במקביל לעניין הגובר של אנשי הרנסנס ביוונית עתיקה התעורר עניין גם בעברית. יוהנס רויכלין, שלאחרונה מלאו 500 שנה למותו, בלט בין המלומדים הנוצרים שלמדו עברית. הוא לא הסתפק בלימוד השפה וכתבי הקודש אלא לימד זכות על היהודים ונאבק נגד שרפת ספרים עבריים

יוהנס רויכלין נולד בפורצהיים שבגרמניה ב-1455. הוא היה משפטן בעל מוניטין, פילולוג ומומחה ליוונית עתיקה, ומחשובי ההבראיסטים – מלומדים נוצרים שלמדו עברית וחקרו את המקורות היהודיים כדי לבסס את האמונה הנוצרית. כך למשל התייחס רויכלין לתנ"ך במקורו העברי כטקסט שאפשר וצריך לתת לו משמעות נוצרית. ב-1506 הוא פרסם בלטינית את הספר 'עקרונות היסוד של השפה העברית', הכולל גם מילון. רויכלין נודע בחיבוריו הקבליים 'על המלה מחוללת הקסם' ו'על האמנות הקבלית', שנכתבו בלטינית, והיה הראשון שפיתח על בסיס הקבלה היהודית תורת קבלה נוצרית קתולית.

ב-1486 שכר רויכלין את שירותיו של יהודי בשם קלמן, וזה לימד אותו את האל"ף בי"ת העברי וחיבר עבורו רשימה בסיסית – מעין מילון למתחילים – של מלים עבריות. ב-1492 פגש רויכלין ביעקב בן יחיאל לואנס ששימש רופאו האישי של הקיסר פרידריך השלישי, ועם תום שירותו בחצר המלכותית בלינץ שבאוסטריה החל לואנס ללמד את רויכלין עברית. בהשתדלותו של הרופא היהודי זכה רויכלין לקבל מהקיסר ספר תנ"ך יקר ערך, כתב יד בן מאות שנים עם תרגום אונקלוס.

 

לשתות מהמעיין

בנובמבר 1500 כתב רויכלין ללואנס בעברית:

שלום שלום לרחוק ולקרוב, אדוני רבי יעקב אלופי ומיודעי, ממני המשתוקק והנכסף לראות פניך הנעימים, להתענג מזיו פניך המאירות, לשמוע לימודך הטהור. ועתה באתי במגילת ספר להודיעך כי שבח לא-ל אחרי נוסעי ממך הצלחתי בלימודיי והגעתי להשגה גדולה. ידעתי תשמח ותגיל. אני יוחנן רוחלין מפורצן הכותב ראש חודש כסלו שנת ה'ר'ס"א, ליד הנכבד רבי יעקב בן כבוד מורי רבי יחיאל לואנש (Johannes Reuchlin, Briefwechsel, vol. 1, p. 338).

המכתב מלמד על הרגש החם של רויכלין כלפי רבו ומורו. בין השנים 1497-1499 שהה רויכלין ברומא ולמד עברית מפי רבי עובדיה ספורנו, רופא ובעל השכלה רחבה בפילוסופיה הידוע בעיקר בזכות פירושי הפשט שלו לתורה. רויכלין פיתח כלפי העברית יחס של אוהב ומעריץ, ושליטתו המרשימה בשפה אפשרה לו בין השאר לכתוב מכתבים ארוכים ומסוגננים. הוא קשר כתרים לעברית ותיאר אותה כשפה פשוטה, תמציתית, טהורה ומקודשת. זו השפה שבה א-לוהים דיבר באופן ישיר עם בחיריו, לעתים גם פנים אל פנים, ללא צורך במתרגם. על השפה העברית כתב לאחיו:

יש לנשק [אותה] ברוך ולאמץ בשתי הידיים (Franz Posset, Respect for the Jews, p.46).

רויכלין ראה בלימוד העברית חובה דתית שתכליתה להגיע להבנה טובה יותר של דברי הא-ל כפי שהם מופיעים בכתובים ולגלות את האמונה הנוצרית האמיתית והטהורה. בעקבות אב הכנסייה הירונימוס, שתרגום כתבי הקודש שלו ללטינית מכונה הוולגטה, ראה רויכלין בעברית את שער הכניסה למסתורין של הא-ל, ועל כן ייחס לשפה מעמד של קדושה. הוא האמין כי כדי ללמוד ולחקור את הכתבים ביסודיות יש לקרוא אותם בשפת המקור. רק ליהודים, קבע רויכלין, יש זיקה בלתי אמצעית לכתבים שנכתבו בעברית:

העברים שותים מהמקור, היוונים מהפלגים הנובעים מהמקור, והאנשים דוברי הלטינית שותים ממימי השלולית (שם, עמ' 92).

