עוד לפני קום המדינה התנהל ביישוב העברי ויכוח סוער באשר למקומן של נשים בחיים הציבוריים. נשים נאבקו על הזכות לבחור ולהיבחר ועל מעמדן האזרחי. הן הקימו מפלגה משלהן ופעלו לעיגון עקרון השוויון בחוק. גלגוליה והישגיה של מפלגת הנשים הראשונה בארץ

הדיון סביב השתתפותן של נשים במוקדי קבלת ההחלטות, שירותן בצבא ושוויון זכויותיהן, המעסיק את החברה הישראלית גם כיום, החל עוד לפני קום המדינה. כבר בראשית המאה העשרים נאבקו נשים ביישוב העברי על הזכות לבחור, להיבחר ולהשתתף באופן מלא בבניין הארץ. מתוך מאבק זה צמחה מפלגת הנשים הראשונה בארץ ישראל, שביקשה לממש עיקרון פשוט אך מהפכני – חוקה אחת ומשפט אחד לאיש ולאישה.

 

קול ומושב

לידת התנועה הציונית וההכרה בזכותן של נשים לשוויון בחוגים הציוניים התרחשו במקביל, כמעט בעת ובעונה אחת. ערב הקונגרס הציוני השני ב-1898 התקבלה ההחלטה כי לנשים תהיה זכות הצבעה וכי הן יוכלו להיבחר כצירות, ובשבועון הציוני Die Welt – העולם – שייסד בנימין זאב הרצל בווינה ב-1897 נכתב כי לנשים בקונגרס יש מושב וקול. הייתה זו החלטה יוצאת דופן, שכן עד אז הייתה ניו זילנד הרחוקה המדינה היחידה שהעניקה לנשים זכות בחירה לפרלמנט כבר ב-1893.

ב-1903, חמש שנים אחרי הקונגרס השני, נוסד בזכרון יעקב ארגון הגג של יהודי ארץ ישראל – 'הכנסייה הארצישראלית'. במקום התכנסו נציגי היישוב הישן ונציגי היישוב החדש – גברים בלבד – ועלתה השאלה אם נשים ייחשבו חברות שוות זכויות בארגון. הדיון הפך לוויכוח סוער. יו"ר האספה מנחם אוסישקין אמר:

עד עתה לא נתנו בהסתדרותנו מקום לנשים, עתה אנו רוצים לצרף גם אותן אלינו. מדוע? … חשבנו לנכון כי אי אפשר להוציא מן הכלל חציו של היישוב העברי בארץ ישראל (מנחם אוסישקין, 'ספר אוסישקין', עמ' 84).

מנגד טענו המתנגדים כי הדבר אסור על פי ההלכה וכי גם בקרב אומות העולם ההתפתחות בעניין זכויות נשים איטית ומסויגת. המתנגדים גברו על התומכים. בכינוס הראשון לא ניתנה זכות בחירה לנשות היישוב, והארגון שהוקם לא האריך ימים כך שקשה לדעת כיצד היו מתפתחים הדברים.

 

אל הזירה הפוליטית

סוגיה זו עלתה מחדש בשלהי 1917, מיד לאחר הכיבוש הבריטי של דרום הארץ. מנהיגי היישוב, ובהם הפועלת האגרונומית רחל ינאית, התאספו כדי לתכנן את הקמתו של מוסד יהודי כלל ארצי – אספת הנבחרים. אחת השאלות המרכזיות שעלו הייתה אם תהיה לנשים זכות להשתתף בבחירות למוסד זה. הדיון עורר מחלוקת עזה, והציבור החרדי בירושלים הביע התנגדות נוקבת לשיתוף נשים. בגילוי דעת שפרסם הרב קוק ב-1919 נכתב:

כבר ביארתי את דעתי במכתב תשובתי להסתדרות המזרחי שדעתם של הרבנים שקדמוני, שפרסמו הדבר לאסור, היא מוסכמת על פי התורה וההלכה, שחלילה לנו להשתתף בבחירות אלה (הרב אברהם יצחק הכהן קוק, 'גילוי דעת', אוסף פבזנר, הספרייה הלאומית).

מנגד, רבים מקרב נציגי היישוב החדש נטו לתמוך בשילוב נשים, אך הם חששו לממש את עמדתם לנוכח איום החרדים כי יימנעו מלשתף פעולה עם המוסד המתהווה.

