תעודות מוסלמיות ומסמכים מהגניזה הקהירית משרטטים את דמותו הססגונית של רופאו היהודי של צלאח א-דין וחברו של הרמב"ם. מי היה הִבַּת א-ללה אבן גֻ'מַיע שכונה אל-שייח' אל-מֻוַפַק?

לא מעט יהודים ונוצרים שחיו בארצות האסלאם בחרו לעסוק ברפואה. משלח יד זה נחשב מכובד והבטיח הכנסה נאה, מעמד חברתי גבוה וסיפוק אינטלקטואלי. בעוד שלמוסלמים היו לא מעט אפשרויות לפתח תעסוקה מצליחה, למשל במשרות דתיות או צבאיות, עבור בני החסות – לא מוסלמים שחיו תחת שלטון האסלאם – רפואה הייתה אחת האפשרויות הבודדות להשגת מסלול מקצועי מכובד, והיו מהם שאף שימשו רופאי חצר.

לשליטים המוסלמים היו סיבות טובות להעדיף דווקא רופא לא מוסלמי. העסקתו של רופא יהודי, שפעמים רבות גם עמד בראש קהילתו, אפשרה להם לשלוט ביעילות רבה יותר על המגזר היהודי שהיה כפוף להם. לשליטים היה נוח לבטוח ברופא שמעמדו נחות מהם. הוא יכול היה להיות שותף סוד מהימן לבעיותיהם האינטימיות, ולא נשקפה ממנו סכנה פוליטית.

לא ייפלא אפוא כי ב-22 שנות שלטונו של צלאח א-דין במצרים ובסוריה, החל מ-1171, כיהנו שמונה רופאי חצר יהודים לצד שמונה רופאים מוסלמים וחמישה רופאים נוצרים. הידוע ביותר מבין הרופאים היהודים בתקופה זו הוא כמובן הרמב"ם, אולם הוא הגיע לשיא הצלחתו כרופא רק לקראת סוף ימיו, בעשור האחרון של המאה ה-12. בשירותו של צלאח א-דין היו רופאים יהודים מוכשרים יותר במקצוע, ואחד מהם היה הִבַּת א-ללה (נתנאל), הידוע בשם משפחתו אִבּן גֻ'מַיע הישראלי.

יש בידינו מידע מגוון על אודותיו הן במקורות מוסלמיים מימי הביניים והן במסמכים יהודיים מהגניזה הקהירית. שילוב המידע ממקורות אלה מאפשר לשרטט ביוגרפיה ססגונית של אישיות יוצאת דופן השופכת אור לא רק על פעילותו הרפואית, כי אם גם על מעורבותו הפוליטית, החברתית והמסחרית, על קשריו הקרובים עם הרמב"ם ועל היטמעותו בצמרת הפוליטית בעת שלטון הקצינים במצרים בימי צלאח א-דין ובימי יורשיו.

 

אל-שייח' אל-מֻוַפַק

המקור המוסלמי המקיף ביותר העוסק באבן ג'מיע הוא ספר ביוגרפיות שכתב הרופא המוסלמי אבן אַבּי אֻצַיְבִּעַה בן המאה ה-13. הספר כולל ערכים קצרים על רופאים ידועים מהתקופה ההלניסטית ועד לזמנו של המחבר. בערך המוקדש לרופא היהודי אבן ג'מיע נזכר שמו המלא הִבַּת א-ללה – שמשמעותו בעברית נתנאל – בן זַין בן חסן בן אפרים בן יעקב בן אסמאעיל. לצד השם מופיע גם כינוי הכבוד שלו זכה – אל-שייח' אל-מֻוַפַק – השייח' המצליח, כינוי שהיה מקובל בקרב רופאים מוסלמים, נוצרים ויהודים כאחד.

אבן אבי אציבעה מציין את ידיעותיו של אבן ג'מיע במדעים שונים ובייחוד במדע הרפואה. הוא מזכיר את צחות לשונו בשפה הערבית, את מורו המוסלמי ואת תלמידיו הרבים, וכותב כי אבן ג'מיע נהג להרצות את תורתו בפני תלמידיו במושבי לימוד קבוצתיים.

עוד מציין ההיסטוריון המוסלמי כי אבן ג'מיע נולד וגדל בפוסטאט – קהיר העתיקה – שם הייתה מרפאתו בשוק המנורות. הוא שימש גם רופאו של הסולטן הידוע צלאח א-דין, זכה לאמון רב מצדו ולמעמד גבוה בחצרו, ואף הכין עבורו תרופה מיוחדת ששימשה לריפוי הרעלות ומחלות שונות.

אבן ג'מיע הקדיש לצלאח א-דין את חיבורו 'החייאת מלאכת הרפואה' שנכתב בעקבות שיחה ביניהם על שקיעתה של הרפואה בימיהם. בספר מנתח אבן ג'מיע את הסיבות לתהליך זה ומתאר את ליקויי הרפואה בזמנו, את חוסר מיומנותם של הרופאים ואת היעדר ההכשרה הרפואית הנאותה. לשיטתו לא די בלימוד תאורטי של תורת הרופאים היוונים היפוקרטס וגלנוס, אלא יש לדאוג גם להכשרה קלינית של הסטודנט באמצעות התנסות רפואית בבתי חולים. אבן ג'מיע הקדיש שני חיבורים לווזיר הגדול של מצרים הקאדי אל-פַאדִ'ל שהיה גם פטרונו של הרמב"ם. האחד נקרא 'הנחיות לבריאות הנפש והגוף' והשני עוסק בחטוטרת.