החקרא — המצודה הענקית שבנה אנטיוכוס אפיפנס בלב ירושלים — הטרידה את יהודי העיר במשך שנים רבות, גם לאחר שהחשמונאים ניצחו את היוונים והשיגו אוטונומיה. לכן כשהצליחו לבסוף להשתלט עליה הם החריבו אותה עד היסוד, מה שהקשה מאוד על החוקרים לאתר את מיקומה. האם מצודה יוונית שהתגלתה לאחרונה בעיר דוד פתרה את חידת קיומה?

לציבור הרחב יש תמונה פשטנית למדי של קורות ירושלים בימי החשמונאים: זה התחיל בכיבוש היווני של הארץ, המשיך בגזרות השמד והצלם שהעמיד אנטיוכוס בהיכל והסתיים בכד קטן ובניצחון גדול שבו יהודה המקבי גירש את היוונים הרשעים. אלא שהמציאות ההיסטורית הייתה מורכבת יותר וכללה בין השאר צֶלם גדול בהרבה שנבנה בירושלים. הצלם הזה לא נעלם מנופה ואף איים על שלומה במשך שנים ארוכות. שמו היה 'החקרא'.

המושג הארמי 'חקרא' לקוח מהמלה היוונית 'אקרא' שפירושה מצודה או מבצר. זהו גם מקורה של המלה 'אקרופוליס' — עיר מבוצרת שחולשת על סביבותיה. כשהיוונים כבשו עיר חשובה הם נהגו לזרוע בה הרס וחורבן ואחר כך להפוך שטח נרחב ממנה למבצר גדול ומאויש היטב כדי להבטיח את השליטה במקום. כך בדיוק עשה אנטיוכוס אפיפנס אחרי שכבש את ירושלים ב־169 לפסה"נ, כמתואר בספר מקבים:

וייפול על העיר פתאום ויך בה מכה רבה ויאבד עם רב מישראל. ויקח את שלל העיר וישרפה באש ויהרוס את בתיה ואת חומותיה מסביב … ויבנו את עיר דוד בחומה גדולה וחזקה ובמגדלים בצורים ותהי להם למצודה (מקבים א', א', ל'־ל"ג, מהדורת אברהם כהנא).

כאשר יוסף בן מתתיהו תיאר את מעשיו הנפשעים של אנטיוכוס בירושלים הוא קרא למצודה זו 'החקרא':

ואת חלקי העיר הנאים ביותר שרף, ולאחר שהרס את חומותיה בנה את החקרא שבעיר התחתונה (קדמוניות היהודים י"ב, 252).

רוב המידע על ארץ ישראל בתקופה החשמונאית — וכך גם המידע על החקרא — מקורו בספרי מקבים ובכתביו של יוסף בן מתתיהו. בזכותם אנחנו יודעים כי החקרא הירושלמית אוכלסה בחיל מצב יווני שהורכב בעיקר מאנשי צבא שכירים, אך גם ביהודים מתייוונים שראו עצמם חלק מהכובש והתעמרו באנשי ירושלים. המקורות לא חוסכים את שבט לשונם בתיאורם של אלה. מחבר ספר מקבים א' למשל מכנה אותם אנשי בליעל, ויוסף בן מתתיהו כותב: "רשעי העם ובני בליעל, ומידם של אלה עלתה להם לאזרחים לסבול רעות ונוראות" (שם).

יושבי החקרא מיררו את חייהם של הירושלמים. הם צברו נשק, בזזו מהבתים אוכל והרגו בתושבים ללא הבחנה. המצב האיום הביא לבריחה המונית מירושלים, עד שבשנת 167 לפסה"נ היו העיר והמקדש לשממה והחקרא נותרה המקום המאוכלס היחיד בה. מצב בלתי נסבל זה בעיר הקודש הוא שהצית את אש המרד במודיעין והתחיל את סיפור חנוכה המפורסם, אולם גם אחרי ניצחונו הראשון והמזהיר של יהודה המקבי בקרב בית חורון ב־166 לפסה"נ נותר המצב בירושלים עגום כשהיה:

וירושלים שממה כמדבר הייתה, לא היה בא ויוצא מבניה. והמקדש מרמס [לרגלי זרים] ובני נכר במצודה משכן לגוים. ותיאסף שמחה מיעקב וישבות חליל וכינור (מקבים א', ג', מ"ה).

