על סיפון האנייה
ב-29 באוגוסט 1914 פרצה מהומה בפינת הרחובות אורצ’ארד וקנאל בלואר איסט סייד שבניו יורק. המהומה פרצה מחוץ לבנק של סנדר ירמולובסקי, אחד מבתי העסק המכובדים ביותר בלואר איסט סייד. החשש ממלחמה ארוכה וממושכת הוביל אלפי יהודים לרוץ לשם כדי למשוך את חסכונותיהם. אמנם בית העסק של ירמולובסקי כונה ‘בנק’, אך למעשה הוא החל את דרכו כסוכנות שמכרה כרטיסים להפלגות, העניקה הלוואות קטנות כדי לאפשר ללקוחות לרכוש כרטיסים ואפשרה להפקיד אצלה פיקדונות בסכומים נמוכים. לבנק של ירמולובסקי לא היו רזרבות בסכומים שיאפשרו לו להחזיר לכל לקוחותיו את כספם בבת אחת. ה’ניו יורק טיימס’ דיווח על הזעם של האנשים: “אספסוף של כ-5,000 איש ערך הפגנה נגד הבנקאים, נגד מחלקת הבנקאות של מדינת ניו יורק ונגד התובע המחוזי שלדעתם אמורים להשיב להם את כספם” (30.8.1914). ההמון הזועם צעד לעבר בניין העירייה כשהוא נושא שלטים ביידיש עם הכיתוב “שישים אלף חסרי המזל שהפקידו את כספם בבנקים של האיסט סייד תובעים את כספם”, ותקף את עובדי עירייה. בסופו של דבר עצרה המשטרה תשעה גברים ונשים.
באדיבות פרנק ירמות‘מלך המהגרים’ סנדר ירמולובסקי בתמונה נדירה
סחורה אנושית
מעטים האנשים שהשם ירמולובסקי מוכר להם או שיוכלו לזהות את הסניף המרכזי של הבנק שזכה לכינוי ‘מקדש הקפיטליזם’, למרות שהמבנה עדיין מתנשא מעל הלואר איסט סייד. אבל מהעיתונים שיצאו לאור ביידיש בתחילת המאה העשרים ברור שהשם ירמולובסקי היה מוכר לכל יהודי בעולם החדש ובעולם הישן בשל עסקיו: הזמנת כרטיסים להפלגה באנייה. עלייתו של סנדר ירמולובסקי לגדולה הייתה קשורה להגירה ההמונית שעיצבה באופן מכונן את התנועה הדמוגרפית הגדולה ביותר בהיסטוריה היהודית המודרנית שנעשתה מרצון ולא מכפייה. בעשורים שקדמו למלחמת העולם הראשונה החליטו יותר משלושה מיליון וחצי יהודים לעזוב את מזרח אירופה ולהעתיק את חייהם לצפון אמריקה, לדרום אמריקה ולפלשתינה. הם לא היו מצליחים להגיע ליעדם לולא מתווכים כמו סנדר ירמולובסקי שהשתלטו בסוף המאה ה-19 על שוק הכרטיסים המשולמים מראש. ירמולובסקי שלט בשוק הזה דרך ‘משרדי המעבר והחליפין’ שלו בניו יורק ובהמבורג, ועזר לאלפי יהודים להגיע לאמריקה. הוא הרוויח מיליוני דולרים והשתמש בעושרו בין השאר כדי להקים מוסדות דת, תרבות וצדקה עבור המהגרים היהודים ממזרח אירופה שחיו בניו יורק.
(Architects & Builders XLIV, 11/1912)ספק בנק, ספק חברת אשראי, ספק סוכנות כרטיסים. הכותרת שהתנוססה מעל לכניסה לבנק של סנדר ירמולובסקי
חוקרים רבים שעסקו בהיסטוריה של ההגירה היהודית ממזרח אירופה בחנו את חוויותיהם של המהגרים לפני ואחרי שהגיעו לארצות הברית, אבל חייו של סנדר ירמולובסקי והקריירה שלו גוררים אותנו להתמקד בממדים הכלכליים של תהליך ההגירה עצמו – שנמשך חודשים – ולא במצבם של היהודים במדינות המוצא שלהם או בחייהם החדשים בארצות הברית. סיפור ההגירה היהודית ההמונית לארצות הברית נשמע קצת אחרת כאשר מעמידים במרכז את העובדות הכלכליות הקשורות בהגירה. סוכנים כמו ירמולובסקי היו המתווכים העיקריים בעסקי ההגירה שחצו מדינות וחיברו בין המהגרים היהודים לחברות הספנות ולרשויות בכל מדינה. הם התייחסו לאחיהם – המהגרים היהודים ממזרח אירופה – כאל סחורות, ושינו לא רק את הדמוגרפיה של יהדות ארצות הברית אלא גם את הבנקאות המסחרית באמריקה.
