הוציאו עליו חוזה – הנס הרצל

התנצרות בנו של הרצל הכתה את העולם היהודי בתדהמה. העיתונים היהודיים ראו בגישושי הדרך של הנס, שהתייתם בצעירותו, עניין לאומי. חיבוטי הזהות הפכו לכותרות בעיתונים, וגם לבדיחה שהובילה להסתבכות משפטית. לא לסמוך על הנְס

זיקתו של הנס הרצל לדת היהודית הייתה מלכתחילה מגומגמת משהו. כשנולד החליטו הוריו שלא למול אותו, ורק בגיל 15, שנתיים לאחר פטירת אביו, שכנעו אותו ידידי אביו ומוקיריו בתנועה הציונית לעבור ברית מילה. סביר להניח כי הרצל הצעיר קרא את יומנו של אביו וגילה את שכתב בגיל 22 על האפשרות שהעם היהודי כולו יתנצר:

אני עצמי לא אמיר את דתי לעולם. אף על פי כן אני מצדד בהמרת הדת … לדידי העניין חתום, אך הוא מטריד אותי מאוד לגבי בני הנס. אני שואל את עצמי אם זכאי אני להחמיץ ולהשחיר את חייו כשם שהוחמצו והושחרו חיי אני. כשיתבגר מקווה אני כי יהיה גאה מדי מלהתכחש לדתו … לכן יש לטבול ילדים יהודים לנצרות קודם שהם אחראים למעשיהם, קודם שיוכלו לפעול בעד או נגד, וקודם שהמרת הדת תוכל להתפרש כחולשה מצדם (עמוס אילון, 'הרצל', עמ' 134).

לאחר שביסס את חזונו הציוני התנער הרצל האב מהרעיון וכתב:

בראשונה העליבה אותי שאלת היהודים עד מאוד. אולי היה זמן שהייתי ברצון מתחמק ממנה, אולי לעבר הנצרות, לכל מקום שהוא. בכל אופן, היו אלה רצונות עמומים של חולשת הנוער … מעולם לא חשבתי ברצינות להתנצר או לשנות את שמי (תיאודור הרצל, 'ספרי הימים' א', עמ' 4-5).

התנצרותו של הנס – בנו היחיד של בנימין זאב הרצל – לפני מאה שנה, ימים מעטים לאחר שהקהילות הציוניות ברחבי העולם ציינו עשרים שנה לפטירתו של חוזה המדינה, זעזעה את העיתונות העברית ברחבי העולם. הנס היה בן 33 כשעבר טקס הטבלה מלא בכנסייה הבפטיסטית בווינה.

 

בהלם

עיתון 'הארץ' היה הראשון שהתייחס לעניין. תחת הכותרת "הנס הרצל נכרת מעמיו" לא הסתיר הכתב את תדהמתו ממה שנראה לו כטרגדיה לאומית מביכה:

שני ימים הייתה מונחת בידנו טלגרמה מאת סופרנו מלונדון בדבר המרתו של הנס הרצל. מרוב כאב וכלימה מנענו את הידיעה הזאת מאת קוראינו … עם כריתת הנס הרצל מעמיו נתמלאה כוס היגונים והעינויים של בנימין זאב הרצל (ק', "הנס הרצל נכרת מעמיו", 'הארץ', י"ד באב תרפ"ט, 14.8.1924, עמ' 2).

כארבעה חודשים אחר כך התפרסמה ב'הארץ' רשימה נוספת, ובה נתלה המעשה באופיו הבעייתי של הנס ובכפיות הטובה שגילה כלפי מנהיגי התנועה הציונית שהציעו לסייע בשיקומו הכלכלי:

במשך השנים האחרונות התברר בהחלט שהנס הרצל הוא בעל נטייה בולטת לבכיינות ולמדנים … זמן מועט לפני המרתו … כדי ליתן לו עבודה מתאימה ולהניחו עם זה מתעיותיו הדתיות, הציעו לו שינהל את הארכיון של תאודור הרצל בברלין, ובפירוש הובטח לו שאחרי זמן מה יוכל להמשיך עבודה זו בארץ ישראל. אך אמרו להבטיח לבנו של תאודור הרצל את קיומו החומרי ולתת לו עם זה את האפשרות להשתקע בקרוב בארץ ישראל … עוד לפני שנתיים, כשהרגישו בפעם הראשונה בנטיותיו המוזרות, מסרו לו את תרגום יומניו של הרצל כדי להשיאו ממחשבותיו המשונות ("לעניין הנס הרצל", 'הארץ', י' בכסלו תרפ"ה, 7.12.1924, עמ' 4). 

