הסיפור ההיסטורי על קרב הגבורה של תל חי ועל מלותיו האחרונות של יוסף טרומפלדור התרחש לפני מאה שנה, אבל ההיסטוריה של הסיפור רק התחילה אז וממשיכה להתרחש גם היום. איך הפך סיפור תל חי מאבן יסוד לסלע מחלוקת?

במשך שנים רבות זכר תל חי היה בגדר קונצנזוס בחברה הישראלית. טרומפלדור התקבל כגיבור הלאומי בימין ובשמאל, ואי ההסכמות נסבו על השאלה למי מהם הוא שייך. כל אחד מהצדדים ניכס לעצמו את דמותו של טרומפלדור והתאים אותה לדעותיו. 

בתל חי נערך הקרב הלאומי המשמעותי הראשון בארץ ישראל, והמקום הפך לסמל. בבית"ר נהגו לברך זה את זה לשלום בברכת תל חי, וברל כצנלסון אמר בזמן העלייה לחניתה כי הוא חי אז את תחושת תל חי. היישוב היהודי ראה את תל חי כביטוי לנכונותו של עם ישראל להיאחז בארצו ולהילחם עליה. תהילתו של קרב תל חי הגיעה גם לחו"ל, ואף למקומות לא צפויים. ב-1943 כתב הרב יששכר שלמה טייכטל מהונגריה – שהיה אנטי ציוני חריף לפני השואה – את הספר 'אם הבנים שמחה', ובו נימק את צדקת הציונות שבה השתכנע בעקבות נוראות המלחמה. בספר הוא לימד זכות על החלוצים:

שמחבבין את הארץ ואינם רוצים בארץ אחרת אלא בארץ אבותינו ומוסרים נפשם עליה. כידוע דכמה וכמה מתו עבור הארץ, כמו ששמענו בזמן הפרעות של הערבים, וכמה מן בני ישראל שעמדו לנגדם ומתו על ידיהם אמרו קודם יציאת נשמתם בזה הלשון: אין דבר, טוב למות בעד ארצנו (הרב יששכר שלמה טייכטל, 'אם הבנים שמחה', מהדורת פרי הארץ, עמ' קי"ב).

ככל שעלה מעמדו של האתוס ההתקפי בציונות חל פיחות מסוים במעמדה של מורשת תל חי, אולם הוא עדיין נותר גבוה. כוחות צה"ל שהשתלטו על משטרת אום רשרש – היום אילת – בט' באדר תש"ט הזכירו במברק ששלחו לממשלה את הסמיכות ליום ההגנה, י"א באדר, שנקבע לזכר נפילתם של אנשי תל חי. 

לאחר הקמת המדינה חל פיחות נוסף במעמדה של תל חי. אחרי המלחמה העזה, שבה נהרג כאחוז מהיישוב היהודי בארץ, לא היה מחסור בגיבורים מעודכנים. למשה דיין יוחסה האמירה:

מה זה תל חי? כיתת צנחנים עם 'עוזים' הייתה פותרת את העניין בחמש דקות (אורנה קדוש, "הגיבור – והחידה", 'במחנה', י' באדר תשמ"ג, 23.2.1983, עמ' 46).

אך למרות זאת, עד שנות השישים נותר לקרב תל חי מקום מרכזי במורשת הפוליטית הישראלית.

הזיכרון משנה כיוון 

בשנות השישים הופצו פקפוקים ושמועות שהגיעו בין היתר מאנשים אשר היו במקום בעת הקרב, וייתכן שהתקנאו בתהילתו של טרומפלדור. לאחר מלחמת יום הכיפורים הפכו מלותיו המפורסמות של טרומפלדור יעד למתקפה מצד אלה שראו בהן עידוד למלחמות מיותרות. בספר נפוץ שיצא מיד לאחר המלחמה כתב יהונתן גפן שהיה אחד הלוחמים: 

טוב למות בעד ארצנו. ואני ידעתי בגיל צעיר מאוד שמדובר כאן או באמת נשגבת או בשקר נשגב או בשניהם גם יחד. כי אם טרומפלדור באמת אהב את הארץ, מדוע הוא חשב שטוב למות בעדה? … והגרסה שלי, שעדיין לא זכתה להיות תלויה בשום בית ספר, היא טוב לחיות בעד ארצנו! … אני פשוט אוהב לחיות בעד ארצי ושונא למות בעדה או בעד כל דבר אחר בעולם (יהונתן גפן, "מילכוד 73", ישעיהו בן-פורת ואחרים, 'המחדל', עמ' 293).

אמירות דומות התרבו והלכו, והגיעו להגחכה גמורה בסרט המצליח 'בלוז לחופש הגדול' שיצא לאקרנים ב-1987. באחת מסצנות השיא מדקלמת מקהלת בית הספר בעליצות "טוב למות בעד ארצנו, טוב למות", וכל שחקן בתורו מביים פגיעת כדור ונופל מת, לבסוף נותר רק אחד הממשיך לדקלם עד שגם הוא נופל. בעקבות הריגתה של נערה ערבייה בכפר כיפל חארס בתקרית שהתפתחה בעת סיור של אנשי ישיבת 'עוד יוסף חי' ב-1989 כתב עמוס קינן: 

טוב למות בעד ארצנו, אמרה הנערה שנרצחה בכפל חארס. בכל יום ובכל שבוע נופל טרומפלדור פלשתיני בעד ארצו … טרומפלדור היהודי של ימינו … אינו גידם. ביד אחת הרג ילדה, וביד שנייה, חמור. טוב למות בעד ארצנו, אמר טרומפלדור היהודי של ימינו, בראותו את גוויית הנערה ואת פגר החמור (עמוס קינן, "התבהמות", 'ידיעות אחרונות', המוסף לשבת, כ"ח באייר תשמ"ט, 2.6.1989, עמ' 17).

החוקרת יעל זרובבל טענה כי דבריו הם:

ההיפוך הפוליטי הרדיקלי ביותר של מיתוס תל חי (Yael Zerubavel, Recovered roots, p. 176).

בעשרות השנים הראשונות לאחר נפילת תל חי נאבקו השמאל והימין למי שייכת מורשת תל חי: השמאל הדגיש את האידאולוגיה השיתופית של טרומפלדור ואת התמסרותו לעבודת האדמה; ואילו הימין בחר לתאר את טרומפלדור כלוחם, כמפקדו של הגדוד העברי שפעל להקמת כוח צבאי עברי. המהפך שאותו מתארת זרובבל מסמן את הפיכתו של סיפור תל חי לסלע מחלוקת בין מאדיריו מימין לבין רומסיו משמאל.