הייתה להפריד את הפליטים היהודים מהאחרים, ואף הוקמו מחנות נוספים כדי להתגבר על הצפיפות וכדי לקלוט את אלפי היהודים שעברו מהמזרח לאזור הכיבוש האמריקאי. בידודם של היהודים אפשר להם לשמור על צביונם הייחודי ולהתגבש כחטיבה לאומית בעלת שפה משותפת – יידיש.

 

מחנות של יידיש

תוך תקופה קצרה הפכו המחנות למעין עיירה מזרח אירופית וכללו מערכת חינוך, מוסדות דת, ספריות, עיתון מקומי, מחזות זמר, מופעי תאטרון, מועדוני ספורט ומפלגות פוליטיות. אוטונומיה דוברת יידיש במערב אירופה. היהודים ניסו ליצור במחנות מציאות חברתית יציבה ונורמלית לכאורה, על אף שמחוץ למחנה הייתה המציאות שבירה והפכפכה, וגם בתוכם פנימה מאורעות העבר הקרוב היו עדיין טריים וכואבים. יושבי המחנות סירבו להשתלב בכלכלת גרמניה, אך סחרו עם הגרמנים על בסיס מזדמן. למרות תרומתם המועטה להתהוותו של השוק השחור, הסחר הלא חוקי תרם לשנאת יהודים.

הנהגת היישוב הפעילה לחץ כדי שיתאפשר ליהודים להגר לארץ ישראל. דוד בן-גוריון הגיע לביקור במחנות העקורים בסוף 1945 ושוב באמצע 1946. הוא נפגש עם ראשי הצבא, דן עם הוועדים בתכניות השיקום הפיזי, בפעולות תרבות, בחינוך ובהכשרה מקצועית, חיזק את ידי השורדים והטיף להם לעלות ארצה.

בקיץ 1946, אחרי פוגרום שערכו תושבי העיירה קְיֶילְצֶה שבפולין ביהודים שחזרו לבתיהם, התגברה נדידת היהודים מערבה לכיוון אוסטריה וגרמניה. תנועת הבריחה – אשר אורגנה על ידי חיילי הבריגדה והמוסד לעלייה ב' מארץ ישראל ומומנה על ידי הג'וינט – הצליחה להעביר מפולין למערב אירופה כ-150 אלף נפש עד 1946, הודות לעובדה שבשנתיים הראשונות שלאחר המלחמה הגבולות היו עדיין פרוצים. באותו קיץ הכריז הגנרל מקנרני, שהחליף את גנרל אייזנהאואר, כי כל הפליטים היהודים, גם אלה שהגיעו מפולין ומצ'כוסלובקיה, נחשבים מבחינת שלטונות הצבא לקרבנות השואה וזכאים לעזרה בסיסית במגורים, בביגוד ובמזון.

בעקבות גל הפליטים היהודים שהגיע ממזרח אירופה הוקמו מחנות חדשים והורחבו המחנות הקיימים על חשבון בתים שהופקעו מיושביהם בפרוורי הערים. היו אף מקרים שבהם נעקרו תושבים גרמנים בן לילה מבתיהם בהוראת הצבא האמריקאי כדי לשכן בהם יהודים. רוב הניצולים התרכזו בקיום היומיומי הפשוט, ולעזרתם הגיעו שליחים מהארץ ומתנדבים מארגונים שונים שתרמו להתאוששותם ולזקיפות קומתם הפיזית והרוחנית.