כתביו של הרב יהודה אלקלעי עשויים להיראות כדרשנות יהודית מסורתית ותו לא, אך מעקב אחר הדרשות שהקדימו את זמנן חושף התמודדות מודעת עם רוחות הזמן, וגם חישובי קץ מצמררים. אבני דרך בגלגוליו של רעיון – שעוד לא קראו לו אז ציוני | יצחק קראוס

בשנת ארכ״ה (1865) כתב הרב יהודה אלקלעי משפט המתמצת את מחויבותו הבלתי מעורערת לארץ ישראל: 

זה לי חמש ועשרים שנה אש אשר בערה בי אהבת ארץ חמדה שחמדו לה אבותינו הקדושים, ואני קורא בחיל על יישוב הארץ, וכתבתי שמונה קונטרסים והוכחתי כי הגאולה תלויה ביישוב ארץ ישראל … ואף כי שמעתי אומרים כי יש חכמים שאין רוחם נוחה ביישוב הארץ, אנכי לא מריתי, ּכֶתב זאת לדור ּ אחור לא נסוגותי, כי אמרתי ת ִ ָ אחרון, ואם לא יעשה השכל יעשה הזמן ('כתבי הרב יהודה אלקלעי', עמ' 635).

הצהרה אישית זו היא מהבודדות בכתביו של הרב אלקלעי החושפות מעט מהביוגרפיה שלו. חלקים נרחבים מקורות חייו נותרו בגדר תעלומה והותירו מקום להשערות שהשתרשו, ובהן האפשרות שעלה עם משפחתו לארץ בגיל .11 אין לכך כל אזכור בכתביו, אך גם אין אזכורים הסותרים זאת. ברומן 'כסופים' – שגיבורו הוא הנער יהודה אלקלעי – תיאר יהודה בורלא את עלייתו עם בני משפחתו לירושלים ואת הקשרים שלהם עם חכמי העיר. 

הרב אלקלעי נולד בסרייבו שבבוסניה ב־.1798 מאז 1825 שימש כשליח ציבור ולימד ילדים ֶ בקהילה הספרדית בז ְמ ִלין – היום זמון – שליד בלגרד. ב־1851 התקבל כרב הקהילה וב־1857 שמו מוזכר כרב העיר. הוא למד אצל הרב אליעזר פאפו, מחבר הספר 'פלא יועץ', ובכתביו הוא מכתירו בתואר "מורי ורבי". הרב אלקלעי ביקר לראשונה בארץ ישראל ב־1871 ועלה אליה עם אשתו אסתר ב־.1874 הוא נפטר בד' בתשרי תרל"ט (1878) ונקבר בהר הזיתים.

 

בעד החירות ונגדה

כתביו של הרב אלקלעי מתייחדים בשילוב של שפה דתית ושפה מדינית מעשית. במאה ה־19 עלתה קרנה של האידאולוגיה הלאומית, וזו הקשתה על סובלנות כלפי יהודים כמיעוט נבדל ועודדה אותם להשתלב בתרבות הרוב. קיומם הזר של היהודים החל להצטייר כבעיה שיש לפתור. מתוך הרצון להשתלב ולהגיע לשוויון זכויות נוצר דגם של יהודי המרוחק מחיי תורה ומצוות ומרעיון השיבה לארץ ישראל. הרב אלקלעי טען בלהט כי אין פתרון קיומי או רוחני לעם היהודי כל עוד הוא בגלות, וכי בעיית היהודים תיפתר רק עם שיבתו של העם היהודי לארץ ישראל, למסגרת חיים מדינית שלמה של תורה ועבודת כפיים. את דבריו הפנה לשני הקטבים המנוגדים בעם ישראל: 

ובעוונותינו הרבים נתפרדה אגודת ישראל לשני גויים חדשים גם ישנים, אוהבי החירות ושונאי החירות, אוהבי החדשות ושונאי החדשות, ומתקוממים אלו על אלו להשמיד להרוג ולאבד, אלו בשם התורה ואלו בשם החכמה, אלו אומרים לרע טוב ואלו אומרים לטוב רע, אלו שמים חושך לאור ואלו שמים אור לחושך, אלו שמים מר למתוק ואלו שמים מתוק למר. אוהבי החירות קראו דרור גם לדעתם החופשית לפרוק עול תורה ומצוות ועול מלכות שמים, ושונאי החירות שונאים גם גאולת ישראל והחירות המיועדת מפי הנביאים ורבותינו ז"ל, חירות על הלוחות (שם, עמ' 664).

הרב אלקלעי נאבק בעיקר עם החרדים שחששו מכל חידוש, וכינה אותם שונאי החירות. הוא טען כי החרדה מכל שינוי תודעתי ומעשי בהתייחסות לגלות והציפייה הפסיבית לגאולה הן הרות אסון לעם היהודי, וכדי לתמוך בטענתו נעזר בבקיאותו הרבה בתנ"ך, בתלמוד, במדרשי חז"ל ובזוהר. משנתו המדינית המעשית מנוסחת בשפה תורנית מדרשית, ולכן התקבלה בזלזול על ידי היסטוריונים ואנשי מדעי המדינה שראו בו דרשן ולא מנהיג מדיני. 

לאורך השנים היו אמנם עליות מאורגנות של יהודים לארץ ישראל – החל מעליית היהודים לצפת במאה ה־,16 דרך עליית החסידים תלמידי הבעל שם טוב במאה ה־,18 ועד לעליית תלמידי הגר"א בראשית המאה ה־19 – אך בעליות אלה הגיעו קבוצות קטנות בלבד. הרב אלקלעי היה הראשון שקרא לעלייה של העם היהודי כולו. רעיון זה הקדים את זמנו. הרב אלקלעי דיבר על כך כחמישים שנה לפני שעשה זאת בנימין זאב הרצל, אך למרות שהיה הראשון שחזה את קיומה של ישות מדינית לאומית הוא לא זכה לתואר חוזה המדינה.