הזקן השתגע?
אם נשאל אנשים ברחוב מהי ההחלטה החשובה ביותר שקיבל בן גוריון, קרוב לוודאי שהתשובה הנפוצה ביותר תהיה ההכרזה על הקמתה של מדינת ישראל. אולם בשיקול כולל נראה שההכרזה ההיסטורית הזו הייתה חשובה פחות ממעשיו של בן גוריון קודם להכרזה ואחריה, מעשים שנועדו לוודא שמדינת ישראל לא רק תוכרז אלא גם תקום ותעמוד.
המעשה הראשון, שקשה להפריז בחשיבותו, היה הסמינר שערך בן גוריון לעצמו ב-1947 לאחר מינויו לאחראי על תיק הביטחון בסוכנות היהודית – ‘הממשלה שבדרך’ של היישוב היהודי. במשך שבועות אחדים נפגש בן גוריון עם כל הגורמים הביטחוניים ביישוב ובדק את מבנה ארגון ההגנה – ציודו, פיקודו, תורת הלחימה שלו והאיומים שנגדם הוא מתכונן – ואת כוחם של צבאות ערב. התוצאה של התחקיר שערך הייתה שידוד מערכות בהגנה. בן גוריון החליף חלק מבכירי הארגון, אבל בעיקר שינה את הנחת היסוד הביטחונית של ההגנה ודרש התמקדות באפשרות שהיישוב היהודי ייאלץ להתמודד עם פלישה של צבאות סדירים. הוא עשה זאת בשלב שבו אנשי ההגנה עדיין סברו כי האיום יהיה לכל היותר גרסה חדשה, אולי מוגברת, של מאורעות תרצ”ו-תרצ”ט: התקפות אקראיות של כנופיות ערביות בסיוע יחידות מתנדבים מרחבי העולם הערבי. לא פעם יצאו שומעי לקחו של בן גוריון מהפגישות שבהן הציג את הצורך בכוח צבאי לכל דבר – טנקים, מטוסים, תותחים, ספינות קרב – ואמרו: “הזקן השתגע”.
לעמדוד בן גוריון נטה לבחון מקרוב ומכלי ראשון את צה”ל הצעיר על אגפיו השונים. בקיץ 1949 למשל שהה במשך כשבוע על אחת מספינות חיל הים. בן גוריון בשיחה עם קציני הספינה
בן גוריון לא השיג את כל המטרות שהציב בעקבות התחקיר. הוא לא הצליח לבנות מחדש את ארגון ההגנה כצבא סדיר ומסודר עד הקמת המדינה. המפקדים המרכזיים במלחמה היו ברובם בוגרי ההגנה והפלמ”ח ולא אנשים שהוכשרו בצבא הבריטי. אולם השינוי התודעתי שבן גוריון הצליח להנחיל – הפניית הזרקור אל האיום הצבאי – היה קריטי. כתוצאה ממנו היישוב היהודי התמקד בחודשים שקדמו להכרזת המדינה במאמצים לרכישת נשק כבד כמו מטוסים, טנקים ותותחים.
דוד אלדן, לעמחזונו של בן גוריון כלל בנייה של צבא מודרני המצויד בטנקים, במטוסים ובספינות מלחמה ולא רק ברובים ובמקלעים. דוד בן גוריון עם צוות מטוס הדקוטה שהטיס אותו לשדה התעופה של אילת, 1949
אפשר רק לדמיין מה היה מצבו של היישוב לו היה מגיע למלחמת השחרור לאחר שהכין עצמו להתמודד עם מאורעות כדוגמת תרצ”ו-תרצ”ט ולא לפלישה של צבאות מאורגנים. ביום הקמת המדינה היו ליישוב היהודי שני טנקים (אחד מהם תקין), ומטוס קרב אחד – מול עשרות טנקים ועשרות מטוסי קרב של צבאות ערב. בזכות המגעים לרכישת נשק כבד שקידם בן גוריון מ-1947 השתנה מאזן זה במהירות, ועד תחילת 1949 כבר נהנה צה”ל מעדיפות בכל מקום כמעט. בן גוריון חתום גם על ההחלטה לגייס מתנדבים מחוץ לארץ בינואר 1948, על רכישתם של מטוסי קרב ונשק מצ’כוסלובקיה בשנים 1947-1948, ועל הגעת ספינות שבבטנן מלאי גדול של נשק ותחמושת מאירופה ומארצות הברית. ללא השקעה משמעותית זו בבניין הכוח ספק אם היה ניתן להכריז על המדינה, וספק אם היה ניתן להגן עליה.
