האיש שמוזכר יותר מכל האחרים ביומנו של הרצל הוא כומר אוונגליסטי. אמונתו הנוצרית של ויליאם הכלר הובילה אותו לציונות. הוא קידם אותה בהתלהבות דתית והעמיד לרשותה את קשריו האריסטוקרטיים. מדוע שמו של הנוצרי שחזה את המדינה לפני חוזה המדינה לא מונצח – ולו בשם של סמטה צרה – במדינה שאותה חזה?

ויליאם הנרי הכלר נולד בהודו בתחילת 1845 לדיטריך הכלר, מיסיונר אנגליקני, ולקתרין פלמר שממנה התייתם בגיל צעיר. בנוסף לשליטתו המוחלטת בשפת אביו הגרמני ובשפת אמו האנגלייה שלט בשמונה שפות נוספות, מה שסייע לו בהמשך חייו. לאחר שהתייתם שלח אותו אביו ללמוד תאולוגיה בגרמניה ואחר כך בלונדון, שם הוסמך ב-1869 לכומר אנגליקני והחל לשמש ככומר בצבא גרמניה שהיה נתון במלחמה עם צרפת. ב-1871 עבר לניגריה הבריטית ושימש משנה למנהל הקולג' הדתי בלאגוס.

לאחר שחלה במלריה נסע הכלר לבקר את אביו בקרלסרוהה שבגרמניה. פרידריך הראשון, הדוכס הגדול של באדן, חיפש כומר שישמש מורה פרטי לשני ילדיו. הכלר נבחר לתפקיד והתיידד עם הדוכס. פרידריך היה אדם פשוט ועניו, אך מקושר היטב למלכי אירופה. הוא נשא את לואיזה, בתו של ויליאם הראשון, ודרכה היו לפרידריך קשרים גם עם מלך אנגליה ועם הצאר הרוסי.

כמו כל הנוצרים האוונגליסטים ציפה הכלר לביאתו השנייה של ישו. בניגוד לקתולים האמינו האוונגליסטים כי התגלות זו עתידה להתרחש לאחר שהיהודים יחזרו לארץ ישראל. להכלר היה גם תאריך מדויק לעיתוי שבו זה יקרה. מסורת עתיקה גרסה כי ירושלים תהיה בידי נכרים במשך 1,260 שנה, אך מסורת זו נזנחה לאחר שנת 1330, בחלוף 1,260 שנה מחורבן הבית. הכלר ניסה למנות את 1,260 השנה מהכיבוש המוסלמי, והתאריך שנקב בו לגאולת היהודים היה 1897 או 1898. הוא מצא חיזוק לחזונו בהקמת מושבות חקלאיות של יהודים בארץ ישראל. הדוכס הגדול האזין בתשומת לב לתאוריות של הכומר הצעיר אך ב-1876 מת פתאום יורש העצר לודוויג, תלמידו של הכלר, והוא עזב את הארמון בקרלסרוהה. הכלר שימש כומר באירלנד ונישא להנרייטה האגינס. לזוג נולדו ארבעה ילדים, אך היחסים ביניהם לא צלחו והם נפרדו. הכלר שב ללונדון, וב-1881 מונה למזכיר האגודה המיסיונרית האוונגליסטית Church Pastoral Aid Society.

לאחר רצח הצאר אלכסנדר השני ב-1881 פרצו ברוסיה הסופות בנגב, ופליטים מהפרעות הגיעו ללונדון. סיפוריהם זעזעו אותו והוא ניסה לסייע להם ככל יכולתו. הוא נסע בשליחות החברה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים לקישינב, למוהילב ולאודסה כדי להתרשם ממצב היהודים שם, ומסקנתו הייתה כי יש לפעול להעברת היהודים מרוסיה ומרומניה לפלשתינה. באודסה פגש הכלר את יהודה לייב פינסקר חודשים אחדים לפני שחיבורו 'אוטואמנציפציה!' ראה אור.

