הסופר הלל צייטלין ראה את חוסר המוצא שאליו הוביל מצבם של היהודים בזמנו, אך לא חדל מלנסות להביא גאולה. הוא חווה ספקות אמוניים, אבל לא חדל לייחל ולהתפלל. הוא היה איש של סתירות שלא הצליח להגשים רבים מרעיונותיו, אולם הוא מהווה השראה עד היום

איש ארוך שיער, עוטה מעיל ארוך ועבה, עטוף בטלית ועטור בתפילין, ותחת ימינו ספר הזוהר, צעד לעבר כיכר השילוחים בוורשה. כך, כקדוש עליון, כנזיר מקובל מודרני, הוא נרצח על ידי הצורר הנאצי. כך תואר בדיעבד מותו של המיסטיקן, הפובליציסט וההוגה הלל צייטלין. הדיווח הדרמטי טלטל את היישוב ועורר עניין ואמפתיה לדמותו של צייטלין גם בקרב מי שהיו עד אז ממבקריו. היה זה גלגול חדש של מוות על קידוש השם, שהצטרף לקדושים אחרים בתרבות העברית, ובהם יוסף חיים ברנר ויוסף טרומפלדור. קשה לדעת אם זה תיאור מדויק של רגעיו האחרונים של הלל צייטלין או ניסיון לייצר מיתוס מחודש, מעין סיפור מעשי צדיקים ההולם את דמותו של צייטלין הי״ד, את דבקותו הדתית ואת ייאושו המקברי. הסיפור יצר דימוי של מוות נשגב, מעין נקודת שיא המייצגת נאמנה את האופן שבו חי צייטלין.

 

שלושת המיואשים

צייטלין נולד ב־1871 באימפריה הרוסית, בעיירה קורמה שבפלך מוהילב, היום בבלארוס. הוריו השתייכו לענף קאפוסט של חסידות חב״ד. בקיאותו הרבה במקורות ומשיכתו הבלתי פוסקת לעולמות רוחניים כבר מילדות הובילו אותו בגיל צעיר יחסית לחיפוש רוחני אינטנסיבי, תחילה במקורות יהודיים ובהמשך גם במקורות חיצוניים. בנערותו התדרדר מצבו הכלכלי של אביו, והוא נאלץ לנדוד בין עיירות תחום המושב הרוסי בחיפוש פרנסה דחוקה מהוראה. השוטטות הפיזית והאינטלקטואלית שהייתה מנת חלקו בשנים אלה הובילה אותו, כמו צעירים רבים בני התקופה, אל חבלי הספק של הפילוסופיה כובשת הלבבות של ניטשה, אל הרצון העיוור של שופנהאואר ואל הפסימיות של לב שסטוב.

לאחר נישואיו עבר ב־1898 לעיר הומל והתחבר לחבורת צעירים מוכשרים, סופרים לעתיד. חבריו, ובהם יוסף חיים ברנר ושלום סנדר באום, נעו גם הם במשעולי החיפוש האינטלקטואלי והרוחני. התפיסה הקטסטרופלית של מצב העם היהודי חיברה בין השלושה. על סנדר באום כתב צייטלין: 

גדל הייאוש והכפירה וגדל שירת הקדושה גם יחד (הלל צייטלין, ׳ספרן של יחידים – כתבים מקובצים׳, עמ׳ 2).

במפנה המאה העשרים הייתה הפסימיות אופנה אינטלקטואלית רווחת באירופה, וכותבים יהודים רבים במזרח אירופה נתנו להלכי רוח אלה ביטוי רגשי וסוער. ביניהם בלטו ברנר וצייטלין בתיאור חומרת המצב חסר המוצא של העם היהודי המצוי על פי תהום. ברנר כתב בתרס״ו (1906), במה שנראה בדיעבד כמעין נבואה:

שישה מיליונים תלויים בשׂערה שׂרופה (יוסף חיים ברנר, 'מכתב ארוך שלח לי', עמ' טז).

שלושת הצעירים ראו את עצמם נבדלים מסביבתם והתאפיינו בכנות ובפיכחון אכזריים. הם נקטו דרך אינדיבידואלית לנוכח המפלגתיות הסכסכנית והפטפטנות של הפוליטיקה היהודית. הם ראו בדת ובאידאולוגיות הגדולות לא יותר מרטייה על מצוקות הקיום, העלולה אף להחמיר את המשבר. הפתרונות הסכמתיים שהוצעו לשאלת היהודים והיהדות נראו להם כהונאה עצמית, ואת הפעילות הפוליטית – ציונית או אחרת – הם זיהו כבורגנות שטחית. 

השלושה סירבו לקבל את המצב הקיים. הם ידעו כי הוא דורש מעשה, וכי לכל מעשה יהיה מחיר, אך דרך ההתמודדות של כל אחד מהם הייתה שונה. שלום סנדר באום התאבד. הוא פתר את המלכוד באמצעות ויתור מדעת על החיים ועל בעיותיהם. ברנר תבע פתרונות מעשיים ללא מטפיזיקה, ויצר שפה קיומית חדשה שהתגברה על המלכוד באמצעות התמסרות לא רציונלית לעבודת ההווה. מחירה של גישה זו היה ויתור על האמונה ועל המסורת הדתית. צייטלין פנה לדרך שלישית, חסידית ומשיחית.