-אל המזח. מהגרים יורדים מהספינה באליס איילנד, נמל ניו יורק
לקנות בזול ולמכור ביוקר
חייו של סנדר ירמולובסקי מהווים דוגמה לשינוי הקיצוני שחוללה ההגירה ולעסקים שהתפתחו סביבה. ירמולובסקי נולד ב-1841 בגרייבו שבפולין. הוא התייתם מהוריו בגיל שלוש וגדל אצל הרבי מוורבלו (Werblow). הרבי, שהתרשם מאוד מיכולותיו האינטלקטואליות, שלח אותו לישיבת וולוז’ין ובה הוסמך לרבנות. בשל היותו תלמיד חכם שודך ירמולובסקי – על אף שהיה חסר פרוטה – לרבקה מרקלס, בתו של סוחר עשיר. למרות שהשידוך אפשר לירמולובסקי לשמש רב במשרה מלאה הוא החליט לפנות לעסקים. משגילה את הפוטנציאל האדיר הגלום ברצונם הגובר של היהודים לעזוב את אירופה, פתח ב-1868 משרד בהמבורג בשותפות עם חותנו ובו קנה ומכר כרטיסים זולים בספינות שהפליגו לארצות הברית.
ירמולובסקי לא היה היחיד שזיהה את הפוטנציאל העסקי הטמון בהגירה ההמונית. יהודים מזרח אירופים נוספים פתחו משרדים בערי נמל שונות, ובהן המבורג, רוטרדם ולונדון, וגם הם מכרו לאחיהם במזרח אירופה כרטיסים מראש. הסוחרים ניצלו את התחרות העזה בין חברות הספנות שהובילה לירידת מחירים דרסטית, ואת כוח ההתמקחות שלהם בשל יכולתם לספק לחברות הספנות זרם קבוע של מהגרים שימלא את ציי הספינות ההולכים וגדלים שלהן. חברות הספנות האירופיות לא השכילו להתאחד כדי להגביר את כוחן מול מתווכי ההגירה, ותחת זאת הן שילמו עמלות גבוהות למתווכים כדי לדרבן אותם לקנות כרטיסים דווקא מהן.
ירמולובסקי פרס במזרח אירופה רשת של סוכנים רב לשוניים שמכרו כרטיסים אשר נקנו מראש ונתנו אשראי לנוסעים. כיוון שהכרטיסים ששולמו מראש היו תקפים לשנה, רכש ירמולובסקי מאות כרטיסים בחורף, כשהמחירים היו נמוכים יותר, ורשם אותם על שמם של נוסעים פיקטיביים. שינוי השם הכתוב על הכרטיס לא היה כרוך בתוספת תשלום, וכך יכול היה ירמולובסקי למכור אחר כך את הכרטיסים ללקוחות אמיתיים. במהלך חודשי הקיץ, כאשר יהודים רבים ערכו את המסע לעבר נמלי גרמניה, העלו חברות הספנות את מחירי הכרטיסים. בתקופה זו מכר ירמולובסקי את הכרטיסים שרכש בחורף במחיר נמוך מעט מהמחיר הנקוב ברציף, וכך הרוויח את רוב ההפרש שבין מחיר הכרטיס בחורף למחירו בקיץ. מתיק שנידון בבית המשפט העליון של ניו יורק ב-1890 מתברר שהרווח שלו עשוי היה להגיע ל-16 דולר לכרטיס – סכום גבוה למדי באותם ימים. כספו של ירמולובסקי היה מוגן גם אם לא הצליח למכור את הכרטיסים או אם המחירים ירדו, מכיוון שלפי התקנון של חברות הספנות דמי הביטול הוגבלו ל-5%.
