החל מאמצע שנות ה־50 החלה עלייה המונית מתוניסיה וממרוקו, ורובה נקלטה בפריפריה הישראלית – במושבי העולים ובעיירות. למה הועברו יוצאי צפון אפריקה דווקא לאזורים אלה? גזענות? חלוציות? התשובה כנראה מורכבת יותר

כאשר נשאלים תלמידים מדוע הוקמו עיירות הפיתוח, משיבים רבים: "כדי לקלוט את כל העולים החדשים". וכמה יישובים חדשים הוקמו כדי לקלוט את מיליון העולים מברית המועצות שהגיעו בשנות ה-90? כאן המשיבים מתבלבלים לרגע, מתחילים למנות שמות של יישובים ותיקים שהורחבו בגל עלייה זה ומבינים שטעו: מטרת הקמתן של עיירות הפיתוח לא הייתה קליטת עלייה. מהגרים, בכל העולם וגם בישראל, נוטים להגיע למרכזים עירוניים גדולים, שם נמצאים התעסוקה והשירותים הדרושים להם. גם לחברה הקולטת זול יותר להרחיב יישוב קיים מאשר להקים יישוב חדש מהיסודות, לסלול כביש, למתוח קו חשמל, להניח צינורות מים וביוב לאורך עשרות קילומטרים, להקים בתי ספר, מרפאות ומקומות עבודה ועוד.

אם כך, מה הייתה מטרת הקמתן של עיירות הפיתוח? ההתיישבות ברחבי הארץ הייתה מטרה בפני עצמה, אחת משלוש המטרות המרכזיות של התנועה הציונית לצד העלייה והשגת הכרה בינלאומית.

 

הולכים להתיישבות

לפני הקמת המדינה הוקמו בעיקר יישובים חקלאיים, שחלקם הפכו עם הזמן ליישובים עירוניים, אולם מעט מאוד יישובים ציוניים הוקמו מראש כיישובים עירוניים. השיקולים שהגבילו את פרישת ההתיישבות היהודית היו בעיקר יכולת מוגבלת של רכישת הקרקע לצד שיקולים פוליטיים, חוקי 'הספר הלבן', ושיקולי ביטחון, במיוחד משנת 1936. כוח אדם למשימה זו לא היה חסר. שיעור הצעירים ובעלי כוח העבודה ביישוב היה גדול, וההירתמות למשימות לאומיות הייתה בגדר נורמה. בקרב ה'חלוצים', בוגרי תנועות הנוער חדורי האידיאולוגיה, התנהלה תחרות על הגשמה, ולהליכה ליישוב הסְפר נלוותה יוקרה רבה. לעתים התארגנו קבוצות חלוצים להתיישבות, אולם לא הייתה להן קרקע זמינה והן ישבו כגרעין בעיר בהמתנה למשבצת התיישבות. משימה זו הייתה מוגבלת בהיקפה. למרות הדימוי הקיים, בזמן הקמת המדינה 82.4 אחוז מאוכלוסיית היישוב היהודי התגוררה ביישובים עירוניים. 

הקמת המדינה לא הפחיתה את נחיצותה של ההתיישבות בכל חלקי הארץ. מבחינה מדינית, ההתיישבות נועדה לסכל את תביעת האו"ם שצה"ל ייסוג משטחי הכיבוש לקווי החלטת החלוקה ואת התביעה להחזיר את הפליטים הפלסטינים ליישוביהם. מבחינה ביטחונית, נתפסו נקודות ההתיישבות בספר כמי שעצרו את צבאות ערב הפולשים במאי-יוני 1948, והן היו אמורות גם למנוע הסתננות בתקופת שִגרה. היה גם שיקול כלכלי – בתקופת המנדט סיפקו הכפרים הערביים חלק לא מבוטל מהתוצרת החקלאית, ועם הקמת המדינה נוצר מחסור והיה צורך בהגברת הייצור החקלאי כדי להימנע מתלות מוחלטת ביבוא. מעל לכל הגורמים הללו, נתפסה ההתיישבות החקלאית כשיא הגשמתה של המהפכה הציונית וכבעלת ערך בעיצוב דרכם החברתית של המתיישבים. השותפים ל'גאולת האדמה' עברו בעצמם תהליך של 'גאולת האדם'. הסיסמאות מאותם ימים מעידות על אמונתם העמוקה של כמה ממנהיגי המדינה בשינוי הזהות הטמון בעבודת האדמה. כך, למשל, אמר לוי אשכול ש"שממת הארץ טומנת בחובה פתרון לשממת האדם" (מצוטט אצל דבורה הכהן, 'הגרעין והריחיים', עמ' 71).

