ליל שימורים –  ליל סדר במצור

בין שקיעת שמשה של ממשלת המנדט לזריחתה של מדינת ישראל הייתה הארץ נתונה במלחמת אזרחים. כמאה אלף יהודים תושבי ירושלים חגגו את הפסח בעיצומם של הקרבות, כשהם נתונים במצור ובחוסר ודאות באשר לעתידם. סיפור יציאת מצרים הדהד באופן ייחודי באותה שנה בהרי ירושלים | משה ארנוולד

בתכנית החלוקה שהתקבלה באו״ם בכ״ט בנובמבר 1947 נקבע כי ירושלים תהיה תחת שלטון בינלאומי ותהווה מעין גשר של שלום בין המדינה היהודית לבין המדינה הערבית שהקמתן אושרה. מיד לאחר החלטת האו״ם החלה בירושלים לחימה בין האוכלוסייה היהודית לאוכלוסייה הערבית, והיא גבתה קרבנות ושיבשה את שגרת החיים בעיר. 

ירושלים הייתה מחוברת למרכזי היישוב היהודי רק בכביש צר שעבר ברובו באזורים ערביים, והצד הערבי ניצל היטב את נקודת התורפה הזו כדי להטיל מצור על יהודי העיר. האספקה החיונית לירושלים הגיעה בשיירות, ואלה הותקפו בדרכן בעיקר באזור שער הגיא. עד מהרה החל המצור לתת את אותותיו והמחסור במצרכים חיוניים הלך והחריף. מהמצב סבלו גם יישובים יהודיים כמו נווה יעקב ורמת רחל שירושלים הייתה העורף שלהם. בירושלים ובסביבתה הקרובה חיו בתש״ח כמאה אלף יהודים, כשישית מכלל היהודים בארץ כולה. וכולם, מנטורי קרתא עד חברי קיבוץ רמת רחל, התכוננו לחג החירות. 

בשבועות שקדמו לפסח היו לצד היהודי נפגעים רבים. 11 הרוגים בשיירה שחזרה מהר־טוב בו׳ באדר שני (17.3), 14 הרוגים בשיירה לעטרות בתענית אסתר (24.3), ו־15 הרוגים בשיירת נבי דניאל שחזרה מגוש עציון למחרת שושן פורים (27-28.3). המשוריינים והמשאיות, שהיו חלק גדול מצי הרכב של השיירות לירושלים, נפלו בידי הערבים. בימים הבאים נהרגו רבים גם בשיירות אחרות בארץ – 46 הרוגים בשיירת יחיעם ו־24 הרוגים ליד חולדה. חג הפסח דרש אספקה ייחודית, והתברר כי השיטה של אבטחת שיירות נכשלה. 

ההנהגה המדינית וההנהגה הצבאית של היישוב היהודי החליטו לשנות את האסטרטגיה ולעבור מאבטחה צמודה של השיירות להשתלטות על השטח החולש על הדרך לירושלים. אור לכ״ו באדר שני (6.4) החל מבצע נחשון. 1,500 לוחמים צוידו בנשק שהגיע לארץ דרך האוויר ודרך הים, ובמהלך המבצע הגיעו לירושלים 900 טונות אספקה בשתי שיירות שכללו 225 משאיות. 

 

מצות לא נמצאות

ערב המבצע, בכ״ה באדר שני, הגיע פריץ עשת, יועצו הצבאי של דוד שאלתיאל מפקד מחוז ירושלים, בטיסה לתל אביב ודיווח לבן־גוריון על המצב הקשה בירושלים: 

באוכלוסייה היסטריה … אין מלאי של מזון … ולרוממה לא הגיעו מים 36 שעות … כישלון צפוי מהאוכלוסייה (דוד בן־גוריון, ׳יומן המלחמה – תש״ח־תש״ט׳, כרך א׳, עמ׳ 340).

עשת ציין כי גם בביתו אין לחם. למחרת אמר בן־ גוריון בישיבת הוועד הפועל הציוני כי ירושלים היא נשמתה של ארץ ישראל, וקבע כי הצרכים הבוערים של ירושלים קודמים לכל: 

נקל להרעיבה, להצמיאה ולשתקה … כל אימת ֵ שיש בררה בין ירושלים ובין מקום אחר – ירושלים קודמת (דוד בן־גוריון, ׳במערכה׳, כרך ה׳, עמ׳ 298).