 מהלכיו של הרצל הבן אכן היו קיצוניים והפכפכים, וייתכן שגרמה לכך ילדותו המיוסרת שללא ספק טלטלה את נפשו. הוא היה בן 13 בלבד כאשר התייתם מאביו ונשלח ללמוד בפנימייה יהודית דתית באנגליה. כעבור שלוש שנים נפטרה גם אמו והוא נאלץ לחזור לווינה. רגשות האשם על כך שלא היה עם אמו בימיה האחרונים מוטטו אותו נפשית והוא אושפז בסנטוריום. לאחר שחרורו חזר לאנגליה כדי לסיים את לימודיו. בתיאור קורות חייו לאחר שהמיר את דתו האשים הנס את אפוטרופוסיו על החלטותיהם:

זמן מה אחרי מותו של אבינו הובאתי על ידי אפוטרופוסיי לאנגליה. נראה שהם נתכוונו בזה לקרבני לסביבת מנהגי דת ישראל. נותקתי ממשפחתי. בן 17 נתייתמתי גם מאמי. חושבני שהאפוטרופוסים לא היטיבו לעשות בהעבירם אותנו ללונדון. זה הביא כליה על חיי המשפחה שלנו, ושבר חוששני את לב אמי. ראוי אני לגנאי על שלא התחשבתי ברצונה, אך נענשתי על כך בחיים אבלים. במשך כמה שנים שמרתי את מנהגי הדת, שבתוכי נתרוקנתי ממנה לגמרי. המלחמה השלימה את ערירותי ("דרכו האבלה של הנס הרצל", 'דבר', ד' בתשרי תרצ"א, 26.9.1930, עמ' 5). 

 

כל התשובות נכונות

העיתון 'דֹאר היום' פיגר ביממה אחר הדיווח הראשוני ב'הארץ', וגם בדבריו הייתה נימת עלבון מהפגיעה בסמל הלאומי הנשגב. הנציג הווינאי של סוכנות הידיעות סט"א – סוכנות טלגרפית ארץ ישראלית – הציע להמרת הדת של הנס הסברים שונים שסתרו זה את זה:

הנס הרגיש את עצמו נעלב על ידי זה שלא ביקשוהו להיות יורשו של אביו בתור מנהיג הציונים. גם אשתו של הד"ר הרצל חינכה את בניה ברוח שנאה אל הציונות. כאשר הוכיחו את הנס הרצל על מעשהו והראו לו על זה שבמעשה אשר עשה הוא מחלל את זכר אביו, הוא השיב בכעס: "המרת הדת היא ענייני הפרטי. נשמתי מצאה מנוחה בכנסייה הקתולית" ("פרטים בדבר המרתו של הנס הרצל", 'דֹאר היום', ט"ו באב תרפ"ד, 15.8.1924, עמ' 3).

כשבועיים מאוחר יותר הרחיב 'דֹאר היום' את היריעה וציטט את דבריו של פרופ' ליאון קלנר – ידידו של הרצל האב והביוגרף שלו:

הפרופ' ליאון קלנר … אמר בשיחה … שהנס הרצל הודיע לו לפני כחודשיים שיש בדעתו להמיר את דתו: "… עשינו כל מה שאפשר כדי להשפיע על הנס שיחזור מדעתו. סוף סוף הוא הבטיח לנו שעזב את הרעיון הזה, ואנו חשבנו שהעניין נגמר. הידיעה בדבר התנצרותו הפתיעתנו כרעם ממש. זה לא כבר בדק הד"ר אידר את מצבו של הנס הרצל ולא מצא סימנים שיעידו על מחלת רוח" ("על התנצרותו של הנס הרצל", 'דֹאר היום', כ"ח באב תרפ"ד, 28.8.1924, עמ' 3).