צבא אחד
הדרך שבה ניהל בן גוריון את מלחמת העצמאות נדונה במקורות רבים, לחיוב ולשלילה: התעקשותו על פריצת הדרך לירושלים הובילה לקרבות לטרון על תוצאותיהם הטרגיות; ניסיונו לארגן מחדש את הצבא הוביל ל’מרד האלופים’, שבו איימה כמעט כל צמרת ההגנה בהתפטרות שבוע לפני הכרזת המדינה; התפקיד המרכזי שמילא בפרשת אלטלנה ידוע ומוכר, ופירוק הפלמ”ח מיד לאחר המלחמה מוכר באותה מידה. אולם בדרך כלל לא קושרים את כל הפרשות האלה יחד, הגם שלמעשה כמעט כולן נבעו מאותו שורש: ניסיונו של בן גוריון ליצור בארץ צבא אחד הכפוף לגמרי למנהיגות המדינית.
זמן מועט לפני הקמת המדינה פנו אל בן גוריון אנשי רוח חברי פלמ”ח, ובהם נתן קליין (יונתן), חיים גורפינקל (גורי) וחיים פיינר (חפר) בדרישה כי יפעל נגד ‘הפורשים’ – ארגוני אצ”ל ולח”י שאינם סרים למשמעת מרכזית, יפרק את כל הארגונים וירכז את הלחימה בידי צבא אחד, הלוא הוא – ארגון ההגנה הסר למשמעתה של ההנהגה. ואכן, כאשר לדעת בן גוריון הגיע הזמן לפרק את אצ”ל הוא לא בחל באמצעים. טיבוע אלטלנה על הנשק רב והנצרך שעליה, מהלך שכמעט הוביל למלחמת אחים, היה מבחינתו מחיר נסבל. אנשי הפלמ”ח בתל אביב, שהיו קבלני הביצוע הנלהבים למדי של פעולה זו, לא הבינו שמבחינת בן גוריון הם מהווים איום מסוג דומה: כוח צבאי שעלול לציית לפקודות מגורם נוסף.
גם הקשר של הפלמ”ח לקיבוץ הארצי, הקשור למפ”ם, היה מבחינת בן גוריון איום משמעותי. לכך הצטרף רצונו לבנות את צה”ל על פי דגם צבאי מסודר כדוגמת הצבא הבריטי.
לעמבשם אחדותו ובלעדיותו של צה”ל פירק בן גוריון את הפלמ”ח בלא כל סנטימנטים. בן גוריון בסיור בנגב עם יצחק רבין – אחד מאנשי הפלמ”ח הרבים שהשתלבו בצמרת צה”ל – מעט לאחר תום מלחמת השחרור
לפיכך, חודשים אחדים לאחר הקמת המדינה בחר בן גוריון לפרק את הפלמ”ח בלי לטרוח יותר מדי על גינונים ונימוסים. בן גוריון היה מודע לתרומתו החיונית של הפלמ”ח במלחמת העצמאות, אולם הפלמ”ח גם היה – כפי שכתב אלתרמן שבוע לפני הכרזת המדינה – גוף ש”איננו משאיר כל מלאכה ל’שלא משלנו'”, שאנשיו “בעצמם הם כותבים להם שיר ואפילו ספרים כבר נתנו” (“מסביב למדורה”, ‘הטור השביעי’, כ”ח בניסן תש”ח), גוף שמבקש לעצמו מעמד עליון על שאר הלוחמים ואינו מוכן להיות כפוף לפקודות כחיילים ‘רגילים’.
קיצוצים ושינויים
לאחר מלחמת העצמאות השלים בן גוריון את גיבוש דמותו של צה”ל. למרות מצבה הלא יציב של המדינה החדשה הוא הגיע למסקנה כי צה”ל גדול מדי. הוא כפה רפורמה וקיצוצים נרחבים שהובילו להתפטרותו של הרמטכ”ל יגאל ידין ב-1952. ידין סבר – ובצדק – כי הקיצוצים פוגעים ביכולתו המבצעית של צה”ל ובביטחון ישראל; אולם בן גוריון ראה בצבא רק לבנה אחת בביטחון הכולל של ישראל, וחשב שאם היא תתפוס חלק גדול מדי מתקציבה ומכוחותיה של המדינה הדבר יפגע בסופו של דבר בביטחון. בן גוריון העדיף לקחת סיכון זמני ולהקטין את הצבא למען ביסוסה האזרחי של המדינה, מתוך הערכה שקולה כי לא צפויה מלחמה בטווח הזמן הקצר. הוא אף הפנה את צה”ל לזמן מוגבל למשימות לאומיות שבדרך כלל אינן מתפקידו של צבא, ובהן חינוך וסיוע לקליטת עלייה. לאחר התפטרותו של ידין מינה בן גוריון את מרדכי מקלף לרמטכ”ל, במטרה שימשיך להוביל את הרפורמה שהחלה כבר בימי ידין. תוצאתה הייתה המבנה המוכר לנו: צבא סדיר קטן יחסית, צבא מילואים גדול, ודגש על המודיעין, על חיל האויר ועל הכוחות המתמרנים (חי”ר ושריון). יורשו של מקלף, הרמטכ”ל משה דיין, שם דגש נוסף על רוח הלחימה ועל העמידה במשימות, גורמים שהיו בעייתיים בצה”ל באותה עת.
