המאבק להישרדות חומרית היה כמעט מאבק אבוד בימי השואה, ולכן מנהיגים יהודים שחיו בימי האימה ניסו למצוא עבור קהלם מזור בדרכים אחרות. ארבע דרכי הנהגה שונות המציעות נחמה, נקמה, כבוד, ידע ועמידה רוחנית כדרכים לשמור על צלם אנוש בתוך גיא ההריגה

השואה הציבה את קרבנותיה בפני האנושיות של קרבנותיה. לא פשוט היה לשרוד בשואה מבחינה גופנית, אך קשה אף יותר היה להיחלץ מהשואה עם נפש שלמה. יהודים רבים שרדו במחיר אובדן צלם אנוש וויתור על כל עמדה מוסרית, ולעומתם היו רבים אחרים ששרדו והוכיחו שיש להם עמוד שדרה רוחני ומוסרי.

לצד ההתמודדות של אנשים פרטיים, היו גם דמויות רוחניות שהשכילו, כל אחת בדרכה, לעמוד בחזית ההנהגה הרוחנית של עם ישראל בעת השואה ולהציע דרכי התמודדות עם מוראותיה. בשורות שלהלן נתמקד בארבע דמויות בולטות בעולם היהודי באותם ימים, שכל אחת מהן מייצגת גישה שונה לחלוטין להתמודדות רוחנית.

 

משענת רופפת והסתר פנים

דמותו המיוסרת והמצולקת של האדמו"ר מבעלז, רבי אהרן רוקח (1880-1957) – שהתמנה לאדמו"ר בתרפ"ז (1926) לאחר פטירת אביו – מבטאת יותר מכל את הטרגדיה האנושית הגדולה שבמנהיגות רוחנית בשואה. לא רבים זוכרים כי ששת ילדיו נרצחו במהלך השואה. אין ספק שמותם רבץ על נפשו של רבי אהרן, אך חסידיו העידו שהוא עצמו מעולם לא הזכיר אותם בפומבי.

כיום איש כמעט אינו זוכר את הטרגדיה האישית הקשה שחווה. ברבות השנים הפכה דמותו של האדמו"ר מבעלז מוכרת ושנויה במחלוקת בעיקר על רקע מנוסתו מהונגריה לארץ ישראל, ודרשתו המפורסמת של אחיו, רבי מרדכי מבילגוריי, בטבת תש"ד, יום לפני נסיעתם. בדרשה זו, שלימים הודפסה בגרסה מצונזרת על ידי נאמני ביתו, הבטיח רבי מרדכי מפורשות בשם אחיו כי ליהודי הונגריה לא יאונה כל רע וכי הם עתידים לצלוח את המלחמה בשלום, בין השאר בזכות התפילות שיתפלל בעדם הצדיק בארץ ישראל. בכ"ב באייר תש"ד, חודשים ספורים לאחר יציאתו מהונגריה, החלה השמדתם של יהודי הונגריה, וכחצי מיליון יהודים, כולל פליטים מפולין ומסלובקיה שנמלטו להונגריה, מצאו את מותם במחנות המוות.

האדמו"ר מבעלז הורה לחסידיו הרבים שלא לעלות לארץ, ויש מי שתלו בהוראתו את האחריות למותם של רבים. בדרשה, שפורסמה גם בביטאון הרשמי של החסידות 'בעלזער נייעס' (פרשת יתרו תשס"ג), התייחס האדמו"ר הנוכחי, רבי יששכר דב, בנו של רבי מרדכי, לביקורת:

יש שתי מיני הסתרת פנים, יש הסתר פנים שאין מראים לצדיק מה שעתיד לקרות, ויש הסתר יותר גדול והוא הסתר בתוך הסתר, דהיינו שמראים לצדיק את ההפך, דהיינו שהוא טוב, וזהו הנקרא הסתר בתוך הסתר (אהרן פרלוב, 'בקדושתו של אהרן', עמ' שס"ג).