צילום: אנדרווד ואנדרוורד, מאוסף ספריית הקונגרסהתחנה האחרונה בדרך לארץ המובטחת. מהגרים ממתינים על הרציף באליס איילנד לסירה שתיקח אותם לניו יורק, 1912
תוך זמן קצר משכו אליהם ירמולובסקי ומתווכים מזרח אירופים נוספים כל כך הרבה לקוחות עד שנציגי הקווים מהולנד ומהמבורג לאמריקה התלוננו שיכולתם של המתווכים לקבוע את מחירי הכרטיסים רבה מזו של חברות הספנות עצמן. ב-1873 החליט ירמולובסקי, שחיפש הזדמנויות חדשות, לעבור לניו יורק. הוא פתח משרד בפינת רחוב קנאל, הרחיב את עסקיו והציע למהגרים יהודים ממזרח אירופה שהתגוררו בארצות הברית לשלם בתשלומים עבור הבאת קרוביהם האירופים לאמריקה. בלומנסון תיאר כיצד עסקיו של ירמולובסקי שגשגו:
בכיכר [רטגרס] ניצב גורד השחקים הירוק עם סורגי הברזל שבו שכן הבנק של ירמולובסקי, שם שהיה מוכר בכל כפר, עיירה ועיר ברחבי אירופה. ירמולובסקי הוא שסיפק את השיפסקארטן – הכרטיסים לאניות הקיטור – עבור כמחצית מהמגרים בעשרים השנים האחרונות של המאה ה-19 (S.L Blumenson, “Culture on Rutgers Square”, Commentary 10, 1950, pp. 66).
כפי שעולה במרומז מהזיכרונות של בלומנסון, המונחים ‘בנק’ ו’מוכר כרטיס לספינה’ היו כמעט זהים בתמונת העולם הכלכלית של המהגרים היהודים. ב-1900 כבר ניהל סנדר ירמולובסקי את הבנק הגדול ביותר בלואר איסט סייד, שהופקד בו כספם של יותר מ-35 אלף מהגרים יהודים ממזרח אירופה, ומיליוני דולרים הוחלפו שם ברובלים שנשלחו לרוסיה. עסקי ההלוואות שלו הניבו לבנק רווחים נאים בזכות ריבית בשיעור של 6% שגבה.
מאוסף ספריית הקונגרסבמאה ה-19 המסע מאירופה לארצות הברית נמשך לעתים חצי שנה. מהגרים על סיפונה של ספינת קיטור גומאים את המטרים האחרונים בדרך הארוכה לניו יורק בשנים שבהן היא הפכה לריכוז היהודי הגדול בעולם. איור מ-1887
אשראי ביידיש
הצלחתו של ירמולובסקי הציתה את דמיונם של אלפי יהודים מזרח אירופים שראו בו התגשמות של ההבטחה הגלומה באמריקה. במסגרת מחקר שערך העיתונאי דיוויד ורפילד ב-1902 נכתב על סנדר ירמולובסקי תוך שינוי שמו:
הבנק של יובלאוסקי הוא מוסד נערץ באיסט סייד. הוא נוסד בעידן פרה היסטורי, כלומר לפני תחילתה של ההגירה ההמונית מרוסיה. בראש המוסד עמד אדון פטריארכלי … יובלאוסקי היה עשיר כמו רוטשילד … ללא ספק הוא היה שווה מיליונים והכנסתו זרמה אליו ביציבות כמו שמימי ההדסון זורמים לים. הוא היה הבנקאי של האיסט סייד. היו אמנם בנקים ובנקאים גם שם [ברוסיה], אבל אם העסקים שלהם היו בהיקף של מאות, שלו היו באלפים … חברות נאמנות קיבלו את חתימתו כפי שהיו מקבלות את חתימתו של שר האוצר של ארצות הברית. מדי יום נכנסו לבנק שלו בין 200 ל-500 אנשים כדי להפקיד או למשוך, ללוות או לחתום, והכל יצאו משם משוכנעים שהבנק הזה איתן כמו ההרים הנצחיים (David Warfield & Margherita Hamm, Ghetto Silhouettes, pp. 81-82).