לא פלא אפוא שכאשר טיהרו סוף סוף החשמונאים את בית המקדש ב־164 לפסה"נ והשיבו את העבודה לדביר קדשנו, הם עשו כל מאמץ לכבוש את החקרא ולחסל את יושביה. עד מהרה הם נוכחו לדעת כי מדובר במשימה כמעט בלתי אפשרית. הייתה זו מפלצת ענקית, מוגבהת על גבי פודיום ענק, מבוצרת ושמורה היטב שהייתה כדברי יוסף בן מתתיהו "רמה ונישאה על פני בית המקדש" (קדמוניות היהודים י"ב, 252). יהודה המקבי ולוחמיו ניסו לפרוץ אליה פעם אחר פעם, אולם הצלחתם הכבירה כמעט בכל החזיתות עד אז התנפצה אל מול החיילים היוונים שלעגו להם מעל מגדלי החקרא.

 

כמו עצם בגרון

המצב הבלתי נסבל המשיך גם לאחר מות אנטיוכוס אפיפנס ועליית בנו הילד אנטיוכוס החמישי לשלטון. ירושלים חזרה אמנם לשמש עיר מקדש פעילה ותוססת, אך המצודה המשיכה לעמוד בלב העיר, תקועה באמצע בירת החשמונאים כמו אצבע בעין. יושבי החקרא לא התכוונו להניח לירושלמים לנפשם. הם הגיחו מהמצודה בפשיטות פתע והרגו בעולי הרגל ובתושבי העיר. משלא נותרה לחשמונאים ברֵרה הם הטילו על החקרא מצור ממושך ויושביה נאלצו לזעוק לאנטיוכוס לעזרה:

ויצאו מהם מן המצור … וילכו אל המלך ויאמרו: עד מתי לא תעשה משפט ונקמת את אחינו? … ויתנכרו לנו, וגם אשר מצאו ממנו המיתו ורכושנו בזזו … והנה הם חונים היום על המצודה בירושלים ללוכדה … ואם לא תקדמם במהרה גדולות מאלה יעשו ולא תוכל לעצור בעדם (מקבים א', ו', כ"א־כ"ט).

אנטיוכוס החמישי נענה לקריאה ושלח את צבאו להילחם בחשמונאים. היוונים הגיעו לירושלים, השתלטו על בית המקדש וצרו על יהודה המקבי ועל אנשיו שהתבצרו בהר ציון. בסופו של דבר עזבו היוונים את ירושלים בשל בעיות מבית, לאחר שהגיעו להסדר שלום מקומי עם החשמונאים שעל פיו האחרונים יסירו את המצור מעל החקרא. ירושלים המשיכה לתפקד כעיר מקדש פעילה ותוססת, אך הצלם בדמות החקרא ואנשיה המפגעים המשיך להעיב על השמחה.

במשך כל התקופה הזו היו החשמונאים עסוקים בהדיפת התקפות של הצבא היווני בגבולות האוטונומיה היהודית הקטנה שלהם בארץ יהודה. רוב הקרבות הסתיימו בניצחון החשמונאים, ולכן אפשר להבין את התסכול המבעבע שחשו היהודים בשל כישלונם בסילוק הנוכחות היוונית המעיקה כל כך דווקא מירושלים עיר הקודש. החקרא הפכה למקום מקלט ללוחמים יוונים, וכך הגיע אליה גם המצביא היווני ניקנור לאחר שנכשל בקרב מול החשמונאים. הוא ניצל את שהותו בירושלים כדי לנסות להשתלט על הר הבית, קילל אותו ואף איים לשרוף את המקדש. ב־161 לפסה"נ ניצחו החשמונאים את ניקנור בקרב מזהיר ליד העיר חדשה שמצפון לירושלים, ויהודה המקבי הביא את ראשו ואת ידו של המצביא המנוצח בתהלוכת ניצחון מפוארת לירושלים. הוא שלח שליחים אל החקרא והזמין את יושביה לצפות מהחומה במופע של זריעת מורך לב שתכנן עבורם:

ובבואו שמה, ויאסוף את בני עמו … וישלח לקרוא לאנשים אשר במצודה, וירא להם את ראש ניקנור הרשע, ואת יד המחרף אשר שלח בזדון אל בית מקדש ה' … ואת ראש ניקנור ציווה להוקיע על המצודה למען ייראה לכל וייגלה אות תשועת ה' (מקבים ב', ט"ו, ל"א־ל"ה).