תגובתו של הנס הרצל עצמו ביטאה רצון להתרחק מכל המהומה ומצִלו הענק של אביו:

אינני אדם חשוב ליהדות … העובדה שאבי היה אדם כזה אינה שוללת את זכותי לפעול בהתאם להשקפותיי. היהדות מעולם לא התעניינה בענייניי קודם, למה לה להתעניין בה עכשיו? אני רוצה שיעזבו אותי במנוחה (שם).

כתב 'קול ישראל' – עיתונה של אגודת ישראל – ראה בהתנצרות הבן אישור להתנגדות התנועה לעמדות האב, אך נזהר משמחה לאיד:

מעשהו זה (של הנס) אינו מוזר בעינינו (מפני) שגם אם אביו היה חי לא היה מתנגד למעשה זה, כי זאת הייתה שאיפתו … לעוון פלילי ייחשב לנו אם נשמח לנתיקת פתילו האחרון (של הנס) מן היהדות, לו גם באשמת אביו, שכפי הנראה מיומנו הייתה ידו במעל הזה ("המזייפים", 'העולם', כ' באלול תרפ"ד, 19.9.1924, עמ' 758).

העולם' – העיתון המרכזי של ההסתדרות הציונית העולמית שראה אור בגרמניה – יצא כמובן נגד ייחוס תמיכה בהתנצרות להרצל האב, והביע ציפייה כי הרבנים הגדולים בירושלים יגערו בעיתון על שקריו.

העיתונות היהודית אמריקאית התייחסה גם היא בהרחבה להמרת דתו של הרצל הבן, אך בניגוד לעיתונות העברית היא הדגישה את הרקע המשפחתי והנפשי שלו ונמנעה משיפוט רגשי לאומי. יעקב דה האז, פעיל ציוני וחבר קרוב של משפחת הרצל, תיאר בשבועון The American Jewish World את משפחת הרצל:

מאחורי הכל עומד סיפור כואב של חיי משפחה אומללים, מהיום שבו החליט תאודור הרצל להקדיש את חייו למטרה היהודית ודגל ברעיון של מדינה יהודית … עם פטירת בעלה הרגישה גברת הרצל כי הציונות הפכה אותה לאלמנה, ולכן כל השפעה שהפעילה על ילדיה הייתה בלתי אוהדת לחיים יהודיים (Hans Herzl, "Son of Theodore Herzl, a Convert to Catholicism", The American Jewish World, 22.8.1924. p. 5).

בעקבות שיחותיו עם הנס הרצל אמר דה האז:

אני מניח … כי המרת הדת אינה מבטאת תפנית בהכרה הדתית אלא ניסיון לברוח מהמחשבה המדכאת שהעולם מתייחס אליו כאל בנו של אדם גדול – הדבר היחיד שהוא לא יכול לברוח ממנו.

היו שסברו כי המרת הדת נעשתה בעקבות מחלוקת כספית סביב היומן של אביו:

נודע כי הנס הרצל ניהל לאחרונה דין ודברים עם ההסתדרות הציונית בעניינים כספיים, בקשר להצעה לפרסם את תרגום יומנו של אביו מגרמנית לאנגלית. הרצל הצעיר דרש כי הפרסום החדש של יומן אביו בתרגומו ייעשה בנוסח המלא, בלי לאפשר לאנשי התנועה לשנות ולו מלה אחת. הוא גם דרש עבור עבודתו סכום עתק שאי אפשר היה להעניק לו (שם, עמ' 1, 5).

