מעצבו של הגופן העברי הנפוץ ביותר היה דווקא מוזיקאי. רפאל פרנק לא זכה לראות זאת, אבל לאחר שנפטר נעשה הגופן פרנק־ריהל לאחת מאבני היסוד של האות העברית המודפסת וממשיך להשפיע על הרגלי הקריאה שלנו עד היום. האות והתהפוכות

לפני מאה שנה נפטר בלייפציג חזן בית הכנסת הגדול מבלי שידע כי הטביע את החותם העמוק ביותר על האות העברית המודפסת במאה העשרים. רפאל פרנק עיצב בחייו שני גופנים בלבד, אך הם זכו לתפוצה עצומה והביאו למהפכה של ממש בצורתו של הספר העברי. אחד מהם – פרנק-ריהל – הוא הנפוץ ביותר גם בעידן הדפוס הדיגיטלי, ורוב הספרים העבריים נדפסים בו עד היום, כמו גם החוברת שאתם קוראים כעת. מהו סוד כוחן של האותיות שיצר רפאל פרנק, אדם שלא השתייך לחבורות הסופרים והאמנים שעסקו בבנייתה של תרבות עברית מודרנית?

 

אות לשינוי

פרנק-ריהל הוא הגופן העברי המודרני הראשון אשר עוצב ונוצק במאה העשרים, והוא פרץ את הדרך לשינוי מוחלט בדפוס העברי ובטיפוגרפיה – מלאכת עיצוב הטקסט המודפס. השינוי נוצר על רקע השקיעה ההדרגתית שחלה בצורתו של הספר העברי המודפס החל מאמצע המאה ה-18 ולאורך המאה ה-19. בין הגורמים להתדרדרות היה מיעוטם של בתי דפוס עבריים כתוצאה מגזרות ומצווים שונים, ובמקביל הצורך הנמשך של יהודים בספרים. הספרים נועדו לאפשר תפילה ולימוד חלק בלתי נפרד מהקיום היהודי, ואיכותם האסתטית של הספרים בטלה לעומת זמינותם בבתי הכנסת ובבתי המדרש.

תופעה זו לא אפיינה רק את העולם היהודי אלא הייתה חלק ממגמה עולמית של ירידה באיכותם של מוצרי הדפוס. המהפכה התעשייתית הביאה עמה מכונות שאפשרו העתקה חוזרת של טקסטים במספרים גדולים ובמהירות גדלה והולכת, תוך טשטוש צורתם המקורית ועיוותה. הצורך הגובר בכמויות נייר עצומות גרר שימוש כמעט בלעדי בנייר תעשייתי על בסיס תאית שאיכותו הירודה השפיעה גם על בהירותו של הטקסט שנדפס עליו. הפקתם ההמונית של ספרים שנועדה לספקם במחיר זול הביאה לחיסכון באמצעי הייצור והשפיעה באופן גורף גם על עיצוב הספרים. הטקסטים סודרו בצפיפות רבה יותר כדי לקמץ בנייר, עיטורים וסימנים גרפיים שנועדו לנוי הוסרו, וההדפסות החוזרות גרמו לשיבוש ולעיוות של צורת האות המקורית שהלכה ונשחקה.

במצב זה מלאכת הספר האיטית והמוקפדת של חלוצי הדפוס במאות ה-15 וה-16 נראתה כמין אידאל רחוק שיש לשוב ולשאוף אליו. מתוך ענני הקיטור של מנועי מכונות הדפוס ונהרות העופרת הנוזלית קמה תנועה אמנותית שביקשה לחדש את יופייה של האות המודפסת ולגלות את חִנו של הטקסט המעוצב על גבי נייר איכותי שיש בו משום הרחבת הדעת.

ויליאם מוריס – סופר, הוגה דעות ואומן רב תחומי שפעל באנגליה במאה ה-19 – היה מראשי התנועה שהביאה למפנה, והשפעתו חרגה הרבה מעבר לתחומי ארצו. מתוך השקפת עולם סוציאליסטית הוא חש כי הדגש של החברה הוויקטוריאנית על ייצור המוני, שמטרתו הייתה להשיג רווח מרבי, כרסם באופן מדאיג באיכותם של מוצרי הצריכה ורמס את כבודם של האומנים ובעלי המלאכה. תנועת Arts and crafts – אמנות ואומנות – שהנהיג, וסגנון העיצוב האר נובו שצמח מתוכה, הביאו לשינוי עצום ביחס לאסתטיקה של מוצרי הצריכה, ובתוכם גם הספר המודפס. העיטור והסלסול, היופי הנובע מהקפדה על כל פרט ותג, הפכו לעיקר ולמהות ולא נחשבו עוד למותרות או למרכיבים מיותרים שיש להיפטר מהם.

האומנים ובעלי המלאכה מהמאות הקודמות שימשו השראה לסגנון חדש, אנטי תעשייתי, שהלך והתפשט ברחבי אירופה כולה והיה אופנתי בעיקר במפנה המאות ה-19 וה-20, עד שנדחק מפני הסגנון המודרניסטי. בהשראתו חל מהפך לא רק בעיצוב תעשייתי, באופנה ובאדריכלות, אלא גם בטיפוגרפיה. בסוף המאה ה-19 החלו להופיע בגרמניה גופני דפוס חדשים, ועיצוב הספרים הפך מתוחכם יותר ויותר הודות לרתימתה המוצלחת של הטכניקה המשתכללת שהעניקה מגוון רחב יותר של אפשרויות לעוסקים בהוצאה לאור.