הצלחתו של ירמולובסקי לא נבעה משירות מהפכני או ייחודי שהציע ללקוחותיו אלא מהעובדה שהבנק הלך לקראת לקוחותיו בתחומים שבהם הבנקים האמריקנים הממוסדים סירבו לעשות זאת. שעות העבודה של הבנק למשל נקבעו בהתאם לצורכיהם של לקוחותיו, המהגרים היהודים: יום ראשון, שבו הבנקים האחרים בניו יורק היו סגורים, היה יום העסקים הארוך ביותר של הבנק. בנוסף, כדי למזער אי הבנות ובלבול ניתנו כל שירותי הבנק גם ביידיש, ובין אנשי הצוות היו כאלה שתפקידם היה לעזור ללקוחות לתרגם מסמכים, לכתוב מכתבים ולמען מעטפות במגוון שפות.
בעזרת ההון שצבר הפך ירמולובסקי לאחד הפילנתרופים הגדולים של הלואר איסט סייד והיה אחראי על בניית בית הכנסת ברחוב אלדרידג’ ב-1887, על הקמת האיחוד האורתודוקסי ב-1898 ועל הקמתו מחדש של הסמינר התאולוגי היהודי של אמריקה ב-1902. העיתון היידי ‘מורגן ז’ורנל’ כתב עליו לאחר מותו: “ירמולובסקי היה הוכחה חיה לכך שבאמריקה אפשר להיות איש עסקים עשיר אבל גם יהודי אדוק אמיתי” (“ירמולובסקי געבראכט צו קבורה מיט גרויס כובד” [ירמולובסקי הובא לקבורה בכבוד גדול], 4.6.1912).
-תג שהוצמד לבגדו העליון של כל אחד מהמהגרים עם הוראות באנגלית, בגרמנית, ברוסית, ביידיש ובשפות נוספות
משהבינו חברות הספנות שהתחרות העזה ביניהן פוגעת ברווחיהן הן התכנסו והקימו קרטל שחילק ביניהן את השוק וקבע תעריפים אחידים. המערכת שאפשרה לירמולובסקי לעשות הון עמדה להיעלם. ההסכם בין חברות הספנות סימן את סופן של מלחמות המחירים שניטשו מאז 1870 ואפשרו לדמויות כמו ירמולובסקי להרוויח סכומי עתק.
חורבן המקדש הקפיטליסטי
למרות הקמת הקרטל הצליח סנדר ירמולובסקי לשמר את עושרה של המשפחה באמצעות השקעה בנדל”ן ובסיועם של בניו מאיר ולואי. משפחת ירמולובסקי, שרכשה בניינים בלואר איסט סייד ובהמשך גם בהארלם, החלה להרוויח כסף מהשכרת בתי מגורים למהגרים שהגיעו לארצות הברית, במקום מהבאתם לשם.
סנדר ירמולובסקי עזב את הלואר איסט סייד ב-1892 ועבר להתגורר בשדרה החמישית. בנו מאיר, שהיה חוד החנית בתחום השקעות הנדל”ן של המשפחה, דחק במשפחה להקים בניין שיהיה ראוי לשמו של סנדר ירמולובסקי. ב-1912 שכרה המשפחה את שירותיו של משרד אדריכלים בעל שם ומימנה את הקמתו של בניין דירות בן 12 קומות באותה פינה של רחוב קנאל שבה ביסס עצמו סנדר ירמולובסקי שלושים שנה קודם לכן. בני משפחת ירמולובסקי שאפו שהבניין יביא את “האלגנטיות והקלסה של האפטאון ללואר איסט סייד” (Architects & Builders Magazine, גיליון 44, נובמבר 1912), ולכן השתמשו במהלך הבנייה רק בחומרים המשובחים ביותר. החלק התחתון של הבניין למשל בנוי מאבן גיר מסותתת. מבנה הבנק נבדל מהבניינים שמסביבו בגודלו ובאלמנט העיצובי העגול, הענק והמקורה שהיתמר 15 מטר מעל הבניין ונראה כמו מזבח הסוגד לקפיטליזם. מראה זה העניק לבניין את הכינוי ‘מקדש הפיננסים היהודי’. חזית הבניין המפוארת ופנים המבנה העשוי שיש תוארו בפרוטרוט במגזין האדריכלי New York Architectural Digest, ואילו העיתונות היהודית התפעלה מבית המדרש שנבנה מתחת לקומת המסחר. הפתיחה החגיגית בשישה במאי 1912 לוותה בתהלוכה ובהתלהבות רבה. בעיתון היידי ‘פארווערטס’ פורסם שהבנק וחנוכת הבניין החדש שלו ייזכרו לנצח בשל השינוי שיביאו לחיים היהודים באמריקה (4.5.1912).
