נוהגים לתאר את גירוש ספרד כרגע של שפל במערכת היחסים בין יהודים לנוצרים, אך כדי להבין מה קרה שם צריך להכיר גם את עולמם של היהודים אשר התנצרו וחיו בין העולמות

במשך שנים רבות חיו היהודים כמיעוט קטן, ובכל דור היו כאלה שהעדיפו להצטרף לחברת הרוב. היו שעזבו את יהדותם מטעמים אידאולוגיים, מטעמי נוחות או בשל פחד מרדיפות, ובמקרים רבים התלכדו שלוש הסיבות יחד. המרות דת והתבוללות בחברת הרוב לא היו בדרך כלל תופעה גורפת ולא העמידו בסכנה את עצם קיומן של הקהילות, למעט מקרים בודדים שאחד מהם היה גל העזיבה המשמעותי בעקבות החילון המודרני. אפשר להצביע על גלים נוספים של עזיבת הדת לאורך ההיסטוריה היהודית, החל מהתבוללות עשרת השבטים בעקבות גלותם מהארץ, דרך המרות דת בעקבות המרידות נגד הרומאים במאות הראשונות, ועד להמרה ההמונית של יהדות ספרד בסוף המאה ה-14 ובראשית המאה ה-15. 

הקהילה היהודית בחצי האי האיברי הייתה כנראה הקהילה היהודית הגדולה ביותר בסוף ימי הביניים. לפי הערכות שונות מנתה אוכלוסיית היהודים בעולם כמיליון נפש, וכמחצית מהם התגוררו באזור ספרד ופורטוגל של ימינו שנחלק אז בין הממלכות קסטיליה, אראגון, נווארה, פורטוגל וגרנדה המוסלמית. ב-120 השנים האחרונות לקיומה של הממלכה הוויזיגוטית, מאז שהפכה לקתולית ב-589, פורסמו צווים אנטי יהודיים רבים, ואלה מעידים כי יהודים חיו באזור כבר בסוף העת העתיקה. הגירה יהודית משמעותית יותר החלה בעקבות הכיבוש המוסלמי של ספרד בראשית המאה השמינית. היהודים נותרו חלק ניכר באוכלוסייה גם לאחר סיום הרקונקיסטה – הכיבוש מחדש של חצי האי על ידי הנוצרים באמצע המאה ה-13 – למעט ממלכת גרנדה שנותרה מוסלמית. בממלכת  אל-מוואחידון – הממלכה המוסלמית האחרונה באזור – גורש כל מי שלא הסכים להמיר את דתו לאסלאם, ועל כן שמחו היהודים בשלב הראשון על הרקונקיסטה. מצבם של היהודים החל להידרדר בעקבות מלחמת האזרחים בין פדרו הראשון מלך קסטיליה לבין אחיו למחצה אנריקה השני בין השנים 1366-1369. רוב היהודים תמכו בפדרו שהיה פרו יהודי, אך הנרי הוא שניצח. למרות זאת, מצבם לא הורע באופן משמעותי עד גזרות קנ"א (1391) שהיו מהמאורעות הקשים בהיסטוריה היהודית בגולה.

 

קנ"א

כבר ב-1378 החל פראנד מרטינז, ארכידיאקון העיר אסיחה שבאזור סביליה, לקרוא לגירוש היהודים, לכפייתם להתנצר ולהריסת בתי הכנסת שלהם. הוא המשיך במסע התעמולה שלו חרף אזהרותיהם של המלך חואן הראשון ושל הארכיבישוף של טולדו שהפצירו בו לחדול מכך, ובסופו של דבר נענה הציבור הרחב לקריאתו. הפרעות פרצו בסביליה בראש חודש תמוז קנ"א (1391) ונמשכו למעלה משלושה חודשים. במשך ימים אחדים תקפו פורעים את בני הקהילה היהודית בסביליה, הרגו בהם והכריחו את רובם להמיר את דתם.

מה שאִפשר את הפרעות היה חולשתו של השלטון המרכזי לאחר מותו של חואן הראשון ב-1390. בנו אנריקה השלישי היה אז בן 11, ומי ששלט בפועל היו אפוטרופוסים חסרי כוח. נגד הפורעים לא ננקטו צעדי ענישה משמעותיים, והפרעות התפשטו ברוב קסטיליה והגיעו גם לממלכת אראגון השכנה. מלך אראגון, שגם שמו היה חואן הראשון, שלח את אחיו מרטין כדי להגן על היהודים בוולנסיה. האח לא הועיל הרבה, כנראה משום שהיסס להעמיד את חייליו הנוצרים להילחם נגד נוצרים. הפורעים פרצו לשכונה היהודית של ולנסיה, הרגו רבים והכריחו את הנותרים להמיר את דתם. לאחר מעשה טען מרטין להגנתו כי העובדה שיהודים רבים כל כך המירו את דתם מוכיחה שזה היה רצון הא-ל. מוולנסיה המשיכו הפרעות לעיירות קטנות ולכפרים, ולסוף הגיעו לברצלונה, לגירונה ואף לאיים הבלאריים. 

מלך אראגון הגן על היהודים בעיר מושבו סרגוסה, אך נכשל בהגנה על אלה שישבו במקומות אחרים בממלכתו. רעייתו המלכה ויולנדה דה בר נאלצה באותם ימים לעבור הפלה, וזו תפסה את מרבית תשומת לבו של המלך. 

בתום הפרעות היו הקהילות היהודיות בקסטיליה ואראגון במצב בלתי מוכר. נראה כי רבבות יהודים נהרגו, למעלה ממאתיים אלף המירו את דתם, וקהילות מרכזיות כמו סביליה, קורדובה, ולנסיה וברצלונה חדלו להתקיים. מצבם המשפטי של אלה שהמירו את דתם היה בעייתי. על פי החלטותיה של הכנסייה הקתולית אסור להכריח יהודים להתנצר, אך בדיעבד מי שהתנצר נחשב נוצרי לכל דבר, וככל נוצרי אחר אסור לו לנטוש את הנצרות ולחזור לחיק היהדות.

מנהיג יהודי ספרד רבי חסדאי קרשקש הקים רשת של מבריחים וסייענים שעזרו ליהודים המומרים להגיע למקומות שבהם יכלו לחזור ליהדות בגלוי – בעיקר בצפון אפריקה ובממלכת נווארה הצפונית – אך רוב המומרים בחרו להישאר במקום מושבם ונהגו כנוצרים. סרגוסה, עיר מושבו של רבי חסדאי, לא נפגעה כאמור, אולם בנו היחיד שהיה בעת הפרעות בברצלונה נהרג.