 

העולים באים

חשיבותה הרבה של ההתיישבות מסבירה את התנופה האדירה שניתנה לה בשנים הראשונות לקיומה של המדינה. מספר היישובים היהודיים הוכפל, ולצד המשך הקמת קיבוצים הואצה הקמתם של מושבים ושל יישובים עירוניים. היו אלה צעדים משמעותיים בכיוון פיזור הגיוני יותר של האוכלוסייה. במיוחד בלט הגידול בנגב – בעוד אוכלוסיית המדינה גדלה ב-170 אחוז, גדלה האוכלוסייה היהודית במחוז דרום ב-2,437 אחוז. אם מבודדים את נפת באר שבע, הכוללת את עיקר אזור הנגב, היה גידול של 6,606 אחוז.

לאחר קוּם המדינה חל היפוך תפקידים בין זמינות המקרקעין ואמצעי ההתיישבות לזמינות המועמדים להתיישבות. בתקופת המנדט היו מועמדים רבים אך אפשרויות מעטות, ואילו לאחר קום המדינה – גדל פי עשרה השטח המצומצם שהיה בבעלות יהודית עד שנת 1948. האפשרויות היו רבות אך הקושי היה למצוא את המועמדים שיהיו נכונים לצאת להתיישבות חלוצית באזורי הפריפריה. ההיענות של בוגרי תנועות הנוער להקים יישובים חדשים לא סיפקה את הצורך. העלייה הגדולה סיפקה הזדמנות למלא את חסרונה של ההתנדבות ולהגשים תכנית התיישבות שענתה על צרכים מדיניים, ביטחוניים וכלכלים. נכונותם של העולים למלא את המשימות החלוציות לא הייתה גבוהה מזו של הוותיקים, אולם רבבות עולים היו חסרי משאבים ותלותם הרבה במדינה ובסוכנות אִפשרה למוסדות המיישבים להפנותם למלא את משימת ההתיישבות. כשני שליש מהיישובים שהוקמו בשלוש השנים הראשונות לקיום מדינה נוסדו על ידי עולים חדשים. עיירות הפיתוח והמושבים לא היו אפוא הפתרון לבעיה של קליטת העלייה, ההיפך הוא הנכון – העולים החדשים היו הפתרון לבעיית אכלוס הארץ. חשוב לציין שההתיישבות העובדת הוותיקה, קיבוצים ומושבים כאחד, לא פתחה את שעריה בפני העולים החדשים. התנועות הקיבוציות היו באותם ימים בשיא תפארתן. חבריהן הובילו משימות לאומיות רבות והקימו עשרות קיבוצים חדשים בשנים 1949-1946. יוקרתה וכוחה הפוליטי של התנועה הקיבוצית הושפעו מהישגים אלה. הם ציפו להמשך גידולו של הקיבוץ, אולם גידול זה אמור היה להתבסס על בוגרי תנועות הנוער בארץ.

