נהוג לייחס את פנייתו של הרצל לציונות למשפט דרייפוס, אולם מבט מקרוב מגלה תהליך פנימי המשתקף במחזה ׳הגטו החדש׳ שהרצל החל לכתוב לפני התפרצות הפרשה. האם המחזה הנשכח היה הכור שבו חושל חזון מדינת היהודים? מבט לתהליך פסיכודרמטי שהוליד היסטוריה

זה עשוי להישמע מפתיע אך זו האמת: עד 1894 בנימין זאב הרצל כלל לא האמין באפשרות של מדינה יהודית. כשכתב ב־17 באוקטובר 1894 ביקורת על מחזהו של אלכסנדר דיומא הבן ׳אשת קלוד׳ (1873) עבור העיתון הווינאי ׳נוֹיֶה פְרַיֶה פְּרֶסֶה׳ שבו עבד, הטיח הרצל ביקורת בהנחת היסוד המופרכת בדבר שיבתם של היהודים מן הגולה. בעיני מבקר הספרות הצעיר דמות היהודי במחזה אינה אמינה:

היהודי הטוב דניאל רוצה למצוא את מולדת אבותיו להשיב אליה את אחיו. אך דווקא איש כדניאל יודע שאין ליהודים ולא כלום עם מולדתם ההיסטורית. החיפוש אחר מקומה הגאוגרפי יהיה ילדותי; כל תלמיד יודע היכן למוצאה. אילו היו היהודים ׳שבים׳ אי פעם באמת ובתמים, היו נוכחים לדעת כבר למחרת היום כי מזמן אינם עם אחד. במשך מאות שנים העמיקו שורשים באומות רבות נבדלות זו מזו, והדמיון ביניהם מתקיים רק כתוצאה מלחץ חיצוני. לכל העמים המדוכאים תכונות יהודיות, וכשהלחץ מוסר הם מתנהגים כאנשים חופשיים (ארנסט פאוול, ׳הרצל במבוך הגלות׳, עמ׳ 150).

 

פרץ יצירתי

חודש מאוחר יותר, לאחר שכתב את המחזה ׳הגטו החדש׳ בפרץ יצירתי מדהים במהלך 17 ימים בלבד, כתב הרצל הנדהם בפתיחה ליומנו:

אני דימיתי כי על ידי הסערה הדרמטית הזאת אשתחרר מן המעיק עליי [הבעיה היהודית]. להפך, נכנסתי יותר ויותר לפניי ולפנים של הדבר. התחזק בי הרעיון שעליי לעשות משהו למען היהודים. הלכתי בפעם הראשונה אל היכל התפילה ברחוב ויקטואר, והתפילה הייתה שוב בעיניי חגיגית ומעוררת רגש. קווים רבים הזכירוני את ילדותי ואת ההיכל ברחוב הטבק בבודפסט (׳כתבי הרצל׳, כרך ב׳, עמ׳ 17).

ב־29 באוקטובר, שבוע לאחר שהחל בכתיבת ׳הגטו החדש׳, נפוצו החדשות על מעצרו של אלפרד דרייפוס. בדומה לאחרים, גם הרצל שיער בתחילה שדרייפוס אכן אשם. המשפט נפתח בדצמבר 1894, יותר מחודש לאחר שהרצל סיים את כתיבת המחזה. בשלהי אפריל 1895, שבועות אחדים לאחר שסיים את גרסתו השנייה של ׳הגטו החדש׳, כתב הרצל בקדחתנות, בפרץ השראה שגעוני משהו, את ׳מדינת היהודים׳. בניגוד לצפוי, ביומניו כמעט שלא מוזכרים משפט דרייפוס וההד הציבורי והתקשורתי שנוצר לאחר שב־1896 נשמעו עדויות חדשות שהוכיחו כי אלפרד דרייפוס היה חף מפשע.

רצף האירועים, כפי שהבחינו גם ההיסטוריון ז׳ק קורנברג והחוקר יצחק וייס, מוכיח כי השינוי בעמדתו של הרצל החל עוד לפני משפט דרייפוס וניכר כבר במחזה שכתב. מה יכול היה לגרום לשינוי זה?

