אניית המעפילים ׳כנסת ישראל׳ הפליגה ברגע השיא של מאבק היישוב לעלייה חופשית. על סיפונה היו לא רק חניכי תנועות נוער בדרכם להתיישבות אלא נציגים של כל גוני האוכלוסייה. עיירה יהודית שלמה הפליגה לעימות עם צי האימפריה. סיפורו של עם הנישא עלי שכם | מרדכי סער מרמורשטיין

ביום שלישי י"א במרחשון תש"ז (5.11.1946) בשעה 12:00 בצהריים הרימו עוגן בנמל דייגים קטן בשם באקאר שביוגוסלביה – היום בקרואטיה – שתי אניות ישנות. אניית המעפילים 'תנועת המרי העברי' – ששינתה את שמה בהמשך ל'כנסת ישראל' – ועליה כ-3,500 מעפילים, ואניית המעפילים 'אבא ברדיצ'ב' ועליה כ-500 מעפילים. היה זה שיאו של מסע רב תלאות שהחל חודשים ארוכים קודם לכן בדרך לארץ ישראל. אלפי העולים מרומניה ומהונגריה שהו במשך שלושה חודשים בתנאים קשים בשלד לא גמור של בניין אוניברסיטה בזאגרב, ללא קירות, ללא מדרגות וללא ציוד בסיסי לשהייה ממושכת, וחיכו בכיליון עיניים להכשרת האניות להעפלה. ההכנה התעכבה במשך שבועות כיוון שהבריטים גילו את האניות בפיראוס והן נאלצו לברוח משם ולהשלים את ההכנה בנמל באקאר. בניגוד למדינות אחרות שנכנעו ללחץ הבריטי סייעה ממשלת יוגוסלביה למאמצי ההעפלה. 

לקראת ההפלגה נקראו כל המעפילים אל הסיפון. לקול החצוצרה הושלך הס בספינה הגדולה, ומלוויה – בנימין ירושלמי, יוסי הראל, ראובן יתיר ויואש צידון – הציגו עצמם לפני הנוסעים. הראל עמד על גודל השעה והסביר כי שם הספינה הוא 'תנועת המרי העברי', כשם איחוד המחתרות למאבק בבריטים שעליו הוחלט באותם ימים. דגל הלאום הונף, וקרוב ל-4,000 המעפילים שהיו בשתי האניות פרצו בשירת התקווה. מעיני רבים זלגו דמעות. על החוף עמדו שני שליחי המוסד לעלייה ב' ושרו אף הם במלוא גרונם. פועלי הנמל ותושבי באקאר נופפו בידיהם לברכה, צופרי האנייה השמיעו קול גדול ונענו בצפירות ברכה ממושכות מספינות שעגנו בנמל. שיירת המעפילים הגדולה ביותר בהיסטוריה יצאה לדרכה. 

 

השרטון הגואל 

בשבת בצהריים, ביום החמישי להפלגה, החלה לפתע לנשוב רוח נגדית שהתגברה מרגע לרגע. בשעה 12:00 הודיעה האנייה 'אבא ברדיצ'ב' שמנועה שבק. האנייה הגדולה מיהרה אליה כשהיא נלחמת ברוח הנגדית המאטה את מהירותה, ומתמרנת בין האיים תוך סיכון רב. הראל פקד להוריד לבטן האנייה את כל המעפילים כדי שלא יהיו עדים לאסון העומד להתחולל. המלווים שניצבו על הסיפון ראו איך הזרמים הגואים סוחפים את 'אבא ברדיצ'ב' בין האיים לעבר אסון בלתי נמנע. 

במלחמת העולם השנייה פיזרו הגרמנים מוקשים מגנטיים בין איי השרשרת כדי לחסום את הגישה ליוגוסלביה ממערב ואלה עדיין לא פורקו. המוקשים העמידו את 'אבא ברדיצ'ב' בסכנה. ניסיונות להתקרב אליה היו כרוכים בסיכון 3,500 המעפילים שעל 'תנועת המרי העברי', והמלווים החליטו שאין להם זכות לסכן אותם. כל שנותר היה לאחל לספינה שתעלה על שרטון. 

אחרי דקות המתנה ארוכות התנפצו ירכתי 'אבא ברדיצ'ב' אל אי סלעי שגודלו כחצי קמ"ר. המעפילים הצעירים הורדו אליו בעזרת סולם חבלים, ותוך שעה וחצי היו כולם על האי. הפינוי היה שקט וללא בהלה. הם המתינו מכורבלים במעיליהם בגשם הצולף, רטובים עד לשד עצמותיהם, בצל קיר סלע גבוה שהעניק להם הגנה מהרוח. 

כעבור שעות אחדות הגיעה לאי ספינת דייגים בליווי ספינת משמר יוגוסלבית, ולאור זרקורים הועברו המעפילים לחוף ושוכנו בבית הספר של העיירה הסמוכה שיבניק. ביום ראשון בבוקר הועלו 500 המעפילים אל סיפון 'תנועת המרי העברי' כשלגופם בגדיהם הרטובים בלבד. 

יכולת הקיבול הרשמית של האנייה הייתה 2,500 איש. היא תוכננה לאכלס 3,300 מעפילים, בפועל עלו עליה כאמור כ-3,500 איש, ולאחר טביעת 'אבא ברדיצ'ב' נוספו אליה כ-500 מעפילים אשר לא נודע כי באו אל קרבה. 

מלכתחילה תוכנן כי יום לפני ההגעה לחופי הארץ יטפסו מעפילי 'אבא ברדיצ'ב' אל 'תנועת המרי העברי' והראשונה תפליג לאירופה עם הצוותים הזרים למשימת ההעפלה הבאה. טביעתה של האנייה שיבשה את התכנית ודרשה הצטופפות נוספת ומילוי של מחסני המים, המזון והפחם. כתוצאה מכל העיכובים הוארכה תקופת המסע בחמישה ימים.