דב יוסף, יו״ר ועדת ירושלים שהייתה אחראית גם לאספקה לעיר, תיאר בזיכרונותיו את המחסור החמור במזון וכתב כי בראשית חודש מרץ: 

חסרים היו לחלוטין חלבונים מן החי, ומלבד קמח היו בידינו מזונות חיוניים לארבעה ימים עד חמישה עשר יום בלבד (דב יוסף, ׳קריה נאמנה – מצור ירושלים 1948׳, עמ׳ 91).

הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, הראשון לציון והרב הראשי הספרדי, אשר שהה בירושלים ולא פגש את ילדיו שישה חודשים, כתב להם בו׳ בניסן (15.4): 

ומה יהיה בפסח עדיין לא ידוע, אבל על כל פנים הכל יהיה במידה ובמשורה מצומצמת … במצבים אלה איני יכול לקוות למסיבתנו המשפחתית בליל הסדר, ואיני יכול לתאר לעצמי את הבדידות העגומה שבלילה זה (בן ציון מאיר חי, ׳מכמני עזיאל׳, כרך ה׳, עמ׳ תקנח־תקנט).

גם הרב ד״ר טוביה גוטמן, שגר ליד מאה שערים, כתב בזיכרונותיו: 

הימים לפני פסח קשים מאוד בעדנו. אין לקבל עוד צורכי מזון במסחר החופשי, חוץ מהמנות שבצדק הורידו אותן למינימום … בשוק השחור אפשר עוד, אם יש פרוטקציה, בשביל כסף מלא, להשיג כמה דברים קטנים, כמו קופסה סרדינים, קופסת ריבה … אין לנו עוד מצות ואנו מודאגים מאוד (הרב ד״ר טובי׳ גוטמן, ׳מלחמת השחרור של ירושלים בשנת תש״ח׳, עמ׳ 40).

בו׳ בניסן (15.4) החל מבצע הראל, ובמהלכו הועברו לירושלים שתי שיירות גדולות ובהן 442 משאיות עם 1,800 טונות אספקה. כוחות הפלמ״ח שהגנו על הדרך לירושלים הועברו לתוך העיר לצורך מבצע יבוסי, והדרך נחסמה שוב. האספקה שהגיעה במבצע נחשון ובמבצע הראל שיפרה מאוד את המצב בירושלים לקראת הפסח. הציבור הירושלמי קיבל את השיירות הגדולות בשמחה ובהתלהבות, ומצב הרוח השתנה לטובה. גם מקומות מבודדים כמו הרובע היהודי בעיר העתיקה, הר הצופים ונווה יעקב זכו לקבל אספקה, כולל מצרכים לפסח.

 

שעת דחק

לקראת הפסח הקדישה הרבנות הראשית תשומת לב מיוחדת למצב החירום: 

מתירים אכילת אורז בלתי טחון ומיני קטניות אלה: אפונה, שעועית, עדשים, פולים, בתנאי שיכינו ויבררו אותם יפה יפה מכל תערובת שלושה ימים לפני החג. כמו כן מתירים לפסח זה דגים מלוחים (לקרדה) אחרי רחיצה יפה יפה. אבקת חלב ואבקת ביצים ותפוחי אדמה מיובשים המובאים לכאן מארצות הברית על ידי מחלקת האספקה של הממשל כשרים לפסח (״היתר אכילת אורז וקטניות בפסח״, ׳הצֹפה׳, י׳ בניסן תש״ח, ,19.4.1948 עמ׳ 3).

הוראות דומות באשר למוצרים שונים, ובהם דגי בקלה, לקרדה, דגים מלוחים ודגי פילה, פורסמו על ידי העדה החרדית ועל ידי ועד העיר לקהילת האשכנזים. 