 

פולמוס השרפה

כדי להמשיך במחקר ההבראיסטי התייצב רויכלין נגד היהודי המומר יוהנס פפרקורן ובעלי בריתו הדומיניקנים ששכנעו את הקיסר להחרים את כל ספרי היהודים ולשורפם. מטרתם הייתה למנוע מהיהודים לקיים את דתם, וכך להוביל להתנצרותם. רויכלין התנגד למהלך זה בעוז, והמחלוקת המרה בין השניים זכתה לכינוי פרשת רויכלין או פרשת פפרקורן-רויכלין.

המחלוקת חוללה סערה בגרמניה ואף מחוץ לה, ובמוקדה ניצבו שני מחנות. בראש המחנה האחד ניצבה חבורת תאולוגים דומיניקנים, רובם מאוניברסיטת קלן, אשר פרשו את חסותם על פפרקורן וכנראה אף דחפו אותו לפעול כדי לשרוף את ספרי היהודים. התנ"ך העברי לא נכלל ברשימה זו וזכה לפטור משרפה. בראש המחנה השני עמד יוהנס רויכלין שנתמך על ידי הומניסטים לא מעטים, בהם אינטלקטואלים אמיצים ושלוחי רסן ספרותי כמו אולריך פון הוטן שכתב יחד עם שותפים נוספים את הספר 'מכתבי אנשים חשוכים'. יצירה זו מורכבת מעשרות מכתבים בדיוניים התוקפים בארסיות מושחזת את התאולוגים שכיהנו באוניברסיטאות גרמניה. התאולוגים הנכבדים לכאורה מוצגים כאנשים נואפים, חמדנים, מאחזי עיניים, רודפי בצע ועבדים לתאוותיהם שלִבם גס במוסכמות תרבותיות ובהליכות נאותות. גם פפרקורן מוצג במכתבים אלה באור שלילי ביותר.

הקיסר מקסימיליאן הראשון – שתמך תחילה בשרפת הספרים ואף הוציא ב-1509 צו רשמי שמסמיך את פפרקורן לבצע את תכניתו – שינה את דעתו בעקבות זעקתם של היהודים, והסמיך את הארכיבישוף של מיינץ (מגנצא) לעמוד בראש ועדה שתכריע בסוגיה. בוועדה היו חברים נציגים מארבע אוניברסיטאות – מיינץ, קלן, ארפורט והיידלברג – ושלושה אישים נוספים: יוהנס רויכלין, המומר ויקטור פון קרבן שהיה קודם לכן רב בקלן, והאינקוויזיטור והתאולוג הדומיניקני יעקב פון הוכשטרטן שהיה רודפו המושבע של רויכלין. רויכלין היה היחיד שהתנגד ליוזמתו של פפרקורן, והוא נימק את עמדתו בחוות דעת מפורטת.

חוות הדעת של רויכלין, שפורסמה ב-1510, פתחה בסקירת ההאשמות שיוחסו לספרים היהודיים: הם נכתבו נגד הנוצרים; הם עולבים בישו, במרים, בשנים עשר השליחים ובסדר הנוצרי; הם ספרי כזב; והם מובילים את היהודים לדבוק באמונתם היהודית ולא לעבור לאמונה הנוצרית. רויכלין הודה כי אחדים מהספרים – שהם יצירות ספרותיות ולא דתיות במהותן – כוללים אכן ביטויי גנאי כלפי הנצרות, אך למרות זאת טען כי כל יצירה ספרותית היא ביטוי אישי של מחברה ואינה מייצגת בהכרח את העם היהודי כולו. ככלל, טען רויכלין, טובת הנצרות מחייבת לשמר את ספרי היהודים:

היהודים הם אוצרי הספרים שלנו, מקטלגיהם, הספרנים שלנו ומשמרי ספרים אשר מהם ניתן לשאוב את האמת בדבר אמונתנו (יוהנס רויכלין, 'חוות דעת: האם יש להחרים, לאבד ולשרוף את כל ספרי היהודים?', עמ' 89).