כשהצעירה העדינה ירדה מהאנייה בנמל יפו ונשבעה אמונים לארץ ישראל אי אפשר היה לחזות את ההשפעה שתהיה לה על רוח התחייה הציונית ועל תרבותה. שמה של הצעירה היה רחל בלובשטיין, אולם היא נודעה עד מהרה בכינוי רחל המשוררת – מי ששירתה האישית, המינורית אך רבת העוצמה, דיברה אל לבם של דורות ארץ ישראליים ממש כמו סיפור חייה רווי האהבות, הכמיהות והייסורים, ייסורי ארץ ישראל הנבנית וייסורי חלומות שעודם מצפים להתגשם

בית הקברות בכנרת הוא ללא ספק מהאתרים ההיסטוריים היפים בארץ. מנגד נשקפים הרי גולן, הושט היד וגע בם, וסמוך לחוף הכנרת המכחילה, בשיפולי בית הקברות, ניצב דקל שפל צמרת, סתור שער הדקל כתינוק שובב.

בין השבילים המסודרים והצמחייה המטופחת נחים בדממה קורנת מנוחת עולמים אחדים ממנהיגי הציונות – משה הס, דב בער בורוכוב ונחמן סירקין – לצד דמויות מובילות ביישוב כמו ברל כצנלסון, שאול אביגור ושמואל יבנאלי. קבורות שם גם דמויות אלמוניות יותר, אך כאלה שסיפור חייהן ומותן מרתקים לא פחות. פתאום, לא רחוק מקברה של רחל המשוררת, הניצב בין קבר המשוררת אלישבע ביחובסקי לקברה הטרי יחסית של נעמי שמר, וסמוך כל כך לקברו של נח נפתולסקי – אחת מהנשמות הקרובות לה במשך שנים רבות – נשמע רחש שלרגע נדמה כניגון מכושף: ואולי לא היו הדברים מעולם, ואולי… האם זהו הד גלי הכנרת העונה מרחוק, או בת קול של נשמה אבודה? ואולי לא היו הדברים מעולם…

עד מהרה מתגלה הרמקול שממנו בוקעים הצלילים, אבל אין בכך כדי לפגוע בקסם, בתחושה שאכן זו רחל המשוררת עצמה שעדיין תוהה:

וְאוּלַי / … / מֵעוֹלָם לֹא טָהַרְתִּי בִּתְכֵלֶת שׁוֹקְטָה / וּבְתֹם / שֶׁל כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי… הוֹי, כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי / הֶהָיִית, אוֹ חָלַמְתִּי חֲלוֹם?

 

מסורת, השכלה וציונות

רחל (רעיה) בלובשטיין נולדה בסוכות תרנ"א (ספטמבר 1890) בעיר סרטוב שברוסיה. אביה איסר לייב נחטף בילדותו לשירות בצבא הצאר, אך בשונה מחטופים רבים אחרים הצליח לשמור בעקשנות על יהדותו. כשהשתחרר לאחר עשר שנות 'חינוך מחדש' ו-25 שנות שירות צבאי זכה בהיתר לצאת מתחום המושב ולהתגורר בכל רחבי רוסיה, וכך השתפרו מאוד סיכוייו להתקדם מבחינה כלכלית. הוא הפך לסוחר נדל"ן, פרוות, זהב ויהלומים ואף היה בעליו של בית ראינוע.

אשתו הראשונה של איסר לייב ילדה ארבעה בנים. לאחר מותה נשא לאישה את סופיה מנדלשטם, בת למשפחה מיוחסת בעלת ענפים רבניים, משכיליים וציוניים. אביה היה רבה של קהילת ריגה ואחר כך של קהילת קייב. אחיה, רופא העיניים מקס עמנואל מנדלשטם, הסטודנט היהודי הראשון לרפואה ברוסיה באמצע המאה ה-19, היה נשיא הקונגרס הציוני החמישי וממייסדי התנועה הטריטוריאליסטית. בן משפחה נוסף היה הסופר אוסיפ מנדלשטם, ממתנגדי משטר סטלין, ובמשפחה היו סופרים עברים נוספים, אמנים ואנשי מדע ומשפט. האווירה בבית משפחת בלובשטיין הייתה אפוא אווירה של יהדות מסורתית וציונית הספוגה ברוח של אמנות והשכלה.

רחל הייתה השביעית בין שמונת ילדיה של סופיה, וה-11 בין 12 ילדיו של אביה. זמן קצר לאחר שנולדה עברה המשפחה לעיר פולטבה, שבה צמחו אחדות מהדמויות הבולטות בציונות הסוציאליסטית, ובהן דב בער בורוכוב ויצחק בן-צבי. אחדים מילדי משפחת בלובשטיין אף היו תלמידיו של משה בורוכוב, אביו של דב בער, והמשפחה הייתה מיודדת עם משפחת שמשי, משפחתו של בן-צבי. בילדותה למדה רחל עברית בסיסית בלבד, ברמה שהספיקה בעיקר לקריאת התפילות. בדומה לאחיותיה ניכרו בה חושים אמנותיים, ועל אף שכבר בגיל צעיר ניסתה את כוחה בכתיבת שירים ברוסית, כישרונה הבולט היה דווקא הציור וחלומה היה להפוך לציירת.