הרבנות הראשית של פתח תקוה טענה כי הקמח שהגיע מאוסטרליה מקורו בחיטים שנשטפו במים לפני הטחינה, ועל כן יש בו חשש חמץ. הרב הרצוג ביקש את חוות דעתו של פרופ׳ אברהם רייפנברג, מרצה לחקלאות ולכימיה באוניברסיטה העברית, והוא השיב: 

החמצת התבואה תחול רק בשעת נפיחתו. רק בשעת הנפיחה מתחילים תהליכים תסיסתיים. כמות המים שהוספה לפני הטחינה, וכן משך השפעתם של אלה הנם קטנים בהרבה מכדי לאפשר נפיחה כלשהי, ועל כן יש להשיב על השאלה בשלילה, והתבואה, או הקמח, הנם כשרים לפסח (ארכיון המדינה, ארכיון הרב הרצוג, פ־4243/39).

הייתה גם בעיה להשיג חסה לצורך אכילת המרור בליל הסדר. בימים כתיקונם סופקה חסה על ידי ערבים מכפרי הסביבה, ובהם סילוואן וליפתא, אך בשל המלחמה לא הגיעה תוצרת ערבית לירושלים. אחד מהפתרונות נמצא בגן הירק שטיפח המורה לכימיה ולטבע יהושע אביזוהר בשכונת הפועלים הצמודה לבית הכרם. אביזוהר חילק את החסה שגידל לכל דכפין. מקור נוסף היה שדות הכפר דיר יאסין שנכבש בראשית ניסן תש״ח. ראש ישיבת פורת יוסף הרב עזרא עטיה שאל את רבה הראשי של ירושלים הרב צבי פסח פרנק אם אפשר לצאת ידי חובה בחסה זו, או שמא מדובר בגזל ולא יוצאים ידי חובה במרור גזול. הרב פרנק השיב באריכות, ומסקנתו הייתה: 

הקרקעות נקנו לצבא ההגנה על ידי כיבוש מלחמה, וכנראה שהמלקטים הישראלים לקטו את המרור ברשות ההגנה (הרב צבי פסח פראנק, שו״ת הר צבי, אורח חיים ב׳, סימן עד). 

 

סדר ברמה

קיבוץ רמת רחל שכן דרומית לשכונות תלפיות וארנונה, והנסיעה אליו התאפשרה רק ברכב משוריין. לחברי הקיבוץ שעבדו בירושלים ניתן אגף בבניין תנובה שברחוב יחזקאל, ובו הם יכלו לישון ולבשל לעצמם אוכל. חברי הקיבוץ ניסו להמשיך את שגרת חייהם גם בתקופת המצור והלחימה, ולקראת פסח הוחלט כי כל החברים יחזרו לרמת רחל כדי לחגוג יחד את ליל הסדר כנהוג מימים ימימה. 

הדבר לא היה פשוט. בי״ג בניסן, יום לפני ליל הסדר, נהרגו בהתקפה על רמת רחל מלכה חוטניצקה ויצחק זיכלר מחברי הקיבוץ. ההלוויה נערכה באותו יום אחר הצהריים בהשתתפות מלווים מעטים. השניים נטמנו בקברים ארעיים בשטח המטעים, שכן בית הקברות של הקיבוץ היה קרוב מדי לעמדות האויב. האירוע הקשה השפיע כמובן על ליל הסדר שההכנות אליו נמשכו כל השבוע. ישראל קויפמן כתב בחוברת שהוציא הקיבוץ על תקופת המלחמה: 

על אף הכל הוחלט לקיים את הסדר. בחדר האוכל הגדול, האפל למחצה, הסיבונו כולנו יחד, ילדים ובוגרים. הילדים בחצי גורן עגולה, ללא שירה וללא ריקוד. קראנו את ההגדה. כאב עצור חלחל בלבבות, דמעה נראית על כל עין. לאחר שעה התפזרנו, חשנו לעמדות (יחזקאל קויפמן, ״חברים מספרים״, ׳רמת רחל במערכה׳, עמ׳ 43). 

ליל הסדר הוזכר גם בדברים שנכתבו לזכרו של יצחק זיכלר: 

למחרת בערב ישבנו מסובים בליל הסדר. סיפרנו על יציאת מצרים, הספדנו את חללינו ומסרנו לילדינו – ולארבעת היתומים הקטנים ביניהם – את צוואת יצחק זיכלר, שהתבטאה לא בדיבורים אלא במעשים: להילחם ולעמוד עד הסוף (שם, עמ׳ 100).

