אדוני המדבר

עושר אגדי

מעט מאוד ידוע על תרבותם ועל קורותיהם של בני השבט, שכן הם לא כתבו על כך דבר. רוב המידע עליהם מגיע מגורמים שבאו אתם במגע — עמים שלחמו בהם או סחרו אתם — וממקורות ששמעו עליהם מכלי שני ושלישי כמו היסטוריונים יוונים ורומים. בזכות ציורים ושמות אלילים שחרתו על סלעים לאורך מסלולי הסחר אנחנו יודעים כי הנבטים היו עובדי אלילים — כמו רוב השבטים הערביים לפני עליית האסלאם. דוגמאות לחריתות המתארות את אל ההר הערבי דוּשַרַא, את אלת האהבה אל־עוּזַא ואת אלת הלבנה אל־מַנַאת ניתן לראות עד היום בוואדי ראם שבירדן, סמוך לשרידי מקדשים לאלים אלה. במשך זמן רב סירבו בני השבט להשתקע ביישובי קבע, אך לבסוף הבינו כי לא ניתן להמשיך לשוטט בדרכי המדבר עם אלפי נשים וילדים. הם חיפשו אפוא מקום יישוב גדול, אך נסתר ומרוחק מדרכי המסחר, שבו יוכלו לשכן את בני משפחותיהם, ולא פחות חשוב מכך, להגן על אוצרותיהם. תכנית ההתיישבות יצאה לפועל במאה הרביעית לפסה״נ, כאשר בני השבט כבשו מידי האֵדומים את העיר הנסתרת פטרה שבהרי עבר הירדן המזרחי. מהלך זה היה סנונית ראשונה בתהליך השתקעותו של השבט ביישובי קבע נוספים ואף בערים. הם החלו להשתלט על אדמות האדומים יושבי עבר הירדן ודחקו אותם מערבה לתוככי ארץ ישראל. מכאן קצרה הדרך להתפשטות השבט עד צפון ערב, עבר הירדן המזרחי, דרום סוריה, הנגב וחצי האי סיני.

-

-

ואדי ראם — העמוק והארוך שבוואדיות ירדן — הוא אחד האתרים שבהם התגלו ציורים וכתובות המעידים על נוכחות נבטית מוקדמת. במקום נחשפו גם ממצאים פרהיסטוריים המעידים שהיה באזור קיום אנושי כבר לפני 12 אלף שנה לפחות. על קירות הגרניט של הוואדי נמצאו בין השאר כתובות בכתב נבטי וציורי גמלים, גם הם כנראה נבטיים

בינתיים השתוללה בארץ ישראל מהומה רבתי בעקבות הסכסוך המר שניטש בין יורשי אלכסנדר מוקדון, סכסוך הידוע בשם ‘מלחמת הדיאדוכים‘. היוונים השתלטו על הארץ ופנו לכבוש גם את עבר הירדן המזרחי ולשעבד את יושביו. רק אז הועלה לראשונה שמם של בני השבט על הכתב, ואנשיו כונו על ידי היוונים ‘נבָּטים‘ — השם שבו הם מוכרים עד היום. נראה כי מקור השם הוא במלה הערבית ‘נַבָּטוּ‘, שפירושה חציבה או כרייה, והוא מסמל את כישרונם הייחודי של בני השבט למצוא מקורות מים במדבר ולחפור בורות לאגירתם בשיטות מקוריות. ניסיונותיהם של היוונים לכבוש את ארץ הנבטים לא צלחו — כמו ניסיונותיהם של רוב האויבים האחרים במהלך השנים — שכן רק הנבטים ידעו להסתדר בתנאים הקיצוניים של יובש ולהט שמש ביום ושל קור עז בלילה. איש לא יכול היה לאדוני המדבר.

השתקעות הנבטים ברחבי המזרח התיכון הביאה לשגשוגם ולשכלול דרכי המסחר בין ערי הנמל השונות. בצמתים מרכזיים על אם הדרך הוקמו עשרות תחנות נבטיות, בהן אחדות שחצו את הנגב והובילו לעיר הנמל עזה. הנבטים פיארו את עריהם, בנו מקדשים לאלילים והתמחו בחציבת קברים מדהימים ביופיים בבירתם הנסתרת פטרה. השגשוג הכלכלי והביטחון הפיזי הביאו לפריחה טכנולוגית, והנבטים הגיעו לשיא אמנותי בייצור קרמיקה דקיקה שזכתה לכינוי ‘קליפת ביצה‘. אותו שבט יחיד שיצא אי אז מחצי האי ערב הפך תוך 300 שנה לאומה חזקה, עשירה ובוטחת שבראשה מלך.

