בראשית המאה ה-16 נדמה היה לרגע כי יחסיהן של היהדות והנצרות עומדים להשתנות. קרדינל קתולי בכיר בוותיקן למד עברית וחיפש את מפתחות הגאולה בקבלה היהודית. בהשראתו נפגשו מלומדים נוצרים נוספים עם חכמים יהודים והתעצב זרם חדש בתאולוגיה הנוצרית

בשנת 1486 פשטה במסדרונות הוותיקן שמועה מסעירה: צעיר איטלקי מבקש לכנס את כל חכמי אירופה לוויכוח פומבי כדי להוכיח בפניהם את האמת הדתית כולה.

באותם ימים הייתה רומא בעיצומו של מהפך שסימן את המעבר מימי הביניים לעידן הרנסנס, והפך אותה מבירה מוזנחת למרכז התרבותי, הפוליטי והאמנותי של אירופה. האפיפיורים אימצו את רוח התרבות הרנסנסית, השקיעו בבנייה ובשיקום של כנסיות וספריות בעיר וגייסו את אמני התקופה הגדולים ליצירת נכסי תרבות שפיארו את רומא. תנופה זו משכה אליה מלומדים, מתרגמים ואנשי רוח מרחבי היבשת, אך בשונה מפירנצה – שבה פרחה תרבות הומניסטית חופשית יחסית – ברומא נותרה המחשבה כפופה להשקפת הכנסייה. הרנסנס אמנם נשב בעיר, אך בעיקר בין החומות של חצר האפיפיור.

ג'ובאני פיקו דלה מירנדולה נחשב לילד הפלא של הרנסנס. הוא רכש השכלה רחבת היקף ויוצאת דופן, שלט בשפות קלסיות ומזרחיות והתבלט כאחד ההוגים המבריקים בדורו. בגיל 23 הוא חיבר 900 תזות – טיעונים קצרים – שעסקו בפילוסופיה ובתאולוגיה, וביקש לדון עליהן עם מלומדים אירופים בעימות פומבי שהיה אמור להתקיים ברומא בחסות האפיפיור, במעין מפגש פסגה אינטלקטואלי. באחת התזות הוא קבע כי הקבלה – המסורת המיסטית של היהודים – היא מהחכמות העמוקות בעולם, וכי דווקא היא מסוגלת להוכיח בצורה משכנעת את אמיתות הנצרות. הסוד הגדול של התאולוגיה הנוצרית, כך רמז, שמור דווקא בידי היהודים. 

 

בעקבות החכמה הקדומה

רעיונותיו של פיקו זעזעו את אנשי הכנסייה. האפיפיור אינוקנטיוס השמיני אסר על קיום העימות, ואף מינה ועדה שתבחן אם 900 התזות אינן דברי כפירה העלולים להחדיר תוכן יהודי לתוככי הנצרות. הדבר לא הועיל, שכן תוך זמן קצר החל הרעיון המסקרן להתפשט בקרב מלומדי אירופה. הם תהו אם ייתכן שבכתבי הקבלה היהודיים מסתתרת חכמה עתיקה העשויה להאיר באור חדש גם את התאולוגיה הנוצרית.

כדי להבין את טענתו של פיקו יש להכיר את אמונתם של המלומדים בתקופת הרנסנס ב-Prisca Sapientia – החכמה הקדומה של האנושות, או כפי שכינה זאת פיקו – Prisca Theologia – תאולוגיה קדומה. לפי תפיסה זו החכמה נמסרה על ידי הא-ל בימי קדם למספר מצומצם של חכמים ותרבויות, אך במהלך הדורות היא נשכחה או התפזרה בין מסורות שונות. הדרך לשחזרה, כך סברו, עוברת בשיבה אל המקורות – אל הכתבים העתיקים ואל השפות שבהן נכתבו. על בסיס אמונה זו החלו גדולי המוחות של פירנצה, ובעקבותיהם מלומדים בערים נוספות, ללמוד מחדש את הלשונות הקדומות. השפה היוונית זכתה לעדנה מחודשת לאחר מאות שנים של הזנחה, וכך גם העברית, הארמית והמצרית. 

העברית הפכה למבוקשת במיוחד בקרב מלומדים נוצרים. בעיני רבים מהם היא לא הייתה רק שפת המקור של כתבי הקודש, אלא הרבה מעבר לכך. בהשפעת רעיונות שספגו מתורת הקבלה – לפעמים בתיווכם של יהודים מומרים שתרגמו עבורם את הכתבים – הם ראו בעברית שפה המצפינה סודות עמוקים על מבנה היקום ועל הא-לוהות. הם למדו עברית בשאיפה לחולל באמצעותה פלאות, להתאחד עם הא-ל – או עם ישו – לעסוק באלכימיה ולפענח את סודות ההוויה.

פיקו, וזמן לא רב אחריו גם יוהנס רויכלין – מההומניסטים הבולטים בגרמניה בראשית המאה ה-16 ומראשי ההבראיזם (ראו נתן רון, "יחיד בדורו", גיליון 145) – השפיעו על אינטלקטואלים רבים בני זמנם. רויכלין, שהוקסם מהשפה העברית וראה בה כלי לפענוח סודות א-לוהיים, הפך למקובל נוצרי אדוק, ואף יצא למאבק ציבורי נגד כוונות הכנסייה להחרים ולשרוף את ספרי התלמוד וכתבים יהודיים נוספים. בעקבות פועלו ומחקריו הדקדוקיים והפילולוגיים נוסדו קתדרות ללימודי עברית בגרמניה, והונחו למעשה היסודות לחקר מדעי היהדות באירופה כולה.