העולים החדשים, המנותקים מהאידיאולוגיה השוויונית, נתפסו כלא מתאימים. ייתכן שעל חברי הקיבוצים השפיע גם הרצון 'לעשות לביתם' לאחר התגייסותם המאומצת במרוצת שנות המערכה הממושכת לעצמאות. ההתייחסות לעולים החדשים חסרי ההכשרה החלוצית כאל מתיישבים חקלאים הייתה במידה רבה פרי יוזמתם של פעילים בתנועת המושבים. מעמדם של המושבים היה נחות לעומת זה של הקיבוצים, והם זיהו בעלייה הגדולה פוטנציאל לגידול מספרי ופוליטי. 

 

הוותיקים נשארים בבית 

בשנים הראשונות לקום המדינה היה קצב העלייה מהיר ונסיבות פוליטיות בארצות המוצא לא אפשרו לשלוט בו. העולים החדשים שעלו בשנים 1951-1948 נקלטו במחנות עולים, במעברות וברכוש הנטוש שהשאירו ערביי הארץ. 76 אחוז מהמעברות הוקמו בסמיכות ליישובים קיימים שסיפקו שירותים ותעסוקה. עולי אותן שנים – יהודי פולין, תימן, רומניה, עיראק ולוב ומיעוט קטן של עולים מצפון אפריקה הצרפתית – לא נשלחו לגור בפריפריה. שיקולי הקליטה גברו על שיקולי פיזור האוכלוסייה. הנחת העבודה הייתה שכאשר המדינה תתייצב והעולים יתחילו לצאת לדיור קבוע, יגדל פיזור האוכלוסייה.

בשנתיים הראשונות של קליטת העלייה, כאשר התנאים במחנות היו קשים, היו עולים רבים יותר נכונים לעבור למושב. ואולם, כאשר עברו למעברות, הנטייה ללכת להתיישבות קטנה באופן ניכר. רוב העולים העדיפו להישאר במעברות, בדיור ארעי, ולא לעבור להתיישבות במקומות מרוחקים. נוסף לכך, בקרב אלה שכן עברו להתיישבות בשנים הקודמות החל תהליך נרחב של נטישה. בשנים 1954-1948 עזבו את המושבים כ-46 אחוז מהמשפחות שבאו להתגורר בהם, ובמושבים החדשים היו בין 1,500 ל-2,000 בתים ריקים. במושב פטיש בחבל הבשור נשארו בשלב מסוים רק 16 נפשות. מושב עין-יעקב בגליל העליון ננטש כולו.

 

העלייה הגדולה

בקיץ 1954, החל להתערער השלטון הצרפתי בצפון אפריקה. יהודי מרוקו ותוניסיה, שעד אז לא עלו ארצה בהמוניהם, החלו להרגיש שהאדמה תחת רגליהם מתחילה לבעור. אלפים רבים פקדו את משרדי הסוכנות והחלו להירשם לעלייה. כך תיאר זאת יהודה גרינקר, שליח תנועת המושבים ששהה באותם ימים במרוקו, ביומנו מנובמבר 1954:

המתיחות הפוליטית במרוקו, חבלות ארגוני הטרור והשחרור יצרו בהלה בקרב הקהילה היהודית … אין יום שעובר ללא התפוצצות בבניין זה או אחר, ללא שרפת בית מסחר, פגיעה בנפש אדם … הבהלה והתהייה הן במקומן … ניצלנו את הקוניוקטורה [ההזדמנות] והתחלנו ברישום לעלייה … קשה לתאר את פחדם של המועמדים מפני פסילתם לעלייה. רבים מצטופפים בחוץ ומחכים לתורם ולגזר דינם כבני מרון ביום ראש השנה, מי לשבט ומי לחסד. ( יהודה גרינקר, 'עלייתם של יהודי האטלס', עמ' 41-42)

מסוף 1951, הפעילה הסוכנות היהודית הפעילה מדיניות של עלייה סלקטיבית; עולים שלא היו מסוגלים להתפרנס בעבודה פיזית לא הועלו לארץ. באותם ימים ממש החלה ישראל להגביל גם את עלייתם של מועמדים כשירים לעבודה בשל הרצון להתאים את קצב העלייה לקצב הקליטה.