לא ידוע מתי וכיצד נולד בית המלוכה הנבטי, אולם שמו של מייסד השושלת — המלך חרתת הראשון — מונצח בכתובת חרותה בסלע בחלוצה המתוארכת לשנת 168 לפסה״נ. המלך חרתת מככב גם בספר מקבים ב‘, שבו הוא מכונה “חרתת שליט הערבים״ (מקבים ב‘ ה‘, ח‘, מהדורת אברהם כהנא). המלך מתואר בספר כאחד הגורמים שהתנכלו — לשמחת החשמונאים — לכהן היהודי הנלוז יסון, שניסה להפוך את ירושלים לעיר הלניסטית ונאלץ לברוח לעבר הירדן המזרחי. המלכים הנבטים הנפיקו מטבעות ועליהם דמות דיוקנם. בהשפעת הסביבה הפרסית דוברת הארמית הכיתוב על המטבעות היה בארמית ולא בערבית.

-

קדרות ייחודית באיכותה.
קערה נבטית שהתגלתה בירדן

הסכסוך היהודי ערבי הראשון

היחסים בין ממלכת החשמונאים לממלכת הנבטים היו בשלב הראשון ידידותיים מאוד. יוסף בן מתתיהו מתאר שיתוף פעולה בין היהודים לנבטים אשר דאגו לשלומם של יהודי הגלעד שהיו נתונים תחת לחץ היוונים:

ויהודה המקבי ויונתן אחיו עברו את ירדן הנהר והמשיכו בדרכם מהלך שלושה ימים ממנו ופגעו בנבטים שקידמו פניהם בשלום. והם [הנבטים] סיפרו לו על האנשים [היהודים] בגלעד, שרבים מהם נתונים (בכל) רע כשהם כלואים במצודות ובערי הגלעד, והאיצו בו שימהר אל הגויים וישתדל להציל את בני עמו מידם (קדמוניות היהודים י״ב, 335־336).

יחסי הידידות בין שתי הממלכות התאפשרו בזכות האויב היווני המשותף, ובזכות העובדה שלכל אחת מהן היה מרחב מחיה משלה: הממלכה החשמונאית פעלה במרכזה של ארץ ישראל ובצפונה, ואילו הנבטים פעלו בעבר הירדן המזרחי ובנגב. היחסים בין שתי הממלכות התערערו עם שגשוגה של ממלכת החשמונאים בימי אלכסנדר ינאי, לאחר שזה החליט להרחיב את ממלכתו על חשבון השכנה הנבטית.

אלכסנדר ינאי פלש מזרחה לעבר הירדן, כבש ערים ומבצרים והטיל מס על הנבטים. במקביל הוא כבש גם את עזה — עיר הנמל הנבטית העיקרית באזור — והרס את הנמל שלה כדי לפגוע בסחר הנבטים ולהרחיק אותם מארץ ישראל. זו הייתה מכה קשה מאוד למערך המסחר הנבטי בנגב. שיירות הגמלים שהגיעו מים סוף נהגו לפרוק את סחורותיהן בעזה כדי להשיטן לאירופה, ובעקבות הרס הנמל הן נאלצו לנוע צפונה לאורך הרי מואב והגלעד עד לערי הנמל הסוריות.

הנבטים לא עברו על הדבר בשתיקה, ועבדת הראשון, המלך השלישי בשושלת, הכריז מלחמה על אלכסנדר ינאי. הוא הביס את הצבא החשמונאי בקרב שנערך בגולן והצליח להשיב לידיו אחדים מהמבצרים ומהערים שנלקחו מהנבטים בעבר הירדן המזרחי. יורשו, המלך חרתת השלישי, פלש לממלכת החשמונאים, איים לתקוף אותה ונסוג לבסוף רק בעקבות הסכם שנחתם בין הממלכות.

ההמשך לא היה נעים יותר: האחים החשמונאים אריסטובולוס השני והורקנוס השני, שהתקוטטו על כתר המלוכה, עירבו בקלחת את הנבטים והבטיחו להם הבטחות שונות ומשונות אם ייחלצו לעזרתם. הצבא הנבטי הגיע לירושלים בשנת 65 לפסה״נ וצר על הר הבית שבו התבצר אריסטובולוס, אך בסופו של דבר היו אלה דווקא הרומאים שהביאו את הקץ על ממלכת החשמונאים. הללו לא הסתפקו בכך ופלשו גם לארץ הנבטים, אולם לבסוף נסוגו.