 

אל המזרח

בגיל 13 הצטרפו רחל ואחותה שושנה לתנועת נוער ציונית, אך לא התמידו בה כיוון שהוריהן התנגדו לכך שהנערות הצעירות יסתובבו לבדן בחוצות העיר רווית האווירה המהפכנית. עם זאת, עד מהרה עזבו השתיים את בית הוריהן לצמיתות. האם סופיה הלכה לעולמה כשרחל הייתה בת 16, ואביהן נשא לאישה את מאשה נאומובנה. רחל חשה כלפיה כאל אם חורגת מהאגדות והאשימה אותה בכך שהרחיקה את אביה מילדיו. לימים, בשנות מחלתה בארץ ישראל, האשימה אותה רחל אף בכך שמנעה ממנה עזרה כספית מרכושו של האב.

רחל ושושנה נסעו אפוא אל אחותן הבכורה ליזה שהתגוררה בקייב ולמדו שם קורסים על תיכוניים שונים. ב-1909 עלו השתיים על אנייה שהפליגה מאודסה לארץ ישראל, כדרכם של צעירים אירופים רבים באותם ימים לערוך מסע למזרח בטרם יפנו ללימודים אקדמיים באוניברסיטה אירופית, אם כי השתיים התכוונו לעלות ארצה לאחר סיום לימודיהן. שושנה, שנחשבה למוכשרת בכתיבה מבין השתיים, תכננה ללמוד ספרות ופילוסופיה, ורחל התכוונה ללמוד ציור.

אך מפגשן עם ארץ ישראל הפך באחת את כל תכניותיהן. כבר כשעגנה הספינה בחופה הציורי של יפו, לאחר שבועיים של טלטולים בים, הניפו השתיים את יד ימינן, פצחו בשירת 'התקווה' ונשבעו – ספק בצחוק ספק ברצינות – שבועת אמונים למולדת שאותה לא יעזבו עוד. המפגש הראשוני עם הלבנט היה מבהיל למדי וכלל באותם ימים התנפלות רועשת של ספנים ערבים שביקשו להשתכר עוד כמה פרוטות, מעבר בסירות צפופות אל החוף והשלכה חפוזה של מטלטלי הנוסעים אל הרציף. הלילה הראשון בבית המלון היפואי של חיים ברוך היה עשוי להסתיים בלא כלום, אלא ששתי האחיות פגשו במקום באותו לילה את האגרונומית חנה מייזל, וזו סיפרה להן בשיחה חטופה על כוונתה ללמד נערות עבריות חקלאות. חנה מייזל עצמה אמנם לא זכרה את הפגישה ההיא, אך עבור רחל הייתה זו פגישה גורלית שסללה את המשך דרכה בימים שיבואו.

כבר למחרת נסעו רחל ושושנה לרחובות ומיהרו לאמץ את העברית כלשון דיבורן. לצד שיעורי עברית שלמדו החלו השתיים לבקר גם בגן הילדים של המושבה כדי ללמוד את שפת היומיום החיה והתוססת של הילדים הרכים, והתירו לעצמן רק שעה אחת ביום של דיבור ברוסית בינן לבין עצמן. חנה וייסמן, הגננת ברחובות, סיפרה על בילוייהן המשותפים:

הביקורים בגן גררו אחריהם פגישות בערבים, מסיבות וטיולים בשבתות. במשך זמן קצר נהפך הגן ל'בית ועד' לכל הבא למושבה. בחוג הצר של שלושתנו, ויחד עם חברים מעטים, היינו עורכים טיולינו לסביבה ואת מסיבותינו בשבתות. רחל לא הייתה מרבה לדבר. בשבתה מן הצד, או בשוכבה על הספה, הייתה מפליטה מדי פעם הערות ביטול קולעות בקשר עם דברי השיחה וממשיכה לקרוא. אולם בשעת הטיול הייתה נהפכת לאחרת: עיניה הכחולות, אשר תמיד עצב עמוק היה נשקף מתוכן ונראה היה כאילו הן חודרות ונוקבות למרחק ולעומק, היו ניצתות באש של שמחה וקורנות בזוהר ילדותי. צחוקה הרם היה מתגלגל בלי הפסק ובלי כל סיבה נראית, ודיבורה השוטף, המלווה את הצחוק, היה רצוף עליצות והומור חריף, דק וקולע (אורי מילשטיין, 'רחל – שירים, מכתבים, רשימות, קורות חייה', עמ' 32).

עד מהרה הצטרפה אל רחל ושושנה אחותן הצעירה בת שבע שהצטיינה בנגינה בפסנתר. אביהן שלח להן סכום כסף לרכישת פסנתר, וחדרן של שלוש האחיות, שזכה לכינוי 'המגדל', הפך אבן שואבת למפגשי חברה ותרבות של צעירים מרחובות ומסביבתה. באותם ימים הרבתה רחל לקרוא בתנ"ך ובשירה העברית החדשה. אז גם פגשה לראשונה את נח נפתולסקי, בן-ציון ישראלי ומאיר רוטנברג, מי שיהיו לימים חברי הגרעין המייסד של קבוצת כנרת, וקשרה קשרים רומנטיים עם אחד מאיכרי המושבה, נקדימון אלטשולר.