מבעד לסיפורם של היהודים הנודדים ממזרח אירופה למערבה חשף יוזף רות כיצד פולחן המדינה, הבירוקרטיה והקִדמה עלולים לבוא על חשבון האנושיות עצמה. ספרו – שנכתב רגע לפני שהיבשת הידרדרה אל התהום – הוא כתב אישום נבואי נגד המודרנה האירופית

יהודים נודדים
תולדות החתרנות הערבית בראשית המאה העשרים

---

יוזף רוֹת
מגרמנית: יונתן ניראד
תשע נשמות, 2026, 204 עמ'

 

 

ספרו של העיתונאי והסופר היהודי יוזף רוֹת Juden auf Wanderschaft – יהודים נודדים – ראה אור לראשונה בגרמנית ב-1927, ולאחרונה זכה לתרגום נפלא של יונתן ניראד. הספר אמנם מבוסס על מסות, רשימות ותצפיות שנולדו מתוך מפגש בלתי אמצעי של הכותב עם גלי ההגירה היהודית ממזרח אירופה למערב בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה העשרים, אך הוא חורג במובהק מגבולות הדיווח העיתונאי. מדובר בחיבור בעל גוון פילוסופי ונבואי, שמשולבים בו קינה על עולם יהודי קורס, כתב אישום חריף נגד המודרנה האירופית, והרהור קיומי על מהות הזהות היהודית בעידן של מדינות לאום בירוקרטיות בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. מטרתו של רות לא הייתה לתאר את היהודים הנודדים, אלא להציבם כמראה שדרכה משתקפת קריסתה המוסרית של אירופה כולה. זהו חיבור מסע בעל מבנה מדויק, שבו כל תחנה גאוגרפית מגלמת שלב אחר בהתפוררותה של הבטחה אירופית גדולה – הבטחת האמנציפציה, הקִדמה וההומניזם הליברלי. רות כתב את הספר מתוך עמדה ייחודית של עד חווה ונביא חוזה. הוא חי בעולם שבין שתי מלחמות, אך תודעתו כבר חצתה את סף הקטסטרופה, ובמובן זה הספר כולו הוא תנועה מהאפשרי אל הבלתי אפשרי, מהתקווה אל האסון.

 

ציוויליזציה חלופית

נקודת המוצא של רות היא מזרח אירופה היהודית – גליציה, ליטא ורוסיה – אך לא כמקום מוצא ביוגרפי בלבד, אלא כעולם מושגים שלם. השטעטל אינו מתואר כשריד פרימיטיבי או כמבנה חברתי נחות, אלא כציוויליזציה חלופית שאינה כפופה לעקרונות היסוד של המודרנה הכוללים פרודוקטיביות, ריבונות, סדר רציונלי ושליטה חומרית בעולם. הוא מדגיש שוב ושוב כי העוני של היהודים אינו עדות לכישלון, אלא תוצר של סולם ערכים אחר שבו הזמן אינו שייך לכוחות השוק והאדם אינו נמדד על פי יצרנותו:

שמונת אלפים מתוך 15 אלף היהודים מתפרנסים ממסחר. יש בהם חנוונים, בעלי חנויות קטנות וסיטונאים. שבעת אלפי היהודים האחרים הם בעלי מלאכה קטנים, פועלים, שואבי מים, חכמי דת, חזנים, שוחטים, רבנים, מלמדים, שמשי בית כנסת, מורים, לבלרים, סופרי סת״ם, רוקמי טליתות, רופאים, עורכי דין, פקידים, קבצנים, אביונים מבוישים המתקיימים מנדבות, קברנים, מוהלים וסתתי מצבות … יש מלומדים יהודים הלומדים תורה בבית הכנסת מחמש בבוקר עד חצות הלילה … רק בשבתות ובחגים הם שבים הביתה לסעודה. אם אין להם הון משלהם או פטרון הפורס עליהם את חסותו הם מתקיימים מתרומות קטנות של הקהילה ומעבודות מזדמנות שיראת שמים בצִדן (עמ' 48-47).

השטעטל היה מרחב שבו החיים החומריים היו אמנם דחוקים, אך החיים הרוחניים היו עשירים להפליא. זהו מרחב שבו הא-לוהי לא היה מנותק ומרוחק מהעולם אלא נשזר בו באינטימיות יומיומית מופלאה. היהודים המזרח אירופים, כפי שמצטייר בספר, לא היו דתיים במובן הממסדי, אלא בני שיחו של הא-ל. התפילה לא הייתה טקס מנוכר אלא מאבק, ולעתים אף תביעה משפטית:

ביקור אצל א-לוהים אינו מאורע נדיר אצלם, לא, הם מרגישים אצלו בבית. הם אינם רשמיים כבביקור ממלכתי, אלא נועדים ויושבים שלוש פעמים ביום אל שולחנו העשיר, העני והקדוש של א-לוהים. בתפילתם הם משתלחים בו. זועקים לשמים, מלינים על מידת חומרתו, תובעים אותו למשפט שהוא עצמו השופט בו (עמ' 48).

רות מציג את היהדות המזרח אירופית כתרבות שבה הדת, הקיום היומיומי והזהות הקולקטיבית שזורים זה בזה, בניגוד לנצרות הפרוטסטנטית וליהדות המערב אירופית שהפנימו את ערכיה של מדינת הלאום הכוללים הפרדה של התחום הדתי מהתחום האזרחי. הא-ל לא היה רעיון מופשט או סמל מוסרי, אלא נוכחות חיה ואינטימית, ולכן המדינה לא יכלה לתפוס את מקומו. נאמנותם העליונה של היהודים לא הייתה לדגל או לריבון, אלא לא-לוהים ולחוקו:

היהודי שהלך מחשבתו הוא כזה, אין לו עניין רב בשום חוק המבטיח לו חירות אישית או לאומית. שום טובה אמיתית לא תצמח לו מבני האדם. למען האמת, זה כמעט חטא להיאבק בבני אדם כדי להשיג מהם דבר מה. היהודי הזה אינו יהודי לאומי במובן המערב אירופי של המלה. הוא יהודי השייך לא-לוהים (עמ' 53-52).

אחד מטיעוניו המרכזיים של רות הוא שהיהדות המזרח אירופית לא הייתה טרום מודרנית אלא אנטי מודרנית במובן העמוק ביותר. היא לא הייתה בתהליך התפתחות וכניסה אל המודרנה, אלא ראתה בה מהלך רוחני כוזב. מכאן גם ביקורתו החריפה על הלהט המחקרי של אקדמאים, אתנוגרפים ופסיכולוגים מערביים שביקשו להבין את היהודים, אך למעשה עקרו אותם מהקשרם החי והפכו אותם לאובייקטים מתים.