בהמשך הקרבות נהרגו עוד עשרה מחברי הקיבוץ, והנותרים הפכו לפליטים בירושלים. לאחר המלחמה צריך היה לשקם את הקיבוץ ההרוס ולבנותו מחדש. למרות הקשיים, והשלג הכבד שירד בשנת תש״ט (1949), בחרו חברי הקיבוץ להמשיך את המסורת ולערוך את ליל הסדר ברמת רחל יחד עם חיילי היחידה שהיו מוצבים בקיבוץ. הסדר נערך בבניין חדר האוכל שקירותיו היו נקובים וגגו דלף כתוצאה מפגיעות הפגזים. חברי הקיבוץ והחיילים עשו כל מאמץ לשוות לסדר אופי חגיגי. החברות הכינו תבשילים מהמצרכים המעטים שעמדו לרשותן, והצליחו לערוך שולחנות עמוסים בטוב טעם. מי שנכח באותו סדר עצוב יכול להעיד כי רמת רחל לא סטתה ממנהגה המסורתי גם בשעותיה הקשות. 

 

ליל משמרות

היו מקומות שבהם נטל השמירה והלחימה מנע ִ עריכת ליל סדר משותף לכולם. מגני הרובע היהודי למשל פוצלו לשתי משמרות. את הסדר הראשון ערך רב הכותל הרב יצחק אביגדור אורנשטיין, שהיה גם ראש הוועדה האזרחית של הרובע, ואת הסדר השני ערך ראובן שפנייר בביתו. גם לאחר חג הפסח, בימי הלחימה הקשים, המשיכו תושבי הרובע לאכול מצות. לאחר הכניעה נלקחו הלוחמים לשבי בירדן, ואילו הזקנים, הנשים והילדים הועברו לירושלים החדשה. רבים מהם בחרו לקחת עמם את המצות שנשארו, מתוך ההנחה שגם בעיר החדשה עדיין חסר מזון. 

מגני נווה יעקב קיבלו הודעה לילה לפני ליל הסדר כי עליהם לצאת בחצות לכביש שליד היישוב ולפרוק את האספקה שנשלחה אליהם במשוריין בריטי שצוותו קיבל שוחד. תוך עשר דקות הם פרקו כשלושים חבילות ובהן מצות, יין, תחמושת ומכתבים, והמשוריין חזר לירושלים בלי שהערבים הרגישו בו. 

תושבי נווה יעקב קיימו שלושה סדרים במקביל, בבתיהן של משפחות וכסלר (תימור), ילובסקי ורוטשילד, והגברים יצאו לשמירה במשמרות. התפריט כלל מרק עם כופתאות ובשר גולש מקופסת שימורים כשרה לפסח שנמצאה במקרה במושב. במהלך הלילה נשמעו צרורות אחדים וכולם עזבו את השולחן ורצו לעמדות. כשחזר השקט כעבור זמן קצר המשיך הסדר כסדרו. צבי טל, לימים שופט בבית המשפט העליון, התגורר בנווה יעקב ושימש כקשר. טל כתב ביומנו:

עבודה רבה בהכשרת המטבח. יין לארבע כוסות יש לנו, אולם בהתקפת הלגיון האחרונה נשברו בקבוקי די־די־טי והנוזל נשפך על כל המצות. אוכלים אורז וקטניות ועשב החובזה. קטעים מסוימים בהגדה העלו דמעות בעיניים (צבי טל, ׳יומן מהמצור והקרבות בנווה יעקב׳, ארכיון גבעת התחמושת).

המוכתר של שכונת בית ישראל, הרב משה יקותיאל אלפרט, לא נכח כלל בליל הסדר שנערך בביתו. בערב פסח נפלו בשכונתו שני אנשי ההגנה ואזרח, ואנשי החברה קדישא קראו לו להילוות אליהם כדי לסייע להם בקבורת המת. הוא חזר לביתו רק קרוב לחצות הלילה. 