כלומר, מקור הטעות של האדמו"ר מבעלז היה בגלל הסתר פנים – מן השמים הטעו אותו במתכוון והראו לו שיהודי הונגריה לא יושמדו.

 

תקווה באפלה

מרגע שפלשו הגרמנים לפולין ב-1939 נדד רבי אהרן ממקום למקום, לעתים בזהות בדויה, בניסיון למצוא מקום שבו נשקפה לו סכנה פחותה. הוא עבר מבעלז לסקול, לפרמישלאן, לוישניצה, לקרקוב, ולבסוף הגיע לגטו בוכניה. בכל אחד מהמקומות היה עד לזוועות נוראות ובריאותו הרופפת ודאי לא השתפרה. גם חילוצו מבוכניה והברחתו בדרך לא דרך מפולין לבודפשט שבהונגריה היו מבצע לא פשוט. עדויות רבות מימי מנוסתו של הרבי מלמדות כי האדמו"ר לא נטש את מחויבותו המנהיגותית בתקופה זו ושימש משענת ואוזן קשבת לכל יהודי.

הרב משה הלוי שטיינברג, רבה של פרמישלאן שבגליציה בתקופת השואה ולימים רבה של קרית ים, תיאר את דאגתו הכנה של רבי אהרן לגורלו ולגורל סבו הישיש הרב שמעיה בעת ששהה בפרמישלאן ב-1941, וסיפר כי בחצרו הסתופפו כל יהודי העיירה בימי חשש ומצוקה:

בלי אפוא לחשוב הרבה החליטו כמעט כל היהודים להתאסף במשטח בית הכנסת שממול דירתו של הרבי, בתקווה שבזכותו של האדמו"ר לא יאונה להם כל רע. מכל הרחובות והסמטאות רצו אנשים כל אחד עם החבילה על הכתף לכיוון הבית כנסת, היינו 'למקלט' … תיכף כשהגענו למקום הוזמנו לעלות לחדרו של הרבי. הוא היה מאוד רציני, מתוח ושקוע במחשבותיו, ומדי פעם בפעם נאנח עמוק. לא ישב אפילו רגע אלא היה מתהלך מפינה לפינה עם האבנט בידו. בינתיים הזמן רץ והשעה הייתה שתים עשרה וחצי. פנו אליי לבקש מהרבי שנתחיל להתפלל כי השעה מאוחרת מאוד. "הגיע הזמן להתפלל", אמרתי לרבי בקול רועד. "בשמים אינם רוצים את תפילתי", הכריז הרבי … הוא קם מכיסאו ופנה אליי: "אתה חייב לעזוב מיד את פרמישלאן" … דבריו של הרבי שכנעו אותי והסכמתי לפעול כפי שיעץ הרבי … הרבי תפס את שתי ידיי בשתי ידיו ועמדנו פנים אל פנים בערך רבע שעה אם לא יותר, וכל הזמן דיבר בלי שאבין את תוכן דבריו, כי הייתי נרגש ונפחד לקראת הבאות. רק משפט אחד הבינותי: "אם ירד גשם דע לך שאלה הם גשמי ברכה". ומה היה הקשר עם ברכת הפרדה, לא היה לי ברור ('שו"ת משברי ים', ירושלים תשנ"ב, קונטרס "על נסיך שבכל יום עמנו", עמ' קכ"ז-קכ"ח).

תיאורים דומים ניתן למצוא מתחנות נוספות במסלול בריחתו של האדמו"ר, שהיה קשוב למצוקותיהם הנוראות של יהודי אירופה ורבים מהם ייחלו למוצא פיו, לברכתו ולישועותיו. התחושה שהכזיב את חסידיו ליוותה אותו עד מותו, והיא משתקפת בהסתגרותו, בשינוי אורחות חייו לאחר המלחמה, וברגש האחריות שהוביל אותו להקים מחדש את מוסדות החסידות ולהוכיח את חיותה.