דוד אלדן, לעמהטנקים הראשונים של צה”ל היו שני טנקי קרומוול ושני טנקי שרמן שנגנבו מהצבא הבריטי, ובהמשך הצטרפו אליהם כעשרה טנקי הוצ’קיס צרפתיים מיושנים. ב-1949 הגיעו ארצה שלושים טנקי שרמן חדישים יותר שנרכשו באיטליה מעודפי הצבא האמריקני, ואחדים מהם הוצגו לציבור במצעד צה”ל בתל אביב בתש”ט
הסמינר השני
ב-1953 החליט בן גוריון לערוך לעצמו סמינר נוסף בנושא תפיסת הביטחון הרצויה למדינת ישראל. בחודשים אוגוסט-אוקטובר 1953 הוא סייר ביחידות צה”ל, השתתף בישיבות המטה הכללי וניהל שיחות ודיונים בנושא. המסמך האסטרטגי שנוצר כתוצאה מסמינר זה, הידוע בשם ‘תכנית 18 הנקודות’, משמש בסיס לתפיסת הביטחון הישראלית מאז ועד היום. התכנית חתמה מחלוקות שונות סביב בניין הכוח, וכיאה לתכנית אסטרטגית של ממש היא עסקה גם בתחומי ביטחון שאינם קשורים לצבא. בתחום הצבאי כללה התכנית: בניית תכניות רב שנתיות, הגדלת הכוחות הלוחמים (בעיקר כוחות אוויר ושריון) וצמצום יחידות השירותים, יצירת מערכים לגיוס מילואים, הגדלת תקציבי הצטיידות על חשבון תקציבי כוח האדם והעברת ניהול התקציב של צה”ל למשרד הביטחון. התכנית כללה גם סעיפים כמו: “השרשת החיילים בערכי התרבות של עם ישראל ואהבת המולדת ובמחיקת המחיצות העדתיות ושילוב הוותיקים והחדשים בחיי המדינה ובבניינה. בלי עם אחיד לא יקום עם לוחם”; “ביצור כלכלי של יישובי העולים”; “פיזור רציונלי של האוכלוסין למען חיזוק ירושלים, הפרוזדור, ערבות הנגב”; “ייהוד הגליל ונצרת”; “הגדלת התעופה והספנות האזרחית”; ו”העלאת נוער מצפון אפריקה ומדרום אמריקה” (נעם תיבון, “1953 – השנה שבה עוצב צה”ל”, ‘מערכות’ 438, אב תשע”א, עמ’ 25).
-בראשית שנות החמישים היה הצבא מעורב עמוקות בקליטת העולים הרבים שהגיעו ארצה וסייע בתפעול המעברות. חיילת וחייל משחקים עם ילדים עולים במעברה בכסלון
באיגרת הפרדה שלו מצה”ל, בדצמבר 1953, כתב בן גוריון: “ביטחוננו לא ייכון בלי מיזוג גלויות, העלאת האדם בישראל ויישוב השממה” (שם, עמ’ 26). טנקים ומטוסים חיוניים, אך לא פחות מכך חיוניים נושאים חברתיים.
הרתעה התרעה והכרעה
תפיסת הביטחון שהתגבשה בימי בן גוריון, בעזרת הרמטכ”ל מקלף ואחרים, זכתה לתמצות – לא לגמרי מדויק – בשלוש מלים: הרתעה, התרעה והכרעה.
דוד אלדן, לעמבן גוריון סוקר משמר כבוד, 1949
למרות שחוקרים הצביעו על בעיות אחדות בתפיסה זו היא מהווה עד היום את המצפן הביטחוני של מדינת ישראל. דיוני מטה ארוכים שנערכו בשנים האחרונות במטרה לייסד תפיסת ביטחון חדשה הסתכמו בסופו של דבר בהוספת המלה הגנה. בן גוריון היה אחראי לשינוי שהוביל את צה”ל לניצחון במלחמת העצמאות, הוא היה אחראי לקביעת דמותו של הצבא ותפקידו במדינת ישראל, והוא היה אחראי לתפיסת ביטחון שלא השתנתה כמעט במשך שישים שנה והיא רלוונטית עד היום. העובדה שאדם אחד הצליח להוביל את שלושת התהליכים הללו – על החסרונות שיש בהם ועל אף המחיר ששילמה המדינה עבורם – היא מופלאה. קשה לחשוב על אדם אחר – היום כבתש”ח – שיכול היה להוביל שלושה תהליכים כה דרמטיים במקביל.