מנקודת מבט מודרנית עבדות היא שריד של רוע שפס מהעולם, אך מערכת היחסים בין יהודים שחיו בארצות האסלאם לעבדיהם הנכרים מציגה נקודת מבט שונה. מוסד העבדות היה אמנם מנוגד לשוויון, אבל פתח אפשרות לכניסת מצטרפים חדשים לעם היהודי | משה יגור

בסוף 1093 הופיע עלי בן יפת, סוחר יהודי מאשקלון, בבית הדין היהודי הגדול בפוסטאט, בירתה העתיקה של מצרים האסלאמית. הוא נהג לנסוע למצרים לרגל מסחרו, אולם באותה עת הוא הגיע לשם בעניין אחר – כשרותה של בתו מלאח אשר כנראה הגיעה לפרקה והוא רצה להשיאה. עלי הצהיר בפני בית הדין כי הוא קנה באשקלון שפחה נובית – מאזור סודן של ימינו ִ – כדי שתשרת אותו בעבודות הבית, ויחד אתה קנה גם את בתה הקטנה. הבת מתה, ואחר כך שחרר עלי את שפחתו ונשא אותה לאישה בכתובה ובקידושין ולשניים נולדה הבת מלאח. הליך השחרור והנישואין נעשה לדבריו בפיקוחו של גאון ישיבת ארץ ישראל. בית הדין לא הסתפק בעדותו של עלי, ודרש כי יספק הוכחות לסיפורו בנימוק:

כי אין כוונתו אלא לקדושת ה׳ … ולדיני ישראל … שיהיו הקידושין והכתובה לפי מסורת (קדמוני) האומה (מרדכי עקיבא פרידמן, ׳ריבוי נשים בישראל – מקורות חדשים מגניזת קהיר׳, עמ׳ 318).

נראה כי בית הדין חשש שמא עלי לא שחרר את שפחתו כדין לפני שנשא אותה, או שמא היא הרתה לו לפני שחרורה, ועל כן מלאח אינה יהודייה. עלי הביא עמו מאשקלון שני אנשים שהעידו על אמיתות הסיפור, על כשרות הכתובה, ועל כך שמלאח נולדה רק לאחר הנישואים המדוברים. בית הדין שאל את העדים: 

האם יודעים אתם כמה זמן היה בין נישואיה [לבין הולדת הבת] – כדי שתהיה הורתה ולידתה בקדושה? (שם).

העדים השיבו כי אינם זוכרים, אך לאור עדותם שמלאח נולדה רק לאחר שחרור אימה ונישואיה כדת וכדין לעלי, התרצה בית הדין ונתן לעלי אישור כתוב לכך שמלאח היא יהודייה כשרה. 

סיפורם של עלי בן יפת ובתו מלאח יכול לשמש דוגמה לסוגיות רגישות שהתעוררו סביב חייהם של עבדים, ובעיקר של שפחות, בקהילות היהודיות בארצות האסלאם בימי הביניים. מהתיאור עולה כי השפחה – כנראה כמו עבדים ושפחות רבים – לא נקנתה לצורך עבודה בעסק של האדון, אלא לשירות במשק הבית. שפחות שדאגו לצורכיהם האישיים של בעליהן חיו אתם תחת אותה קורת גג, ולעתים התקיימו יחסים זוגיים בין האדון לשפחתו הנכרית. לפי ההלכה יחסים אלה אסורים, ואם התקיימו – הילדים שנולדו לא נחשבים יהודים בני חורין כמו אביהם, אלא עבדים נכרים כמו אימם. 

מתברר שהיו אדונים יהודים שאכן קיימו יחסי אישות עם שפחותיהם ואף נולדו להם ילדים, ולכן חשד בית הדין כי מלאח אינה יהודייה על פי ההלכה. השטר שהנפיק בית הדין בתום הדיון השתמר כמעט במלואו בגניזת קהיר, והוא תורגם מערבית יהודית ונותח על ידי מרדכי עקיבא פרידמן.