במשך עשרות שנים ניסו הרומאים להשתלט על ממלכת הנבטים ללא הצלחה. בשנת 30 לפסה״נ עלה לשלטון המלך עבדת השלישי, שפעל במקביל להורדוס הגדול מלך יהודה. היחסים בין השניים היו מורכבים, בעיקר בשל העובדה שהורדוס היה מלך מטעם הרומאים אך אמו קִיפְּרוּס הייתה נבטית. בסופו של דבר עלו היחסים על דרך המלך, תרתי משמע, וימי מלכותו של עבדת השלישי נחשבים לתקופת זוהר בתולדות הממלכה הנבטית. הוא שיקם את נמל עזה באישורו של הורדוס והחזיר את שיירות הגמלים לנגב. נתיניו המעריצים הקימו לכבודו עיר בנגב וקראו לה על שמו — עבדת — וייתכן שבה גם נקבר.

צילום: Kat Sniffen

אגני הטבילה בערי הנבטים מתאפיינים בצורת הצלב שלהם. אגן הטבילה בשבטה

מחיקה תרבותית

באותם ימים נדמה היה שאיש לא יכול לאדוני המדבר, ועל כן צריך להבין מדוע בא עליהם הקץ. מתברר כי הנבטים עצמם לא יכלו לשפע התרבויות שאליהן נחשפו דרך קשרי המסחר הענפים שניהלו. השפעות מצריות, יווניות ורומיות החלו לחלחל אל הערים הנבטיות. השפה הערבית שבה דיברו נדחקה ואת מקומה תפס ניב נבטי משונה שהורכב מבליל של ארמית וערבית. הנבטים החלו להתבולל ולהתחתן עם שכניהם, ואפילו המלך עבדת הרביעי השיא את בתו לאנטיפס בנו של הורדוס. בהשפעת הרומאים גם בוטל האיסור המוחלט על שתיית יין, ויעידו על כך גתות יין רבות שנמצאו בערי הנבטים. ההיסטוריון היווני סטראבו, בן המאה הראשונה, תיאר את היין הרב שהוגש במשתאות שערכו הנבטים:

הנבטים … נוהגים לסעוד בצוותא בחבורות של 13 אנשים, ובכל משתה ישעשעו את לבם שתי נערות מזמרות. המלך עורך משתאות מפוארים, אולם איש לא שותה בהם יותר מ־11 גביעי יין, כל פעם בגביע זהב שונה
(John F. Healey, The Religion of the Nabataeans: A Conspectus P. 27).

ייחודם של הנבטים הלך והתפוגג. התרבות הנבטית האותנטית נרמסה תחת השפעות צבאיות ושלטוניות זרות ובשל הערצה כמעט עיוורת לתרבות הרומית.

בסופו של דבר כרתו הנבטים ברית עם הרומאים, ובדיכוי המרד הגדול של היהודים בירושלים בשנת 67 השתתף כוח נבטי שכלל אלף פרשים ו־5,000 רגלים. יחסי הידידות בין הרומאים לנבטים נשמרו עד מותו של המלך הנבטי רבאל השני בשנת 106. הרומאים ניצלו את ההזדמנות, כבשו בסערה את הממלכה הנבטית, סיפחו אותה לאימפריה הרומית והפכו את ארץ הנבטים למחוז שנקרא ‘פרובינקיה ערביה‘.

באותה עת החלה האימפריה הרומית לרַשֵת את העולם הקדום בנתיבי סחר ימיים, מהלך שהוזיל את העברת הסחורות מארץ לארץ ולעתים אף האיץ אותה. התפתחות זו פגעה מאוד בכלכלה הנבטית והוציאה מכלל שימוש את רוב תחנות המעבר בדרך הבשמים. חיי הנוודות — שגם כך ננטשו חלקית עוד קודם לכן — הפכו לא רלוונטיים לחלוטין, והנבטים השתקעו בנקודות היישוב שהקימו לאורך דרך הבשמים והפכו אותן ליישובי קבע.

צילום: Acer11

ממשית — כמו שבטה, חלוצה ועבדת — הוכרזה על ידי אונסק״ו כאתרי מורשת עולמיים בשל היותם אתרים מרכזיים על דרך הבשמים. מקור השם ממשית הוא בשם הרומי ביזנטי של העיר ממפיס. השם הערבי הוא כרנב (כורנוב), כשמו של משקה חלב עם דבש ותמרים. מבנים משוחזרים בממשית

בסוף התקופה הרומית היו בארץ ישראל שבע ערים נבטיות גדולות: עבדת, ממשית, חלוצה, ניצנה, שבטה, מואה ורחובות בנגב. האוכלוסייה עסקה ברובה בחקלאות מדברית ובמקצועות נוספים, ורק מעטים מתושבי הערים עסקו במסחר. מחפירות שנערכו בערים הנבטיות עולה כי השפעת התרבות הרומית הייתה עצומה, והערים נבנו במתכונת של ערים רומיות לכל דבר, החל בתכנון העירוני וכלה באדריכלות הבתים. מקדשים לאלילים רומיים הוצבו בכיכר העיר, מנהגים נבטיים ננטשו לטובת מנהגיה של התרבות החדשה והמורשת הנבטית הלכה והתמוססה. במאה הרביעית, כשהאימפריה הרומית התנצרה, התנצרו גם הנבטים ומקדשיהם הפכו לכנסיות.