סנדר ירמולובסקי לא הספיק לראות את מקדש הקפיטליזם שלו משנה את פניה של אמריקה. פחות מחודש לאחר חנוכת המבנה, בשניים ביוני 1912, הוא הלך לעולמו. מכיוון שהיה נדבן נערץ ואדם מוכר בלואר איסט סייד, הופיעה מודעת אבל על מותו בעמוד הראשון של כל עיתוני היידיש הגדולים. את הבנק הוריש לבניו מאיר ולואי, ורבים הוכו בתדהמה לנוכח העובדה שהעיזבון שירמולובסקי – לכאורה מולטי מיליונר – הותיר אחריו לאשתו עמד על כחצי מיליון דולר בלבד. התשובה לשאלה כיצד נעלם כספו של סנדר ירמולובסקי טמונה בעסקי הנדל”ן של בנו מאיר, שקנה 37 בניינים בהארלם ובאיסט הארלם במהלך העשור שבו ספקולנטים בתחום הנדל”ן העלו את מחירי הדירות מחמישים דולר ליותר מ-3,000 דולר לדירה. מאיר האמין שהוא יצליח לעשות מיליונים בקלות אם ימכור במהירות את הבתים שקנה, אלא שהאירועים באירופה סיכלו את תכניותיו.
ביולי 1914, עם פרוץ מלחמת העולם, צבאו אלפים על הבנק ותבעו את פיקדונותיהם כדי שיוכלו לשלוח את הכסף לקרובי משפחתם באירופה. אבל בנק ירמולובסקי לא יכול היה להחזיר את הפיקדונות כשבעתודות הנכסים שלו היו 654 אלף דולר ובלבד וההתחייבויות שלו עמדו על 1.73 מיליון דולר. יוג’ין למב, המפקח על הבנקים במדינת ניו יורק, סגר את הבנק. המהומה שפרצה בעקבות הסגירה הפחידה את נבחרי העיר והם מינו את השופט הנודע לרנד הנד ליישב את ההדורים. השופט לא נזקק לזמן רב כדי לגלות שכל נכסי הבנק מושקעים בנדל”ן ולא ניתן יהיה להופכם במהירות לכסף נזיל. 37 הבניינים שהיו בבעלותה של משפחת ירמולובסקי עברו לנאמנות, מהלך שגרר אחריו תביעות משפטיות רבות וגרם להנד לכתוב החלטות משפטיות תקדימיות. תוך זמן קצר נחקק בעיר חוק חדש שנועד למנוע ממוסדות קטנים נוספים שבהם הפקידו כסף להשקיע בנדל”ן. אופן הניהול של הבנקים הקטנים בניו יורק השתנה לתמיד.
באדיבות ארכיון הניו יורק טיימסידיעה שפורסמה ב’ניו יורק טיימס’ מספרת על הקשיים בבנק של ירמולובסקי ועל הדרך שבה נמלט בנו מאיר, 21.7.1915
בניו של סנדר ירמולובסקי, שלא היו מסוגלים להתמודד עם הכתם שהוטל על שמם, שינו את שם משפחתם לג’רמל וג’רמות’, אך גם שינוי השם לא יכול היה להשכיח את השם ירמולובסקי. משפחת מהגרים זו צברה את הונה באמצעות חדירה לכלכלה האמריקנית שהחלה כשמכרה כרטיסי נסיעה ועזרה לאחיה היהודים לבנות לעצמם חיים טובים יותר בארצות הברית. מחיקת זכרו של סנדר ירמולובסקי מהכרוניקה של ההיסטוריה היהודית העלימה את היסודות הכלכליים שעיצבו את ההגירה ההמונית של היהודים ממזרח אירופה בתחילת המאה הקודמת. סיפורו מבהיר כיצד הדגשת ההיבטים מסחריים של הסיפור משנה את נקודת המבט ההיסטורית. ניתן לשאול כמה מבין האנשים שאמה לזרוס כינתה “ערב רב של המונים הכמהים לנשום כבני חורין” (מתוך השיר ‘הקולוסוס החדש’ שנחקק על לוח ברונזה ונקבע על הכן של פסל החירות) לא היו מצליחים להגיע לאמריקה לולא היוזמה והפעלתנות של סנדר ירמולובסקי.