בגיליון הבא של השבועון היטיב גוסטבוס לווינגר לנסח את הסיבה העיקרית להמרת דתו של הנס הרצל:

בעקבות התלבטויות של חודשים ושנים הוא קיווה למצוא אושר בצורה כזו או אחרת באגן הטבילה. כמובן שבקרוב הוא יתפכח, אם זה עדיין לא קרה. ההתפכחות תבוא לא בגלל משהו שטבוע בנצרות, אלא בגלל משהו שטבוע בו עצמו. האושר אינו שוכן בחיצוניות. בינתיים לא היהדות ולא הציונות יסבלו באופן ניכר. הנס היה וימשיך להיות האויב של עצמו (Gustavus Loevinger, "Casual Comments", The American Jewish World, 29.8.1924. p. 5).

 

נוצרים בלי חוש הומור

לצד הדיווחים שהביעו זעזוע מסיפור ההתנצרות, התייחס אליו הפיליטון הסטירי בעיתון 'דֹאר היום' בהומור משועשע. במדורו "מבעד למסווה – שיעורים בהסתכלות" השווה ישעיהו קרניאל, תחת שם העט עַז מָוֶת, בין הנס הרצל לישו:

ד"ר הרצל – המכונה במאמר בשם הצדיק – התראה עם הקדוש ברוך הוא וקבל לפניו על דבר האסון שקרה לו בבנו. הקדוש ברוך הוא ענהו: "אל נא תצטער על בנך הנידח, מפני שדבר דומה לזה קרה פה בשמים לפני אלפיים שנה". השיב הצדיק: "משל כחרס הנשבר. הן זה שלך היה ממזר, אבל בני הוא כשר מאב ואם" ("המשפט נגד 'דֹאר היום' – המשפט מתנהל בדלתיים סגורות", 'דֹאר היום', כ"ח בחשון תרפ"ה, 25.11.1924, עמ' 3).

לפי האמונה הנוצרית אביו של ישו היה הבורא עצמו, אך לסטיריקן היה הסבר אחר למוצאו. את אנשי הפטריארכיה הלטינית בירושלים זה לא הצחיק. כאשר הובא נוסח הפיליטון לידיעתם – ולא על ידי אחד משלושת קוראיו הנוצרים של 'דֹאר היום' – הגיש הפטריארך לואיג'י ברלסינה תלונה נגד העיתון וקבל על הלעג כלפי ישו הנחשב לנביא גם באסלאם. הוא האשים את עורך העיתון איתמר בן-אב"י בעברה על החוק העות'מאני האוסר לבזות נביאים.

בן-אב"י ניסה לפגוש את הפטריארך ולהסדיר את הנושא מחוץ לבית המשפט, אך ברלסינה סירב והתעקש על משפט פומבי אשר יותיר חותם פוליטי ויכתים שוב את היהודים ביחסם לנצרות. הפרקליטות המנדטורית חששה כי המשפט יעורר אי שקט בקרב העדות השונות ודחתה את פתיחתו. לאחר הפצרות מצד גורמים בממשל הבריטי פרסם 'דֹאר היום' התנצלות בתמורה להסרת התביעה:

הודיעו לנו שבחוגים נוצריים הובעה התמרמרות על פרסום מעשייה במדור ההיתולי של שיעורי עזמות בעיתוננו מיום ט"ו מנ"א … אנו מצטערים מאוד על שהסבנו כאב מבלי משים לאלו מבני העדה הנוצרית, ואנו מצהירים בגלוי כי צר לנו מאוד על שייחסו לדברים האלה כוונות רעות, ועל שאותה המעשייה נותנת מקום לפירוש של פגיעה ברגשותיהם של קוראים נוצרים של עיתוננו ("בירור דברים", 'דֹאר היום', ג' באלול תרפ"ד, 2.9.1924, עמ' 3).