 

דו קרב עד מוות

רבים אינם יודעים כי בנימין זאב הרצל היה מחזאי מוכר, וכי מחזותיו – רובם קלילים ומשעשעים – הוצגו מעל במותיה הגדולות של וינה. בין המוכרים שבהם היו ׳הוד רוממותו׳ (1886), ׳גנבי הציד׳ (1889) ו׳מה תאמרנה הבריות?׳ (1890). במשך כעשר שנים הוא כתב מחזה כמעט כל שנה, אך לאחר כישלון מחזהו ׳הגבירה בשחור׳ ב־1890 איבד הרצל את ביטחונו העצמי בכישוריו כמחזאי. באותה תקופה נולדה בתו הבכורה פאולינה, וזמן קצר אחר כך התאבד היינריך קאנה שהיה מחבריו הטובים. בצל השינויים והמשברים בחייו עזב הרצל את וינה ונסע מערבה. כשהגיעה הצעת ׳נוֹיֶה פְרַיֶה פְּרֶסֶה׳ לשמש שליח העיתון בפריז הוא קיבל אותה בלי היסוס.

באותם ימים הסעירה את פריז פרשיית שחיתות ופשיטת רגל מסועפת שבמרכזה עמדה ׳חברת תעלת פנמה׳. הפרויקט הצרפתי, בהובלתו של פרדיננד דה לספס שנשען על הצלחתו הגדולה בכריית תעלת סואץ, מומן באמצעות איגרות חוב ציבוריות. הפרויקט חרג מתקציבו בסכומים אסטרונומיים וב־1889 הוכרז על פשיטת רגל של החברה המנהלת ונגרמו הפסדים אדירים למשקיעים, אך במקביל שיחדו מתווכים שונים פוליטיקאים כדי שאלה ישאירו את הפרויקט פעיל באמצעות הנפקת איגרות חוב נוספות.

אחד הדוברים המרכזיים בפרשה היה אדואר דרימון. ב־1886 פרסם דרימון ספר אנטישמי ארסי ופופולרי בשם ׳צרפת היהודית׳. עם התפוצצות פרשת תעלת פנמה ייסד דרימון –
שהפך לדמות ידועה בעקבות הצלחת ספרו – עיתון בשם La Libre Parole (הדיבור החופשי) שחשף את המעורבים בפרשה ובהם יהודים רבים.

דרימון הואשם בהוצאת דיבה ונשפט למאסר של חודשים אחדים, אך למרות זאת המשיך לפרסם שמות של יהודים ושל אישי ציבור אחרים שהיו מעורבים בפרשה. מדי יום היתוסף שם חדש לרשימה, והעיתון שלו הפך לסנסציה – הישג שדרימון שחזר באופן ארסי וצורם שנתיים מאוחר יותר בסיקור פרשת דרייפוס.

האווירה בפריז הייתה רווית אנטישמיות. ב־25 במאי 1892 התפרצו אחדים מעורכי העיתון La Libre Parole והמרקיז אנטואן דה מורס – מייסד הליגה האנטישמית בצרפת – לחתונתה של ג׳ולייט, בתו של גוסטב דה רוטשילד, שהתקיימה בבית הכנסת המרכזי של פריז ברחוב דה לה ויקטואר. הם עלבו באורחים, שפכו חומצה על שמלות הנשים, חילקו עלונים אנטי יהודיים וצעקו: ״מוות ליהודים״.

בעיתונו של דרימון פורסם מאמר שקרא להרחקתם של כל היהודים מהצבא הצרפתי. על זעמם של המוחים הגיב דרימון ב־29 במאי 1892:

תנו לקצינים היהודים שנפגעו ממאמרינו למנות כמה נציגים שירצו, ואנו נעמיד מולם מספר זהה של חרבות צרפתיות
(Le Nouvel ״Meyer, le Dreyfus oublié״,
Observateur, Juillet 1993).

ואכן, תומכים נלהבים של דרימון, רובם אריסטוקרטים, הזמינו יהודים לדו קרב כשהם מתגרים בהם ומקניטים אותם עד שהאחרונים אולצו לסכן את חייהם במה שנראה כקרב חסר סיכוי.

באחת התקריות הקניט המרקיז דה מורס, סייף מקצוען למחצה, את ארמנד מאייר – בוגר בית הספר הפוליטכני בפריז וסרן בחיל ההנדסה הצרפתי – וגרר אותו לדו קרב. מאייר נדקר בחזהו ומת שעות אחדות מאוחר יותר בבית החולים. להלווייתו של מאייר, שנערכה ב־26 ביוני 1892, הגיע קהל עצום שזעם על מותו המיותר של הקצין הצעיר. שנתיים מאוחר יותר השתמש הרצל בתקרית זו כסיפור המסגרת למחזה ׳הגטו החדש׳.