הכלר עצמו פרס את חזונו בחיבור The Restoration of the Jews to Palestine – שיבת היהודים לארץ ישראל – שפורסם ב-1882. החיבור פותח בציטוט המדגיש את חובתו של כל נוצרי להתפלל מדי יום לגאולתם של היהודים לאור דברי הנביאים, ומתפלמס עם התאולוגיה הקתולית שלפיה תם תפקידו של עם ישראל על במת ההיסטוריה, שכן כל נבואות השיבה כבר התממשו בימי שיבת ציון מבבל.

מיסיונרים אנגליקנים התמקדו בהמרת דתם של יהודים, אך הכלר סבר כי המשיח יעשה זאת בעצמו רק לאחר שהיהודים ישובו לארץ ישראל. לטענתו שיבה זו תביא ברכה אינסופית לעולם כולו, אך תתרחש רק אחרי תקופה שבה יסבלו היהודים מרודנות ומטבח. בסיכום דבריו הוא מבקש מהנוצרים לאהוב את היהודים ומזהיר אותם מפני שנאתם ורדיפתם. החיבור אינו עוסק בדיון תאורטי אלא קורא לפעולה, ובסופו מפרסם הכלר את כתובתו בלונדון ומזמין את כל מי שהעניין קרוב ללבו ליצור אתו קשר כדי שיוכלו לפעול במשותף.

 

ירושלים בווינה

באותה תקופה מת הבישוף האנגליקני של ירושלים ומקומו התפנה. הכלר קיווה בכל מאודו להתמנות לתפקיד, וכדי לקדם את סיכוייו פרסם ב-1883 את הספר The Jerusalem Bishopric – הבישופות הירושלמית – המגולל את תולדות הכנסייה המשותפת לאנגליקנים וללותרנים בירושלים. בסופו של דבר לא נבחר הכלר לתפקיד. דודתו, שעבדה כאחות בארמון בקינגהאם, מצאה לו תפקיד קל ומכובד – הכומר של שגרירות הממלכה המאוחדת בווינה. בתפקיד זה התמיד הכלר כ-15 שנה, עד יציאתו לגמלאות ב-1910.

בווינה שררה אנטישמיות, והיהודים שחיו בה היו רחוקים מהרעיון של שיבת ציון. יום אחד בחורף 1896 ראה הכלר בחנות ספרים את ספרו של הרצל 'מדינת היהודים' שהתפרסם שבועות אחדים קודם לכן. הכלר קרא את הספר בעניין, וכעבור ימים אחדים הופיע במפתיע במשרדו של הרצל והציע להפגיש אותו עם הדוכס הגדול של באדן. ביום ראשון שלאחר פגישתם ביקר הרצל בדירתו של הכומר – שהוסבה למעין מוזאון תנ"כי שהוקדש לארץ ישראל – והכלר השמיע לו המנון ציוני שחיבר בליווי עוגב. בין השניים נוצר קשר אמיץ וחם. הכלר התרשם מצניעותו של הרצל, שעמדה בניגוד להתרשמותו מיהודים אחרים בני המעמד הגבוה שפגש, והרצל התרשם ממידותיו הטובות של הכלר:

הכלר זה מכל מקום הוא אדם מוזר ומורכב. יש אצלו דקדקנות יתר בקטנות, ענווה מוגזמת וגלגול עיניים, אבל הוא נותן עצות יוצאות מן הכלל, המצטיינות בלי ספק ברצון טוב אמיתי. הוא פיקח ומיסטי, ערמומי ונאיבי. עד עתה הוא מסייע בידי באורח פלא. עצותיו ולקחיו עד עתה היו מצוינים, ואם לא יתברר באחד הימים שאין תוכו כברו, הייתי רוצה שהיהודים יכירו לו הרבה טובה (תיאודור הרצל, 'עניין היהודים – ספרי יומן', כרך א', 26.4.1896, עמ' 306).

הכלר החליט כי מפעלו של הרצל יביא למימוש הנבואות שבהן האמין, נבואות שהרצל לא היה מודע לקיומן. הוא נרתם בהתלהבות לסייע לעיתונאי הווינאי והעמיד לרשותו גם את קשריו הענפים.