 

סדר בשנלר

יעקב סלמן, מפקד מחלקה בגדוד מוריה, הודיע בערב פסח לחייליו כי הוטל עליהם לאבטח פינוי נשים, ילדים וזקנים מהמושבה נווה יעקב וממושב עטרות שמצפון לעיר. המשימה דרשה מעבר בשטח שהיה בשליטת האויב והמתח לקראתה היה רב. אחד מחיילי המחלקה סיפר כי בעת ההכנות לקראת המשימה אירע דבר מוזר:

פתאום נכנס לחדר אדם ישיש שזקנו הלבן שיווה לו הדרת פנים. הוא בירך אותנו לשלום, הוציא טלית ופרס אותה על ראשו, אמר ברכות וכולנו ענינו אמן. הישיש הוציא מתרמילו פתקים קטנים מקלף וחילק לכל אחד מאתנו פתק. קיפלתי את שלי ושמתי בכיס החולצה. לאחר שגמר לחלק יצא האורח המסתורי מהחדר (מאיר אביזוהר, ׳מוריה בירושלים בתש״ח – גדוד החי״ש הראשון בקרבות ירושלים׳, עמ׳ 99). 

אחרי שהזקן עזב הגיע מפקד המחלקה סלמן, הודיע כי הפעולה בוטלה והזמין את החיילים לסעודת ליל הסדר בחדר האוכל של מחנה שנלר. העיתוי שבו הופיע הזקן גרם לחיילים לצפות לבואו כאשר הגיעו לכוסו של אליהו הנביא, אך הדבר לא קרה. 

לא נראה במחנה שנלר, אך נכח שם זקן אחר לבן שער שאיחר מעט. דוד בן־גוריון הגיע לירושלים עם השיירה הגדולה בי״א בניסן, ומאז שהה בעיר ועסק בענייניה. ערב החג היה יום קשה עבורו. הוא קיבל דיווחים על כישלון הפעולה לכיבוש נבי סמואל, על האבדות הרבות, על נפילת משוריינים וכלי נשק לידי הערבים ובהם גם דוידקה אחת, ועל סכסוכים בין מפקדי מבצע יבוסי שהתנהל באותם הימים בירושלים ובסביבתה. לאחר שווידא כי הכוחות ערוכים לתפוס עמדות של הבריטים אם יפונו על ידם, והתכונן לקראת האפשרות שהערבים יבקשו לנקום על כיבוש חיפה, התפנה בן־גוריון לחגוג את ליל הסדר עם החיילים. 

את הסדר ערך הרב יעקב ברמן, והשתתפו בו מפקד מחוז ירושלים דוד שאלתיאל והרב הראשי יצחק אייזיק הלוי הרצוג שהגיע עם בנו חיים, איש הקשר בין ההגנה לשלטונות הבריטיים ולמשלחת האו״ם. חיים הרצוג הזמין לסדר את הקולונל הנורווגי רושר לונד, הנספח הצבאי לוועדת האו״ם שאהד את הצד היהודי, ותרגם לו את שנאמר במהלך הערב. חיים הרצוג סיפר כי ליל הסדר היה עצוב וללא הרבה אוכל, אך אחד מהמרשימים שהוא זוכר. בברכתו במהלך הסדר אמר בן־גוריון: 

ולירושלים היהודית ייאמר: כל כובד המלחמה ומהלומותיה הקשות ירדו עלייך, כי בך נקודת המוקד של המערכה. אל ייפול רוחך. עמדת בגבורה מתוך סבל מחריד. העם היהודי כולו עומד ִ אתך, ותפארת הנוער שלנו, המגנים והנהגים [נהגי השיירות] חירפו ויחרפו נפשם למענך. שלשלת עמדות אויב במערבך ובצפונך הולכת ונהרסת ונכבשת על ידי לוחמינו. לא נשכחך ירושלים – לא תישכח ימיננו (דוד בן־גוריון, ׳בהילחם ישראל׳, עמ׳ 98). 

רבים מהחיילים שהסבו לסדר נאלצו לצאת לרגל תפקידיהם ואחרים הגיעו במהלכו. בן־גוריון רצה לעודד בדבריו את החיילים, אך יש להניח שגם הוא שאב עידוד מהם לאחר היום הקשה שעבר עליו.

 

כל אחד וליל הסדר שלו

לסיפור יציאתם של בני ישראל ממצרים – יציאה מעבדות לחירות ולעצמאות כעם – הייתה משמעות מיוחדת בשנת תש״ח, זמן קצר לפני השחרור מעול המנדט הבריטי והיציאה לחירות ולעצמאות. המתח של ליל השימורים ניכר במהלך הסדרים שנערכו וגם באווירה הכללית ברחוב, אך אנשים שונים חוו אותו בצורות שונות.

