כבר במלחמת העצמאות ביקשה ההנהגה היהודית לחסל מנהיגים פוליטיים וצבאיים של הצד הערבי. יעדים סומנו, מידע נאסף ופקודות ניתנו, אך המבצעים נתקלו במחסומים, במידע לא מעודכן וביעדים שלא היו במקום. הניסיונות הראשונים לסיכולים ממוקדים

יחיא סינוואר, מנהיג חמאס ברצועת עזה שהיה אחראי לטבח בשמיני עצרת, היה במשך שנים יעד לחיסול. אף שצה"ל ניסה לפגוע בו במבצעים מתוכננים, בסופו של דבר הוא נהרג בסתיו 2024 בהיתקלות מקרית עם לוחמי צה"ל. הקושי להרוג בפועל אדם שסומן כיעד אינו חדש. כבר לפני קרוב לשמונים שנה התמודדו מפקדים עם קשיים דומים.

השיטה הצבאית המכונה כיום סיכול ממוקד נתפסת לעתים קרובות כתולדה של ימי האינתיפאדות או עידן כלי הטיס המאוישים והבלתי מאוישים, אולם שורשיה נטועים עוד בשלביה הראשונים של מלחמת העצמאות. בשלהי 1947 ובראשית 1948 ניסתה ההנהגה היהודית לפתח שיטה של פגיעה ממוקדת באנשים שהיו אחראים להתקפות על היישוב. ללא טילים מדויקים, אמצעי מעקב מתקדמים וכלי טיס מתוחכמים, נאלצו אנשי ההגנה והפלמ"ח להסתמך על אקדחים, מארבים פשוטים ויוזמות מקומיות. ניסיונות הסיכול בתקופה ההיא היו ראשונים מסוגם ובדרך כלל הסתיימו בכישלון.

 

יעדים על המפה

עוד לפני המלחמה אספו יחידות המודיעין של ארגוני המחתרות מידע על יעדים ערביים. חברי הש"י – שירות הידיעות של ההגנה – עקבו אחרי המנהיגים הערבים והכינו תיקים על בתיהם ומשרדיהם של אנשי הוועד הערבי העליון ושל נציגי מדינות ערב בירושלים. הם ערכו סיורים כשהם מחופשים לערבים, צילמו את היעדים, הכינו מפות מפורטות ועליהן סימנו נקודות תורפה שדרכן אפשר לחדור למבנים. המאגר המודיעיני הזה אִפשר לתכנן פעולות ממוקדות.

מלחמת העצמאות פרצה למחרת ההצבעה על תכנית החלוקה באו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, ואז עלתה השאלה כיצד להשתמש במידע שנאסף. בליל כ"ו בכסלו תש"ח תקפו כ-400 לוחמים ערבים מהכפר סלמה את שכונת התקווה שמדרום לתל אביב. בראש הכוח עמד חסן סלאמה, מראשי הכוחות הערביים החמושים באזור יפו ורמלה וסגנו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני. למחרת פגש בן-גוריון בירושלים את אליהו ששון, ראש המחלקה לעניינים ערביים בהנהלת הסוכנות, ושאל אותו האם כדאי לנסות להרוג את סלאמה. ששון השיב בשלילה. הוא היה מהמתונים שקיוו להגיע להסדר מדיני עם ההנהגה הערבית, וחשב כי פגיעה בסלאמה עלולה להחריף את העימות ולסכל את האפשרות למשא ומתן. במקום זאת הציע לפגוע במנהיגים מדרגה שנייה ושלישית כדי להרתיע את ההנהגה הבכירה ולהפעיל עליה לחץ להגיע להסדר.

אחד הניסיונות המוקדמים לפגוע באדם שסומן כיעד התרחש בסוף 1947. עאדל עטיה היה בעל תחנת דלק בשכונת רוממה, סמוך לכניסה המערבית לירושלים. הוא היה בין הערבים המעטים שהעזו לעבור דרך רחוב יפו שהיה מאוכלס ביהודים. שנה קודם הוא נראה ברוממה במדי הנג'דה – ארגון נוער צבאי ערבי – בדרגת סרג'נט, והיו שטענו כי היה ממארגני ההפגנות במרכז המסחרי בממילא בימי השביתה לאחר ההצבעה באו"ם. מדיווחים נוספים עלה כי עטיה נהג לרכוב על אופנועו בדרך לירושלים, ולהודיע לחוליות שארבו לשיירות היהודיות על בואן הקרוב. בח' בטבת תש"ח התקבל בש"י דיווח על כך שתחנת הדלק שבבעלותו הייתה סגורה בשעות הצהריים. יומיים לאחר קבלת המידע נשלחו שני לוחמים מהגדוד הראשון של החי"ש הירושלמי לפגוע בו. הם החנו את רכבם סמוך לתחנת הדלק של עטיה, אך כיוון שראו במקום כוח סיור שכלל שני שוטרים אנגלים ושני ערבים הם המשיכו רגלית לכיוון רוממה. כשחזרו לתחנה חשד עטיה כי הם עומדים לפגוע בו ונמלט. הלוחמים רדפו אחריו וירו בו. הם המשיכו לירות גם לאחר שנפל לווידוא הריגה, והשליכו רימון כדי לחפות על נסיגתם.

לאחר מעשה התעוררה מחלוקת בשאלה אם עאדל עטיה אכן היה יעד מוצדק. בדיון שכינס בן-גוריון בראשית 1948 בנוכחות מומחים לענייני ערבים טען אליהו ששון כי הפעולה נעשתה על סמך ידיעות לא מבוססות, וכי היא מצביעה על חוסר האחריות של מפקד מחוז ירושלים ישראל עמיר שהחליט על ביצועה. לדבריו, בבדיקה שערך לא נמצא בש"י או בארכיון חומר שקשר את עטיה לפגיעה בשיירות. המידע שעליו הסתמכו המבצעים הגיע בין השאר מתצפיות של חברי הגנה צעירים בני 16-14. ששון קבל על כך שהפעולה בוצעה בשכונה יהודית ולא בדרך העולה לירושלים, וטען גם כי כיוון שעטיה היה מהכפר קאלוניה ולא מליפתא – כפר שתושביו היו אלה שפגעו בשיירות היהודיות – הריגתו הובילה למעגל של תגובות ותגובות נגד.

עמיר, שכיהן כמפקד הש"י בשנים 1946-1942, דחה את ביקורתו של ששון. בזיכרונותיו כתב כי היה בידיו יסוד מספיק לקבוע שעאדל עטיה היה מודיע שמסר מידע לתוקפי השיירות. לדבריו, הבחירה לפגוע בו דווקא ברוממה הייתה מכוונת – בנוסף לפגיעה בעטיה היא נועדה לעודד את תושביה הערבים של השכונה לעזוב.