עורכי 'דֹאר היום' הופתעו לגלות כי למרות ההתנצלות התביעה לא הוסרה. בתגובה לתמיהת בן-אב"י טענו בפרקליטות כי ההתנצלות הייתה אמנם מקובלת על הפטריארכיה, אך כיוון שהעיתון שב לסורו וחזר להעליב את הכנסייה ואת הדת הנוצרית במאמרים שפורסמו שלושה ימים לאחר ההתנצלות, ההסכם שהושג בוטל. ביום המדובר פורסם מאמרו של אברהם אלמאליח "סערה בצלוחית של מים", אשר התנער מכוונת זדון בפרסום הפיליטון, וטען כי הנוצרים והמוסלמים טפלו אשמת שווא על היהודים מסיבות פוליטיות. ישעיהו קרניאל ליווה את הפרשה בסגנונו העוקצני, וסיפר במדורו "מבעד למסווה" כי הבדיחה נלקחה ממקור נוצרי:

למה רגשו גויים וקתולים יהגו ריק? … וכל זה לא בא אלא מפני מילתא דבדיחותא, אנקדוטה קטנה. חרפה ממש לספר! איזו מעשייה הבאה לחידודא, לא שלי חלילה ולא של שכני ד' יוסל, אלא שהורתה ולידתה דווקא בקדושת הספרות הנוצרית, שהלבשתי עליה שטריימיל וארבע כנפות כדי ליהדה כדרכי ('דֹאר היום', ו' באלול תרפ"ד, 5.9.1924, עמ' 2).

 

בית המשפט לבדיחות

בכ"ז במרחשון תרפ"ה (24.11.1924) נפתח בירושלים משפטם של איתמר בן-אב"י וישעיהו קרניאל בפני השופטים פרנסיס בקר ואחמד מג'יד. בן-אב"י נעזר בעו"ד הוראס ברנט סמואל ואילו על קרניאל הגן הפרקליט חיים שמטרלינג. המשפט היה סגור בפני הציבור ורק לנציגי התקשורת הותר להיכנס לאולם. העדויות והטיעונים נשמעו במשך יומיים, וכעבור כשבוע פורסם פסק הדין. 

הפטריארך ברלסינה התחמק מנוכחות במשפט ותיאם לעצמו בעוד מועד מפגש עם האפיפיור ברומא. למרות בקשת עו"ד סמואל הושבו הנאשמים במהלך המשפט בתא מסורג, כיאה לפושעים מסוכנים. הם הואשמו בעברות על חוקי העיתונות העות'מאניים שעדיין היו בתוקפם. העונש בעוון זלזול כלפי ראשי דתות נע בין חודש לשנת מאסר בפועל, או קנס כספי שנע בין עשרים למאה לירות מצריות.

עו"ד סמואל, שהוביל את צוות ההגנה, טען כי בנוסף לחוק העות'מאני יש להתייחס גם לחוק הבריטי שאינו אוסר על חילול השם ואוסר רק פרסומים העלולים להביא לאלימות או להפרת הסדר הציבורי. 'דֹאר היום' לא התכוון להעליב, לא הזכיר את שמו של ישו ואף התנצל על הדברים. לדבריו, גם אם אפשר לפרש את הטקסט כמעליב, הרי שרוב קוראי העיתון אינם נוצרים, וגם הנוצרים המעטים שקוראים את העיתון העידו כי רגשותיהם לא נפגעו. מי שנעלב, עשה זאת על סמך תרגום לא מהימן מעברית לערבית ולאנגלית.

עורך הדין טען עוד כי אכיפת החוק נגד העיתון תהיה בבחינת איפה ואיפה, שכן בעיתונות הערבית פורסמו באותה תקופה דברי בלע רבים נגד יהודים, ובלשון חריפה הרבה יותר. בעיתון אחד כונו היהודים "גזע רוצח האלוהים", ובעיתון אחר נכתב "תצא אש מן השמים ותאכל את העולים היהודים", אך למרות הדברים החריפים התביעה המקומית לא ראתה בכך כל סכנה להפרת הסדר הציבורי. בדברי הסיכום פנה הסנגור סמואל לשופטים ואמר:

לשם השלום בין העדות והגזעים, הם צריכים להתרגל לחילוקי דעות והשקפות שביניהם. אם תנהיגו מצב כזה שכל עדה דתית תשמור לעלבונות מצד העדה המתנגדת – ה' ירחם על ארץ זו!  ("משפט דֹאר היום", 'הארץ', ל' במרחשון תרפ"ה, 27.11.1924, עמ' 2).