 

חברותא בוותיקן

בין שלל הדמויות שנשבו בקסמה של הקבלה היהודית היה גם הקרדינל אג'ידיו מוויטרבו, שבניגוד לפיקו לא היה פילוסוף צעיר ומרדן, אלא איש ממסד קתולי מובהק. אג'ידיו נולד ב-1469 למשפחה ענייה בעיר ויטרבו שבמרכז איטליה. ב-1488 הוא הצטרף למסדר האוגוסטיני, שנזיריו התחייבו לחיות על פי התקנון של אוגוסטינוס הקדוש. בראשית המאה ה-16 הוא מונה לראש המסדר, ובהמשך מונה לבישוף של ויטרבו. אג'ידיו נחשב לאחד הדרשנים המרכזיים של הכנסייה באותה תקופה, וב-1517 מינה אותו האפיפיור לאו העשירי לקרדינל – הדרגה הגבוהה ביותר מתחת לאפיפיור בהיררכיה של הכנסייה הקתולית.

אג'ידיו מוויטרבו הכיר היטב את מפעלם של ראשוני המקובלים הנוצרים ג'ובאני פיקו דלה מירנדולה ויוהנס רויכלין, אך לא הסתפק בקריאה בהגותם. ברגישות הומניסטית האופיינית לרנסנס הוא רצה להגיע לגרעין הקדום והעמוק של החכמה הא-לוהית – השפה העברית ומסורת הפרשנות היהודית. פועלו ביטא ניסיון להטמיע את הקבלה בלב הממסד הקתולי.

בביתו ברומא הקים אג'ידיו חוג אינטלקטואלי וכינס מלומדים נוצרים ויהודים כדי ללמוד יחד עברית, לקרוא טקסטים קבליים ולנסות לפענח את סודותיהם. הקרדינל היה משוכנע כי במסורת הקבלית שמרו היהודים מפתחות חיוניים להבנת הא-לוהות, מפתחות העשויים לאשרר ולהעמיק את התאולוגיה הנוצרית.

במהלך לימודיו הוא פגש את רבי אליה בן אשר הלוי לויטה אשכנזי, המכונה רבי אליהו בחור, מגדולי המדקדקים והמסרנים בדורו. רבי אליהו נולד בבוואריה שבגרמניה ובצעירותו היגר לאיטליה בעקבות רדיפת היהודים. בראשית המאה ה-16 התגורר בפדובה שבצפון איטליה, אך נמלט ממנה לרומא ב-1509 לאחר שחרבה במהלך קרבות שהתנהלו על השליטה בה. בסביבות 1515 פגש את אג'ידיו וזה הפך לפטרונו. מקורות שונים מעידים כי הוא התגורר עם משפחתו בביתו של אג'ידיו במשך למעלה מעשור. בתקופה זו לימד את הקרדינל עברית, ודרכו החל ללמד נוצרים נוספים. את חיבורו הדקדוקי 'ספר הבחור' שנדפס ברומא ב-1518 הוא הקדיש לאג'ידיו. המפגש ביניהם מתואר בשיר המבטא הכרת תודה וקרבה אמיתית בין החכם היהודי לקרדינל:

ובאתי עד רומי, ושם שר גדול מאוד, חשמן נשא הוד, חכם כידידיה, שמו קארדינאל איגידייה … כשמוע השר דברתי, קם וירץ לקראתי, וישקני מנשיקות פיהו, ויאמר האתה זה אדוני אליהו, אשר שמעך הולך בכל המדינות, וספריך נתפשטו בכל פינות, ברוך א-לוהי עולם, שהביאך עד הלום, והקרה אותך לידי, ואתה פה עמוד עמדי, ותהיה לי לרב, ואני אהיה לך לאב, ואכלכל אותך ואת ביתך, ואתן דגנך ותירושך וזיתך, ואטיל לכיסך מלאי, רק כל מחסורך עליי, ובכן המתקנו סוד יחד, ברזל בברזל יחד, ורוחי עליו אצלתי, וגם אני ממנו קיבלתי, דברים טובים ונעימים, אשר עם האמת מסכימים (יהודה ליבס ויהודית וייס, 'שכינה מדברת מפי קרדינל – חלק ראשון מן הספר "שכינה" לאג'ידיו מוויטרבו', עמ' 27-26).

המשפט "ותהיה לי לרב ואני אהיה לך לאב" אינו לשון נימוס בלבד. הוא מבטא משהו מהחום המיוחד של אג'ידיו כלפי היהודים וחכמתם, את הערכתו העמוקה לעברית ואת אמונתו כי ליהודים תפקיד מרכזי בשימור הסודות של לשון הקודש. לא ברור אם המלים "המתקנו סוד יחד" מרמזות לכך שאג'ידיו ורבי אליהו בחור למדו קבלה יחד, אולם ידוע כי אג'ידיו למד עברית וארמית, אסף כתבים קבליים ולמד בהם. הוא הזמין העתקות של ספר הזוהר וכתבי קבלה נוספים, וגם תרגומים שלהם ללטינית.