אוריאל דה קוסטה היה מצאצאי אנוסים שהחליט לחזור ליהדות, אבל היהדות שפגש כשעבר לאמסטרדם ויצא מארון האנוסים לא הייתה היהדות שדמיין כשקרא בתנ"ך. שום דבר לא הכין אותו לתגובת היהודים שהכריחה אותו לחזור להיות אנוס, והפעם בין יהודים

אמסטרדם, העיר הגדולה בהולנד, הצליחה למתג את עצמה בעשורים האחרונים כסמל לחופש, לפתיחות, לשחרור ממגבלות ולפריקת עול. הקופי שופס המפורסמים של שכונת דה ואלן, רובע החלונות האדומים הסמוך, מבשלות הבירה הפתוחות למבקרים ואווירת השחרור הכללית המאפיינת את העיר, כל אלה מושכים לעיר התעלות מדי שנה מיליוני תיירים, רובם בשנות העשרים או אף העשרה לחייהם.

חירות, שחרור ממגבלות ופתיחות לבעלי דעות ואמונות מגוונות אפיינו את העיר גם בתקופת הזוהר שלה במאות ה-16 וה-17. אף שתושביה היו קלוויניסטים אדוקים כבדי ראש ושמרנים אשר דגלו באורח חיים פוריטני, התרחקו משעשועים ובזו למותרות, התהוותה בה גם אידאולוגיה של פריקת עול. זו צמחה לא בחברה הנוצרית הפוריטנית אלא דווקא בקהילת האנוסים מפורטוגל ששגשגה בעיר.

 

מלחמת השחרור

במאות ה-16 וה-17 הייתה אמסטרדם בירתה העשירה של אימפריה עולמית, ולמשך כמעט מאה שנה המרכז הפיננסי הגדול והעשיר בעולם. הרפובליקה ההולנדית קמה כפדרציה של שבעה מחוזות והתייחדה בכך שלא נבנתה סביב כנסייה דתית או סביב מנהיג אבסולוטי, אלא סביב הרצון להשתחרר מהכתר הספרדי ומהשלטון הריכוזי האבסולוטי שהוא ניסה להחיל. חוקתה של הרפובליקה הצעירה הייתה לימים אחד המקורות שעליהם התבססה חוקת ארצות הברית.

עמוד השדרה של החברה ההולנדית היה מעמד הסוחרים העשירים והמעמד הבינוני המבוסס שהתהווה באותן השנים בערי הנמל העשירות של הולנד. חברת הודו המזרחית ההולנדית שהוקמה ב-1602 הייתה התאגיד המסחרי הרב לאומי הראשון והחברה הראשונה שהנפיקה מניות, ובשיאה היא הגיעה לשווי שוק המקביל להונן המשותף של החברות אפל, אמזון וגוגל כיום. הציירים הבולטים בתקופת תור הזהב של הציור ההולנדי – ובהם רמברנדט ואן ריין, יאן ורמיר ופיטר דה הוך – ציירו סצנות מחיי היומיום של הבורגנות העירונית ושל המעמד הבינוני הגבוה. במדינה הצעירה לא נודעה חשיבות מרובה לתוארי אצולה, ולאנשי הדת לא הייתה כל השפעה מחוץ לכותלי הכנסייה.

הולנד חבה את הפריחה הכלכלית לאווירת החירות ובעיקר לחופש הדת שנהג בה. לאחר ששבעת המחוזות המאוחדים מרדו בשלטון הספרדי פלשו הכוחות הספרדיים לארצות השפלה הדרומיות – בלגיה ולוקסמבורג של ימינו – וכבשו את אנטוורפן, עיר הנמל החשובה ביותר במערב אירופה באותן שנים. בשלב זה הצטרפה אנגליה למלחמה וסייעה לבלום את התפשטותם של הספרדים צפונה. תחת השלטון הספרדי סבלו כל מי שלא היו קתולים ממיסוי גבוה ומרדיפות דתיות. האפליה הובילה להגירה של סוחרים קלוויניסטים עשירים מערי הנמל הדרומיות צפונה. רבים מהם השתקעו באמסטרדם, שהייתה עד אז עיר נמל קטנה וחסרת חשיבות. בהמשך קלטה העיר מהגרים ופליטים נוספים שברחו מפני רדיפות דתיות, ובהם הוגנוטים מצרפת, פוריטנים מאנגליה וגם סוחרים אמידים מצאצאי הנוצרים החדשים – יהודים אנוסים – מפורטוגל. בד בבד עם תהליך זה הפכה הולנד למעצמה קולוניאלית והשתלטה על שטחים נרחבים באיי הודו המזרחית (אינדונזיה), ציילון (סרי לנקה), פורמוזה (טאיוואן) ומלאקה (מלזיה). עיר הנמל החופשית הציעה אפוא מגוון של אפשרויות כלכליות ליזמים ולמשקיעים.

 

לחפש דרך

הנוצרים החדשים הראשונים הגיעו לאמסטרדם כבר בסוף המאה ה-16 והורשו לנהוג בה כיהודים לכל דבר. ב-1610 חיו בעיר כ-500 יהודים ממוצא איברי, וכעבור עשר שנים הוכפל מספרם לאלף. במהלך המאה ה-17 הפכה אמסטרדם למטרופולין של היהודים הספרדים והפורטוגלים, צאצאי האנוסים. קהילת האנוסים לא הייתה רק גדולה ועשירה, פעלו בה גם בתי המדרש וישיבות ויצאו מתוכה רבנים ששירתו בקהילות ספרדיות שונות במערב אירופה ואף בעולם החדש שמעבר לים. בין האנוסים שהגיעו לאמסטרדם מפורטוגל בראשית המאה ה-17 היה גם גבריאל דה קוסטה פיוזה (Fiuza), שיצא עם בני משפחתו בדרך לא דרך מפורטוגל.