אחד ממוקדי הפעילות התוססת שהתרחשה על אדמת גרמניה היה בעיר לייפציג. היא נודעה כמרכז עולמי לתעשיית הדפוס, ושכנו בה הגדולים והחשובים שבבתי היציקה לאותיות, הכריכיות, הוצאות הספרים וכמובן בתי הדפוס הגרמניים. בלייפציג נחתכו ונוצקו האותיות ששימשו מדפיסים בגרמניה ובארצות רבות נוספות, בעיקר במזרח אירופה. הקהילה היהודית המקומית הייתה מעורה היטב בהוויה של מלאכת הדפוס, ואחדים מבתי ההוצאה הגדולים היו בבעלותם של יהודים.

 

החזן מעיר השדה

בימי הגאות של תעשיית הדפוס בלייפציג המשגשגת הגיע אל פרנסי הקהילה היהודית שמעו של המורה המחונן למוזיקה רפאל פרנק, וב-1903 הם הזמינוהו לעבור לעירם וללמד בבית הספר שלהם.

רפאל פרנק נולד בשנת תרכ"ז (1867) בעיירה אִיכֶנהאוּזן שבבוואריה. הוא היה בנם השלישי של עמליה-מרים וגרשון פרנק, שפרנס בצמצום את רעייתו ואת שבעת ילדיו ממסחר בעתיקות. ב-1884 נשלח רפאל בן ה-17 לעיר קלן, שם למד הוראת מוזיקה בסמינר היהודי למורים. במקביל ללימודים בסמינר, שנועדו להעניק לו את המקצוע שממנו יתפרנס, הוא המשיך להשתלם במוזיקה ורכש שליטה וירטואוזית בכינור. עם תום לימודיו בסמינר החל פרנק לעסוק בהוראה בבתי ספר יהודיים, תחילה בקהילות הקטנות של העיירות זימֶרְן ונוֹיס, וב-1895 הגיע לעיר הַאלֶה. שם, בעיר הגדולה שעל שפת נהר הזאלֶה, פגש רפאל פרנק בן ה-28 את יוהנה כץ והשניים נישאו והקימו בית. ב-1897 נולד בנו הבכור אנזֶלם, וב-1900 נולדה בתו ליאונורה שבאופן רשמי נקראה גם על שם סבתה עמליה-מרים. למשמעותו של פרט זה נשוב בהמשך.

קולו הערב והנעים של פרנק, ששימש גם חזן בבית הכנסת בהאלה, שכנע את הרב אפרים קרליבך מהעיר הסמוכה לייפציג להעניק לו משרת חזן ומורה בבית הספר של יום ראשון. הקהילה בלייפציג לא הייתה גדולה בהשוואה לקהילות יהודיות אחרות בגרמניה באותה תקופה ומנתה פחות מ-6,500 יהודים מתוך כחצי מיליון תושבי העיר, אך היא הייתה אמידה מאוד. נראה כי גם אישיותו המתונה של הרב קרליבך התאימה להשקפת עולמו הליברלית של פרנק.

עד מהרה פיתח פרנק את החיים המוזיקליים של הקהילה. הוא הפליא לנגן באורגן שבבית הכנסת הגדול וניצח על זמרת המקהלה שם. הידע העצום שהפגין בתחומים רבים, ובכלל זה שליטתו המוחלטת בלשון העברית, משך אליו לא רק את תלמידי בית הספר אלא גם מבוגרים שביקשו את קרבתו. בחדר הספרייה שבביתו התקיימו באופן פרטי שיעורים שנועדו להרחיב את אופקי השומעים בתרבות ובדת היהודית. שִמעם של השיעורים שניתנו בגרמנית על ידי המוזיקאי רב הקסם הגיע גם לאוזניהם של פרופסורים במחלקה לתאולוגיה של אוניברסיטת לייפציג, והם התקבלו בברכה על ידי פרנק והיו לחלק מקהל תלמידיו הקבוע. בשיעורים התמקד פרנק בנושאים שהיו קרובים ללבו: מוזיקה יהודית, ספרות הקדמונים והכתב העברי שהוא אהב להשתעשע בו.

פרנק העיד על עצמו שהוא סופר סת"ם מוסמך, ונראה כי כישרונו האמנותי הוא שסייע לו לרכוש את המקצוע הדורש גם העמקה בדינים הקשורים לצורת כתיבתה של האות העברית על פי ההלכה. אווירת הסובלנות הבין דתית שאפיינה את לייפציג בראשית המאה העשרים, זו שאפשרה את השתתפותם של תאולוגים נוצרים בשיעורים שנועדו לבני הקהילה היהודית, הולידה גם שיחות ערניות בדבר שיתוף פעולה אפשרי בין אומנים גרמנים ליהודים במטרה לשפר את צורתה של אות הדפוס העברית. חוסר הנחת ממצבה של הטיפוגרפיה העברית היה נחלתם של רבים מיודעי הלשון העברית ומקוראיה, והתביעה לשינוי הושפעה לא מעט מהסביבה הגרמנית שבה התחוללה תפנית של ממש בצורתה של האות המודפסת.