סוגיית זכות הבחירה לנשים שבה ועלתה גם בעת הבחירות למועצות המקומיות ביישובים היהודיים בארץ. במשך ארבע השנים שבהן התחוללה מלחמת העולם הראשונה לא נערכו בחירות לוועדי המושבות והקהילות העירוניות, ועם תום המלחמה התעוררה דרישה לבחירות חדשות למוסדות הייצוגיים המקומיים. בראשון לציון, מושבה שהתברכה ביוזמות חלוציות ובהן בית הספר העברי הראשון וגן הילדים העברי הראשון, קמה התארגנות פוליטית נשית – 'אגודת נשים' – במטרה לתבוע את זכות הבחירה של נשים לוועד המושבה. בראש האגודה עמדה האיכרה הסופרת נחמה פוחצ'בסקי, ובאספה של ועד המושבה היא הדגישה כי הנשים היו שותפות מלאות לבניית היישוב לצד הגברים, ולכן ראויות לשוויון זכויות. ביישובים נוספים ברחבי הארץ, ובהם תל אביב, חיפה ופתח תקוה, קמו אגודות נשים שדרשו לבחור ולהיבחר לוועדים המקומיים ולאספת הנבחרים. 

בקיץ 1919 התאחדו נציגות של אגודות הנשים מרחבי הארץ וייסדו בירושלים מפלגה פוליטית, כנראה ראשונה מסוגה בעולם, בעלת השם הארוך "התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל". רוב חברות ההתאחדות היו תושבות ערים ומושבות שלא הזדהו עם מפלגות הפועלים. אמנם החלוצים והחלוצות הסוציאליסטים שנמנו על תנועת העבודה הצהירו בכל פה כי הנשים שוות זכויות, אך בפועל היו רחוקים ממימוש הצהרתם. בגילוי הדעת הראשון של הארגון הביעו החברות את מטרתו:

האישה העברייה בארץ ישראל יוצאת הפעם להגן על זכויותיה … מתוך רצון לקחת חלק שווה בבניין הארץ, ובשום פנים לא תיתן לשלול ממנה זכות זו ("גילוי דעת – התאחדות הנשים לשם השגת שיווי זכויות פוליטיות בארץ ישראל", 'חדשות הארץ', ו' בתמוז תרע"ט, 4.7.1919, עמ' 1).

סיסמת ההתאחדות "חוקה אחת ומשפט אחד לאיש ולאישה" ביטאה את מטרת העל שלה.

 

בראש המחנה

בראש ההתאחדות עמדו שתי נשים פורצות דרך – שרה עזריהו ורוזה ולט-שטראוס. המזכ"לית שרה עזריהו לבית מאירוב נולדה ב-1873 בדווינסק שבאימפריה הרוסית, היום בלטביה. בצעירותה הקימה את אגודת בנות ציון שקירבה נשים לתנועה הציונית. לימים כתבה בזיכרונותיה כי הרעיון הלאומי ועקרון השוויון שזורים זה בזה:

משחר נעוריי התחלתי לתת את דעתי בעיקר על שתי בעיות: א. גורלו המר של עמי הנודד והנרדף; ב. מצבה המקופח של האישה במשפחה (מרגלית שילה, 'המאבק על הקול', עמ' 146).

ב-1901 נישאה שרה ליוסף עזריהו, ובאותה שנה נבחרו בני הזוג לשמש צירים בקונגרס הציוני החמישי בבזל. יוסף עלה לארץ ב-1905, ושרה הצטרפה אליו שנה אחר כך עם בנם יעקב. המשפחה התיישבה ביפו, ושם שימשה עזריהו כמורה לגאוגרפיה ולמתמטיקה – מקצועות שלימדו אז בעיקר גברים.

יו"ר ההתאחדות רוזה ולט-שטראוס נולדה ב-1856 בצ'רנוביץ שבאימפריה האוסטרית, היום באוקראינה. היא הייתה האישה הראשונה באוסטריה שסיימה לימודי תיכון, ובהמשך למדה רפואה בשוויץ והייתה רופאת העיניים הראשונה באירופה. היא היגרה לניו יורק ובמקביל לעבודתה כמנתחת עיניים הצטרפה לתנועת הסופרז'יסטיות שפעלה למען זכות הבחירה לנשים. בתה היחידה נלי התוודעה לציונות בנעוריה והחליטה לעלות לארץ ב-1919, וולט-שטראוס עלתה עִמה כשהייתה בת 63 והתיישבה בירושלים.

היא נבחרה ליו"ר התאחדות הנשים כחודשיים בלבד לאחר הגעתה לארץ, והציגה את נשות ההתאחדות במכתב למערכת בעיתון 'חדשות הארץ':

אנו, נשי הארצות אשר בהן היינו אזרחיות שלמות, באות אנו לארץ אבותינו. רוצות אנו לעבוד ולפעול, רוצות אנו להשתתף עד כמה שיכולתנו מגעת בתחיית ארצנו היקרה לנו ובהתפתחותה. רוצות אנו לסייע להקמת הבית הלאומי שלנו על משואות בנות מאות בשנים … והנה התאחדנו, אנו הנשים בנות הדור בעלות השאיפה האחת, לעבוד שכם אחד למען השיג את שיווי זכויותינו

(ד"ר רוזה וולט שטרויס, "חברת נשים יהודיות לשיווי זכויות", 'חדשות הארץ', ה' בתשרי תר"ף, 29.9.1919, עמ' 3).