בטור שהקדיש לעניין כתב איתמר בן-אב"י בין השאר:

לאחר הגנתו הנפלאה של … סמואל, סנגורו של כותב הטורים האלה … רחף בקרב הקהל הרחב רושם כללי לשחרור הנאשמים. לא יכולנו לשער שדברים שנאמרו בירכתון היתולי כמעט בהיסח הדעת, ובהיעדרו של העורך האחראי, ייחשבו בעיני השופטים כמעליבים את מישהו … בה בשעה שתורכיה החדישה עצמה ביטלה ושכחה כבר את החוק העות'מאני העתיק … עוד אנו חיים כאן, בארץ ישראל אשר נשתחררה על ידי הלורד אלנבי מעולו של העריץ, באווירה של חוקיות אל-אירופית ("פסק דיננו", 'דֹאר היום', ח' בכסלו תרפ"ה, 5.12.1924, עמ' 2).

בית המשפט החליט להרשיע את שני הנאשמים. הוא גזר על בן-אב"י 25 ימי מאסר בפועל או קנס של חמש לירות מצריות, ועל קרניאל 125 ימי מאסר בפועל או קנס של 25 לירות מצריות. בנוסף חייב בית המשפט את הנאשמים בהוצאות המשפט.

למותר לציין כי העיתונות הערבית נוצרית ביקרה אף היא את גזר הדין, אך לטענתה העונש היה קל מדי. היא השוותה את שלושים הלירות שהושתו על שני הנאשמים לשלושים שקלי הכסף שקיבל יהודה איש קריות תמורת הסגרתו של ישו.

 

ממיר סדרתי

התנצרותו של הנס הרצל סיבכה לא רק את העיתונות העברית אלא גם אותו עצמו. בחורף 1924 נכתב בשבועון היהודי The Sentinel שראה אור בארצות הברית:

הנס הרצל, שהמיר בווינה את דתו לבפטיזם, שינה שוב את דתו. הוא התקבל לכנסייה הקתולית בעשרים באוקטובר … הטקס נערך על ידי האב דיי מלונדון ("Hans Herzl Again Changes Religion", The Sentinel, 7.11.1924).

כעבור כשנה חל פיתול נוסף בעלילה. הנס נטש גם את הכנסייה הקתולית. בעיתון 'הארץ' הובא ציטוט מעיתון קתולי:

קיבלנו לאחרונה מכתב מאת הנס הרצל, שבו הוא מודיענו שחדל להיות קתולי. הוא לא הפתיע אותנו בהודעתו. אנו מאמינים שהוא עשה מה שעשה לפי הכרתו הפנימית, ואנחנו מלווים אותו בברכתנו ("העיתון הרשמי של הקתולים והנס הרצל", 'הארץ', ג' בכסלו תרפ"ו, 20.11.1925, עמ' 3). 

ב-1926 כתב הנס הרצל כי אינו רואה עצמו שייך לדת כלשהי, אך הצטרף ליהדות הליברלית האנגלית כחבר בזרם הרפורמי של 'העם העברי'. בריאיון שנערך בשנים האחרונות סיכמה ההיסטוריונית אלזה שטרנברגר את גורלם הקשה של הרצל ומשפחתו: 

ילדו הפוליטי של הרצל, התנועה הציונית, הצליחה לצלוח קשיים שלא יתוארו ולהפוך למולדתם של היהודים, דבר שלמענו הקדיש הרצל את חייו … לא עלה הדבר בידי ילדיו, יוצאי חלציו. הם נרדפו ביד גורל חסרת רחמים, כמו גיבורים בטרגדיה יוונית (שלום גולדמן, "קללת הרצל – גורל ילדיו של הרצל מסבך את הילת המלכות שעטה הרצל סביבו", 'יקינתון' 314, תמוז תשפ"ב, 7.2022, עמ' 18-19).

---

לקריאה נוספת:

עוזי אלידע, "פרשת 'חילול השם' – הפטריארכיה הלטינית והעיתונות נגד העיתון דֹאר היום", 'קשר' 48, חורף 2016, עמ' 21-33; יעקב וינשל, 'האנס הרצל', חזון, 1945.