צילום: אורן רוזן

קבלת הנצרות בתקופה הביזנטית הביאה לכך שברוב האתרים הנבטיים נמצאו כנסיות, מנזרים ואגני טבילה. הכנסייה הביזנטית בעבדת

לכאורה לא נותר דבר מהתרבות הנבטית המקורית, אולם חכמת אדוני המדבר והיכרותם ארוכת השנים עם סודותיו עמדו להם גם בתקופה הביזנטית, ואלה באו לידי ביטוי ביכולתם המופלאה לאגור כל טיפת מים, לגדל כמעט כל גידול חקלאי בתנאי מדבר ולקיים ערים שלמות ושוקקות על אדמה ללא צל. היין שייצרו הנבטים בנגב היה מצרך מבוקש שבלט באיכותו ובטעמו, ויושבי אירופה התקשו להאמין כי הענבים הנפלאים שממנו נעשה גדלו בלב המדבר.

הישגים מדהימים אלה הפכו את הנבטים מודל הערצה למתיישבים היהודים בנגב לפני קום המדינה ומקור השראה עבורם. הסופרים יונת ואלכסנדר סנד, ממקימי קיבוץ רביבים, מתארים בספר ‘אדמה ללא צל‘ את המפגש הראשון של גיבורי הסיפור עם חורבות העיר שבטה:

כנסיות. אחת, שתיים, שלוש … רצפת פסיפס, אגן טבילה חצוב באבן, פרסקות, כתובות, שעון שמש … היגיון נפלא בניצול שיפועי הרחובות. תעלות חצובות לאורך קירות הבתים מוליכות לבורות מים ולברֵכות פוליגונאליות במרכז העיר. מנשקה רץ מחצר אל חצר, מבור אחד למשנהו … מאה, מאה ועשרים חצרות, יותר, הרבה יותר, שלוש כנסיות … אלפי אנשים, ילדים, בתי אולפנה, המון שוקק. הלכו כאן, ברחוב הזה הלכו, דיברו התלוצצו, ברחוב הזה צחקו … בנגב חיו בני אדם, רבבות בני אדם (יונת ואלכסנדר סנד, ‘אדמה ללא צל‘, עמ‘ 108־109).

צילום: PW

רחובות בנגב היא מהאתרים הנבטיים הידועים פחות, והחפירה הארכאולוגית במקום טרם הושלמה. תצלום אוויר של האתר מדגים את גודלה של העיר בשיא פריחתה, אז גרו בה כעשרת אלפים תושבים — נתון מדהים בהתחשב בתנאי המדבר ובהיעדר מערכות מודרניות להובלת מים מרחוק

קץ בצל הסהר

אז מתי ולאן נעלמו לבסוף רבבות הנבטים יושבי המדבר? הקץ התחשר על ראשם עם כיבוש ארץ ישראל על ידי המוסלמים במאה השביעית. הקשרים המסחריים השוקקים שניהלו עם לב האימפריה הביזנטית בקונסטנטינופול ניתקו באחת והלגיטימיות של דתם הנוצרית הועמדה בסימן שאלה: אם אתם ערבים, מדוע אינכם מוסלמים? הכלכלה הנבטית שהושתתה בעיקר על גידול גפנים וייצור יין התערערה מאוד עקב חוסר הביקוש ליין מצד השליטים החדשים. המוסלמים שאפו לצמצם את תעשיית הגפן והיין בממלכתם והטילו על הנבטים מס כבד. בעקבות שבירת מטה לחמם של אדוני המדבר נשברו גם רוחם והמוטיבציה שלהם להתקיים במדבר. הערים הנבטיות ננטשו וחרבו ויושביהן התפזרו ברחבי הארץ. רבים מהם התאסלמו ונטמעו בקרב הערבים יושבי הארץ החדשים, וכך נעלמו הנבטים סופית.

כך בא הקץ על מורשת נבטית בת כמעט 1,300 שנה, מורשת שהתחילה בשבט לא ידוע והסתיימה בעם גדול. התרבות המרתקת של הנבטים, שרובה תואר על ידי צופים מהצד, הייתה ואיננה, ונראה כי קורותיה יישארו ברובם עלומים לנצח.

צילום: תמר הירדני

פטרה מתייחדת במראות מלאי הוד המשלבים טבע פראי עם בנייה מפוארת מעשה ידי אדם. תצפית מהדרך העולה אל המנזר הביזנטי

–