אחד מסודות עוצמתו של הצבא הרומי היה דאגתו לבריאותם של החיילים. הצבא היה אחד המוקדים שבהם התפתחה הרפואה לכדי מערכת משוכללת שבה משתפים פעולה בעלי תפקידים רבים המומחים בתחומים שונים. ממצאים מעניינים המעידים על כך נמצאו בבית החולים של חיל המצור במצדה 

יותר מ-1,500 שנה חלפו מאז נפילתה של האימפריה הרומית, ובכל זאת לא היה צבא שהשפיע על צבאות מודרניים כמו צבא האימפריה, וצבאות מודרניים שאלו ממנו הרבה בתחומי הארגון, הניהול הלוגיסטי והדאגה לפרט. אחד מהתחומים שייחדו את הצבא הרומי בתקופת הקיסרות היה המערך הרפואי של הלגיונות שסיפק את צורכיהם הרפואיים של החיילים בשגרה ובחירום, בריפוי ובמניעה.

 

מכובד בטיפול

ראשיתו של הצבא הרומי הוא בהגנה הקנאית על חומת העיר רומא שנבנתה סביב 753 לפסה"נ. אגדת ייסודה של העיר רומא מספרת כי רומולוס, שעל שמו נקראת העיר, הרג את אחיו רומוס לאחר שזה קפץ מעל הגדר שבה הקיף את העיר בעודו צועק: "כך ימות מעתה והלאה כל מי שיקפוץ מעל החומה שלי". גם המשך דרכה של רומא עובר בנהרות של דם. הרומאים לחמו כנגד רוב עמי איטליה עד שהשכילו ליצור בריתות עם עמי ארץ המגף ולאחד את שכניהם תחת דגלה של העיר רומא.

אזרחי רומא גויסו למלחמות האלה בין תקופות העבודה החקלאית, החיילים לא קיבלו משכורת ושכרם היה בסיפוק שבהגנה על הבית. רק כ-400 שנים מאוחר יותר, במאה הרביעית לפסה"נ, החלו הלגיונות הרומיים להפוך לצבא המורכב מאזרחים בעלי מעמד כלכלי שמקבלים משכורת, אבל אז עדיין היה מדובר בגיוס לצורך מלחמה ספציפית. צבא היה מוקם ומתפרק לפי הצורך, ולכן לא היה בו מערך לוגיסטי שילווה את הצבא ויטפל בצורכי היום יום כמו בצבאות בני זמננו. בעיות רפואיות מתמשכות לא טופלו בצבא מסוג זה מכיוון שלרוב הוא התפרק לפני שבעיות גדולות צפו על פני השטח. לעומת זאת הטיפול בפצועים חייב פתרון מיידי, שכן היעדר טיפול בפצועים והפקרתם היה פוגע במורל החיילים והיה עלול ליצור קשיים בגיוס בעתיד.

הטיפול בפצועים הוטל על משפחות האצולה, הפטריקיות שהתייחסו לחובה זאת בכובד ראש ומתוך כבוד. במקרים אחרים נכפתה המשימה על יושבי הכפרים שנכבשו. אזכור ראשון של טיפול בפצועים אפשר למצוא בסיפורו של טיטוס ליוויוס על תולדותיה של רומא, כאשר הוא מספר על הקרב בין הרומאים לבין האטרוסקים במערכה שהתרחשה בשנת 437 לפסה"נ. הקרב היה קשה והרומאים היו על סף שבירה, אך הצליחו להתאושש ובסופו של דבר ניצחו בקרב תודות לפיקודו של מרכוס פאביוס. בתום הקרב הטיל פאביוס את הטיפול בפצועים על המשפחות הפלבאיות, המעמד בנמוך בחברה הרומית. הם ראו בזכות זו כבוד רב והעריכו את פאביוס על שהעניק להם את החובה, שלפי עדותו של ליוויוס עד אותה עת הייתה נחלתן של המשפחות הפטריקיות. 

