ימי הביניים, הידועים כשעתה החשוכה של אירופה הנוצרית, היו שנים של פריחה אינטלקטואלית בתרבות המוסלמית. תפיסותיהם של אל-טברי ואבן ח'לדון, שניים מהידועים שבהיסטוריונים המוסלמים בימי הביניים, מלמדות אותנו על השינויים שחלו במקצוע ההיסטוריה במהלך ימי הביניים

חקר ההיסטוריה הוא אחד מתחומי הידע ששגשגו בכאלף שנות הזוהר של האסלאם, מראשיתו במאה השביעית ועד לדעיכת האימפריה המוסלמית בשלהי התקופה העות'מאנית.

מקצוע ההיסטוריה הוא אחד מענפי המדע שהאומות מוסרות זו לזו מדור לדור והכל משתדלים לקנותם במיטב מאמציהם. המון העם וחסרי השכלה שואפים לדעתה, מלכים ונסיכים מתחרים עליה … לכאורה אין בה אלא ידיעות על מאורעות ושושלות ועל דברים שאירעו בתקופות קדומות … דברים אלה מספרים לנו על העולם וברואיו ועל השינויים שחלו במצבו, כיצד נתבססו ממשלות והרחיבו את שלטונן והקימו תרבויות עלי אדמות, עד שהגיעה שעתן והן חלפו מן העולם. אך בעצם יש בו במקצוע ההיסטוריה הסתכלות ומחקר, הסבר מדויק לשורשי הדברים הקיימים ולדרך התהוותם, והבנה מעמיקה של מהות העובדות וגורמיהן. לפיכך מושרש מקצוע ההיסטוריה עמוק בחוכמת הפילוסופיה, וראוי הוא בהחלט להימנות עם מדעיה (עבד אל-רחמאן אבן ח'לדון, 'אקדמות למדע ההיסטוריה ['מֻקַדִּמַה']' בתרגומו של עמנואל קופלביץ, עמ' 3).

היסטוריונים מוסלמים התמודדו בדרכים שונות עם הפער בין קורות הזמנים כפי שהם מתוארים בספרי הקודש לבין אלה שנכתבו על ידי חוקרי היסטוריה בתקופתם, ועם הפער בין הידע ההיסטורי בתרבות הערבית האסלאמית לבין הידע המקביל בתרבות הקלסית המערבית.

שניים מההיסטוריונים הבולטים, שחיבוריהם נחשבים לאבני יסוד בחקר ההיסטוריה בתרבות הערבית בפרט ובתרבות האנושית בכלל, הם מוחמד אבן ג'ריר אל-טברי ועבד אל-רחמן אבן ח'לדון. טברי ואבן ח'לדון מייצגים שני קצוות של האימפריה המוסלמית מבחינה גאוגרפית, מבחינה כרונולוגית ואף מבחינת גישתם לחקר ההיסטוריה. השוואה ביניהם מאפשרת לעמוד על התפתחות הכתיבה ההיסטורית בתקופת האימפריה המוסלמית.

 

פרשן והיסטוריון

ההיסטוריון אבו ג'עפר מוחמד אבן ג'ריר אל-טברי ידוע בעיקר כגדול פרשני הקוראן בכל הזמנים. מעמדו כפרשן הוא שהקנה גם לחיבורו ההיסטורי מקום של כבוד בארון הספרים המוסלמי. כפי ששמו מעיד עליו טברי נולד במחוז טבריסטן שבפרס ב-839, כמאתיים שנה לאחר הופעת האסלאם. בצעירותו נדד טברי בין הערים הגדולות של האימפריה המוסלמית בסוריה, במצרים ובעיראק כדי ללמוד מפי חכמי האסלאם הגדולים. בזכות כישרונו הרב תמכו בו פטרונים עשירים, וכך התאפשר לו להקדיש עשרות שנים מחייו לכתיבה בלי דאגות פרנסה. בסופו של דבר התיישב בבירת השושלת העבאסית בגדד שבעיראק, שם מת בגיל 84. שני חיבוריו הגדולים הם פירושו לקוראן 'תפסיר אל-טברי' וחיבורו ההיסטורי 'תאריח' אל-רסל ואל-מלוכ' – תולדות השליחים והמלכים – שנקרא בקיצור 'תאריח' אל-טברי'.

החיבור ההיסטורי משתרע על אלפי עמודים המחולקים לארבעים כרכים, והוא מתאר את ההיסטוריה של המזרח הקדום בסדר כרונולוגי מבריאת העולם ועד ימיו של טברי בתחילת המאה העשירית. טברי מאריך יותר בתקופה הקרובה לזמנו, שבה מטבע הדברים ידיעותיו רבות יותר. חמשת הכרכים הראשונים עוסקים באלפי השנים שחלפו עד עליית האסלאם, ואילו 35 הכרכים הבאים עוסקים בפירוט ובדקדוק רב בשנים שבין עליית האסלאם לימיו. טברי מתאר באריכות כל שושלת, כל קרב, כל הפיכה שלטונית וכל רצח פוליטי בדברי ימיה של האימפריה המוסלמית.

מבחינה צורנית החיבור הוא תוצר של תורת החיבור האסלאמי – התאְליף. התאליף היה ענף מדעי שנלמד באימפריה המוסלמית, והשפעותיו ניכרות גם בכתביהם של חכמים יהודים שפעלו בארצות האסלאם. סדר הדברים, החלוקה לכרכים, לפרקים ולתתי פרקים הכוללים כותרות, הקדמה והחתימה, כולם בנויים על פי התאליף. 

המתודולוגיה שבחר טברי בחיבורו ההיסטורי דומה לזו שנקט בפרשנותו לקוראן. הוא האמין בעליונותה של המסורת שעברה מפה לאוזן ומדור לדור (נַקל), והעדיף אותה על פני החקירה השכלית וניתוח המקורות על פי ההיגיון האנושי (עַקל). לדעתו מדע היסטורי העובר בשושלת מסירה מהימנה מאדם לאדם עדיף על ניתוחים שכליים והשערות שמקורן לא ברור. הקוראים העבריים מכירים העדפה דומה של סמכות המסורת מאב לבן מנימוקו של רבי יהודה הלוי בספר 'הכוזרי' בעניין האותנטיות של ההתגלות. בהתאם לגישה זו צמצם טברי את מאגר המקורות שבו השתמש בארבעים כרכי החיבור, ונעזר רק במקורות שאפשר לעקוב אחר שושלת המסירה שלהם. כמובן שאין להסיק מכך כי המקורות שמהם שאב את ידיעותיו נחשבים בהכרח למקורות היסטוריים בימינו.

בהשפעת העולם המונותאיסטי שבו חי החל טברי את תיאור ההיסטוריה בבריאת העולם, בקורות ימיו של עם ישראל ובממלכות קדומות כמו בבל ואשור. את הידע על תקופות אלה שאב מתיאורי הקוראן, מהאִסראִיליאת – אוסף מסורות יהודיות ונוצריות שהיו מוכרות למוסלמים עוד מימיו של הנביא מוחמד – וממסורות זורואסטריות שהכיר מימי ילדותו בפרס. החל מעליית האסלאם, וככל שההתרחשויות מתקרבות לימיו, נעשית כתיבתו מבוססת יותר ונטועה עמוק בפרטי האירועים.

טברי לא הפריד בחיבור בין המקורות השונים, אך בהקדמה העיד על עצמו שכלל בו רק כאלה שאימת את מקורות המסירה שלהם.