ביטאון נטורי קרתא ׳החומה׳ פרסם בערב פסח ׳מה נשתנה׳ משלו תחת שם העט יודע לשאול, ובו השגות על הקמת המדינה היהודית: 

אבותינו … מעולם לא עלה על דעתם לרדוף בכוח אחר ממלכתיות ועצמאות מדינית … והלילה הזה גדולים וטובים נתפסו לרעיון נפסד זה של פריקת עול הגלות בכוח (יודע לשאול, ״מה נשתנה״, ׳החומה׳, י״ג בניסן תש״ח, ,22.4.1948 עמ׳ ב׳).

נתן פיינברג ואשתו שגרו בשכונת רחביה חגגו את ליל הסדר בבית חבריהם עם מכרים וידידים נוספים. הם עשו את הדרך בזהירות מחשש להפגזה, והשי שהביאו למארחים היה חצי בקבוק נפט – מצרך יקר ערך ושימושי באותם הימים. הדסה אביגדורי־ אבידב, מלוות שיירות ירושלמית שחגגה את הסדר עם מאות נהגים ומלווי שיירות שנתקעו בירושלים בשל חסימת הדרך מהעיר לשפלה, כתבה בזיכרונותיה: 

לאחר תקופת מחסור הייתה בבתים הרגשת שפע … כל הפסח עמד בסימן קרבות בתוך ירושלים ובסביבתה הקרובה. הבנים שלנו נקראו עוד משולחן הסדר ולא חזרו מאז לבתיהם, אך בנו, הבנות, אין צורך כנראה (הדסה אביגדורי־ אבידב, ׳בדרך שהלכנו – מיומנה של מלוות שיירות׳, עמ׳ 105). 

צפורה פורת, צעירה שהגיעה מארצות הברית לשנת לימודים באוניברסיטה העברית, התגייסה להגנה ושימשה כחובשת. במכתב להוריה תיארה את המראות בדרכה למשפחתו של ידיד ואת התרשמותה מליל הסדר: 

זה היה ערב נפלא, ירח מלא שט לו בתוך ים כחול … לא נשמעה שום ירייה כל הדרך. מצב רוחנו היה מרומם. עצרנו להגיד חג שמח לידידים משותפים, שרנו בקולי קולות ונופפנו לאנשים שישבו על המרפסות, נהנים מהשקט וממתינים לאורחי החג. לכולם יש אורחים השנה. יש כמאה נהגים בעיר שהעבירו את השיירה האחרונה לירושלים. הם תקועים כאן רחוקים ממשפחותיהם, כמו מאות חיילים אחרים הרחוקים מהבית … המרור היה אכן מר ונקטף בשדה, כמו יתר ה׳ירקות׳ שאנו אוכלים בימים אלה. לחרוסת היה טעם דומה ביותר ללבנים המצריות שאותן היא אמורה לייצג, אף על פי שבימים אלה אין לדעת ממה הייתה עשויה … חרף המחסור הנורא במזון הוגשה ארוחה, פשוטה אך שופעת, עם כדורי מצה … הדומים בצורתם לאגוזים. כשהתחילו לשיר הייתה השמחה אמיתית (צפורה פורת, ׳מכתבים מירושלים – מלחמת העצמאות והקמת המדינה בעיניה של נערה אמריקאית׳, עמ׳ 164־165).

בדרך חזרה למקום מגוריה עברה צפורה ליד שכונה חרדית: 

בבית אחד ראינו על פי הנרות המהבהבים בחלון משפחה גדולה מצטופפת מסביב לשולחן החג, פאות הילדים מיטלטלות על המפה, שרים בהתלהבות חסידית, שקועים בשמחה. שירתם תפסה אותי בצורה שלא אוכל לתאר לכם. כל פינה בסמטת האבנים העזובה הדהדה בקולם, הדהדה שוב ושוב מכל בית. יצאנו לכביש הפתוח ליד רוממה ופתחנו גם אנחנו בשיר, והשומרים שעברנו בדרך בעמדות ובמחסומים הצטרפו אלינו. סדר פסח שלא יישכח לעולם (שם, עמ׳ 165־166).