הטיפול הרפואי שהעניקו משפחות האזרחים היה בסיסי ביותר, וכלל בעיקר סיעוד, שכן מדע הרפואה היה עדיין בחיתוליו. בערך באותה תקופה החל היפוקרטס את פיתוחה של תורת הרפואה שלו שהייתה עתידה לתפוס תנופה ברחבי העולם היווני. רק במאה השנייה לפסה"נ, אחרי שרומא כבשה את יוון, הגיעה הרפואה היוונית גם לרומא, והרומאים שילבו את התאוריה הרפואית היוונית עם הנטייה שלהם למעשיות.

 

מערך מסודר

היחס לפצועים השתנה בזמנו של יוליוס קיסר באמצע המאה הראשונה לפסה"נ, אשר מספר בספרו 'מלחמת האזרחים' על כך שדאג לפצועים, כאשר התעכב במיוחד כדי לטפל בהם, ואף ייחד לגיון שילווה את הפצועים למחנה מיוחד שהוקם עבורם. הרופאים היוונים הראשונים שהגיעו לרומא נכנסו אליה כשבוי מלחמה ועם זאת הצליחו לשמור על סודות המקצוע בינם לבין עצמם. יוליוס קיסר הבין את חשיבותו הצבאית של צוות רפואי מקצועי, ואחת ההחלטות שהעביר הייתה מתן אזרחות רומית לכלל העוסקים ברפואה. בהמשך, מתוך שאיפה לשמור על אנשי הרפואה ברומא, התיר הקיסר אספסיאנוס לרופאים להקים איגוד מקצועי, וכן אישר מתן פטור מחובות אזרחיות.

בסוף המאה הראשונה לפסה"נ אירגן הקיסר אוגוסטוס את הצבא מחדש. הוקמו יחידות חדשות, נעשו שינויים בשדרת הפיקוד ואל הלגיונות הצטרפו רופאים מקצועיים. עד לאותה עת בוצע מרבית הטיפול בחיילים הפצועים בידי החיילים עצמם. הם נשאו איתם תחבושות שבאמצעותן חבשו זה את זה לאחר הקרב, שלפו חצים זה מגופו של זה וסייעו לפצועים כמיטב יכולתם החובבנית. לאחר הארגון המחודש של אוגוסטוס נוסף ללגיון תפקיד המדיקוס (medicus) – הרופא הצבאי. הטיפול הרפואי ניתן לחיילים ללא תשלום ונאסר על הרופאים לקבל שכר על עבודתם מידי החיילים. 

לפי הערכות שימשו חמישה אחוזים מחיילי הלגיון בתפקידים רפואיים בשלושה מערכים: המערך הראשוני היה מבוסס על החובשים הקרביים, מליטס מדיקי – החייל המרפא, חיילים שקיבלו הכשרה בסיסית, לעיתים בעת התמחות אצל הרופא. חובשים אלו העניקו טיפול ראשוני בשדה הקרב באמצעות חבישות ראשוניות ופינויו של הפצוע וכן בשימוש בתרופות בסיסיות שנועדו למנוע הידרדרות במצבו הרפואי. בין הכלים שעמדו לרשותו של החובש בצבא הרומי אפשר לציין אלוורה מיובשת שנועדה לעצירת דימומים ולעידוד קרישת דם, חומץ ששימש כחומר נגד זיהומים וזרעי צמח השיכרון לשיכוך כאבים. החובש נדרש למיומנות רבה, שכן השיכרון המשתייך למשפחת הסולניים הוא צמח שגם כמויות קטנות ממנו עלולות להיות רעילות ואף קטלניות. 

מערך הטיפול השני התבסס על רופאים גדודיים, שהיו הסגל הרפואי המקצועי יותר שעמד לרשותם של חיילים. על ריבוי הרופאים מעיד ריבוי המצבות שנמצאו ברחבי אירופה המציינות שהנפטר הוא מדיקוס קוהורטיס (Medicus cohortis) – רופא הקוהורטה (רופא הגדוד) – או מדיקוס לגוניס – רופא הלגיון.