גבריאל נולד בעיר פורטו שבפורטוגל בסוף 1583 או בתחילת 1584 לאב נוצרי, סוחר בינלאומי אמיד וחוכר מסים, ולאם מצאצאי הנוצרים החדשים. הוא למד לסירוגין משפט קנוני באוניברסיטת קוימברה ושימש בתפקיד כנסייתי בפורטו. בתקופת לימודיו נחשף דה קוסטה לתנ"ך והרבה להגות בו. התנ"ך הוליד בלבו הרהורי כפירה באמונה הנוצרית שעל ברכיה התחנך, ואלה התגבשו בסופו של דבר לכלל תודעה עצמית יהודית. בעקבות מותו של אביו ב-1608 נקלעה משפחתו לקשיים כלכליים ומשפטיים והחליטה לעזוב את פורטוגל. כיוון שיציאתם של צאצאי הנוצרים החדשים הצריכה אישורים מיוחדים נמלטו בני המשפחה פורטוגל בחשאי, ובסוף אפריל 1615 הגיעו לאמסטרדם והזדהו בגלוי כיהודים. גבריאל נטל לעצמו את השם העברי אוריאל ונודע מאז כאוריאל דה קוסטה. שני אחיו הצעירים נשארו באמסטרדם, ואוריאל, אחיו הגדול אברהם, נשותיהם ואמם עברו לעיר הנמל הצפונית המבורג, שם הצטרפו לקהילה המשגשגת והגדולה של אנוסים מפורטוגל ששבו ליהדות.

 

הלם השיבה

עבור אוריאל דה קוסטה, כמו עבור אנוסים רבים אחרים מפורטוגל, השיבה ליהדות הייתה אירוע מכונן אך לא פשוט. הקהילות שהקימו בני האנוסים במערב אירופה לא נשענו על ידע או על מורשת אבות, והיכרותם של צאצאי האנוסים עם היהדות הייתה שטחית בלבד והתבססה בעיקר על ידיעה מוגבלת של התנ"ך. תפיסתם את היהדות נעשתה דרך עולם המושגים הנוצרי שבו חיו, ובמקרים רבים הם תפסו את היהדות כאמונה ולא כדרך חיים מחייבת. בשנים הארוכות שבהן ניהלו חיים יהודיים בסתר התרגלו האנוסים להפרדה בין המציאות הדתית שנתפסה כתופעה אישית ופרטית לבין אורח החיים המוחצן, ובעקבות זאת רבים מהאנוסים אף האמינו כי ההזדהות הפנימית הרוחנית עם הדת חשובה הרבה יותר מאשר קיום המצוות.

מפגשם של האנוסים עם היהדות הרבנית ועם ההקפדה על צו ההלכה בכל תחומי החיים היה טעון. כמתבוננים מן החוץ הם התקשו למצוא היגיון בהלכה והתקשו לראות את הקשר בינה לבין התנ"ך. המפגש הוליד קשת של תגובות, החל בהזדהות מוחלטת עם העולם היהודי החדש והבלתי מוכר ובקבלה מלאה של כל פרטיו ודקדוקיו, דרך ציות סלקטיבי שאפשר להם להמשיך להשתייך למסגרות הקהילתיות ובמקביל לשמור על אורח חיים עצמאי, ועד לעיצובן של תורות ופרשנויות מקוריות שניסו לחבר בין תפיסות דתיות שונות. 

תגובות אלה הושפעו גם מזרמים בפילוסופיה ובמחשבה שהעמידו באותה תקופה במוקד את הספקנות ואת תורת ההכרה.

חדירתם של רעיונות אלה לחברת האנוסים, הנוצרים החדשים, איימה גם על הנוצרים. במסמך שחיבר המשפטן והתאולוג ההולנדי הוגו גרוטיוס ב-1615 הוא דרש כי כל יהודי המגיע להתיישב בהולנד יחויב להישבע כי הוא מאמין בקיומו של א-ל בורא, בהשגחה א-לוהית ובהישארות הנפש. בעדות שנמסרה בבית הדין של האינקוויזיציה בליסבון ב-1617 נאמר על אנוס אנונימי מאמסטרדם שחזר ליהדותו כי הוא "אפיקורוס או אתאיסט שאינו מאמין בדת כלשהי" (יוסף קפלן, 'הפזורה הספרדית המערבית', עמ' 109).

כזה היה גם המפגש של אוריאל דה קוסטה עם היהדות הנורמטיבית, וכך הוא תיאר אותו באוטוביוגרפיה שלו 'דוגמת חיי אדם':

אחרי עבור ימים מספר נוכחתי שהדינים והמנהגים של היהודים מתאימים הם מעט מאוד לאותם החוקים שציווה לנו משה. בשעה שהתורה צריכה להישמר בטהרתה ובדיוקה כפי המצווה בה, הנה אלה – שלשווא קוראים להם בשם חכמי היהודים – המציאו המון דינים המתנגדים לה בהחלט ('בחזון הדורות – מסות ורשומות' בעריכת שמעון ברנשטיין, עמ' נא).