במהלך מאות השנים שבהן קבר רבי שמעון בר יוחאי מושך אליו מבקרים התפתחה בו הילולה שלא תמיד מצאה חן בעיני כולם. רציונליסטים דחו אותה, מתנגדי הציונות הסתייגו ממה שהתרחש בה וגם הקנאים לצניעות ניסו להצר את צעדיה. חגיגות ל"ג בעומר עד קום המדינה

החל מהמאה ה-12 נזכרת בתיאורי נוסעים יהודים לארץ ישראל מערת קבורה במירון המיוחסת להלל ולשמאי. העניין במערה התמקד באבן חלולה שניצבה במרכזה. האבן התמלאה חליפות במים ממקור נעלם בדרך שנראתה למתבוננים על טבעית. מדי שנה נערכו במקום חגיגות מים בי"ד באייר – פסח שני – בהשתתפות יהודים מהסביבה ומארצות סמוכות, ואף ערבים מהיישובים הסמוכים נטלו בהן חלק. בשנות בצורת נהגו יהודי צפת לערוך במערה טקסים בעת תעניות גשמים, והציפייה להופעת המים נתפסה כביטוי סמלי לגשם צפוי.

בתקופת תור הזהב של צפת, באמצע המאה ה-16, הועתק מוקד העניין במירון ממערת הקבורה המיוחסת להלל ולשמאי למערה סמוכה המיוחסת לרבי שמעון בר יוחאי ולרבי אלעזר בנו, שבה הונהגה הילולה בי"ח באייר – ל"ג בעומר. ההילולה סבבה סביב הדלקת אש גדולה וגילוח שערות ראשם של ילדים שהגיעו לגיל שלוש. בנבי סמואל, המזוהה במקורות מימי הביניים כמקום קבורתו של שמואל הנביא, נערכה הילולה בכ"ח באייר שהוא לפי המסורת תאריך פטירתו של הנביא. יש הסבורים כי חגיגה עממית זו הועברה למירון סמוך לשנת ש"ל (1570), לאחר שהשלטונות העות'מאניים אסרו על היהודים להתכנס בנבי סמואל, אולם אחרים טוענים כי ההילולה בקבר רשב"י התקיימה כבר קודם לכן.

 

מסע כזה

בדורות הבאים התפשט המנהג בקהילות המזרח ובקהילות החסידים ול"ג בעומר התקבע כיום תפילה והתייחדות וכיום ששון ושמחה. למרות תפוצתה הרבה של ההילולה היא עוררה התנגדות בקרב רבנים ובקרב מקובלי צפת מראשיתה ועד ימינו, ובשלהי התקופה העות'מאנית היו אף מי שהתייחסו אליה כעבודה זרה:

לא לחינם יקראו לחג הזה אשר אין יודע מי אביהו חג הילולא, כי באמת כולו מעשה הוללות וזר מאוד לרוח ישראל ותורתו אשר הרחיקה  מאוד את החיים מן המתים … משה רבנו עליו השלום העלים הקדוש ברוך הוא קבורתו מעיני כל חי. למה? הוא מפני חשש חגים כאלה המביאים סוף סוף לידי עבודה זרה (יחיאל מיכל פינס, "שבעה שבועות בגליל", 'הצבי', י"ד במרחשון תרמ"ו, 23.10.1885, עמ' ט"ו).

אחרים ביקשו להצדיק את קיומה של ההילולה וטענו כי היא תורמת לחיזוק הזיקה לארץ האבות בקרב עולי הרגל:

אלפי אנשים אשר לולא החג הזה לא עלה זכר ארץ הקודש על לבם, מכתתים עתה את רגליהם ועולים הנה, ובזה על כל פנים הם מתקרבים אליה וזכרה חי אחרי כן בלבם ימים רבים. לא זכר רוחני בלבד … כי אם זכר גשמי אשר יישאר בלבם אחרי היותם בארץ הקודש החג הזה ("על דבר הלולא דרשב"י במירון", 'הצבי ', י"ב בכסלו תרמ"ו, 20.11.1885, עמ' כ"ט).

במאה ה-19 היה המסע מירושלים לצפת ארוך ומפרך, ורק בעלי ממון יכלו לשאת בהוצאות. בצפת לא היו בתי הארחה ראויים, ורבים מהאורחים נאלצו להשתכן בבתיהם של יהודי העיר. על אף הקשיים נהרו מדי שנה אלפי עולי רגל יהודים להילולת רשב"י במירון בל"ג בעומר, ואף הקדימו ליטול חלק בהילולה שנערכה בקבר רבי מאיר בעל הנס בטבריה בפסח שני, ארבעה ימים קודם לכן. לרבים היה מסע זה הזדמנות לערוך היכרות עם נופי ארץ ישראל, כפי שכתב דוד ילין:

בימים האלה, ימי הספירה, ייסעו מדי שנה בשנה אנשים ונשים מכל ערי הארץ מסביב … לחוג את ליל פסח שני בטבריה על קבר רבי מאיר בעל הנס ז"ל ואת יום ל"ג בעומר, הוא יום הילולא דרשב"י, במירון אשר אצל צפת על קבר רשב"י ז"ל. ורבה שמה התכונה בליל ההדלקה וביום שאחריו, בהיאסף שמה מבני אחינו לאלפים. ורוב הנוסעים מעירנו [ירושלים] המה מבני עדת הספרדים וחסידי האשכנזים, ונסעו דרך היבשה על החמורים ועל הפרדים דרך שכם ועין גנים [ג'נין] וטבריה וצפת, ובשובם יש אשר ייסעו מצפת לחיפה, ומשם ייסעו באנייה יפו ושבו ירושלימה, וככה יתורו במסעם זה את ארצנו כולה (מן המודיעים, "באה"ק – מכתבים מירושלם", 'המליץ', כ"ה באייר תרנ"ז, 27.5.1897, עמ' 3).