מה משותף לזברות הרתומות לכרכרה ולהצהרה ששינתה את פני המזרח התיכון? סיפורו הבלתי שגרתי של ליונל וולטר רוטשילד – זואולוג נלהב, יורש סורר, ודמות מפתיעה בפרק מכריע בתולדות הציונות

בשנת 1894 הביא ליונל וולטר רוטשילד לביתו בטרינג שבאנגליה זברות אחדות, אך במקום לשחררן בגן הבית – לצד הטווסים, פסיוני הנוי, היענים וצבי הענק – הוא שיכן אותן באורוות הסוסים. הוא קיווה כי יוכל לאלף את חיות הבר המרדניות להיות בהמות רתמה. במשך חודשים עבד וולטר בסבלנות עם הזברות, ולבסוף עלה בידו לאלפן, אם כי הן ניאותו לציית אך ורק לו. את הישגו הוא הוכיח בציבור כאשר הנהיג כרכרה רתומה לשלוש זברות ופוני לארמון בקינגהאם, לעיניהם הפעורות של תושבי לונדון.

 

כבשה שחורה

ליונל וולטר רוטשילד נולד בט"ו בשבט תרכ"ח (1868) לנתן (נתנאל) מאיר רוטשילד – הלורד הראשון מהענף הבריטי של המשפחה – ולאמה לואיז פון רוטשילד, מהענף הגרמני. לזוג נולדו שלושה ילדים – וולטר, שרלוט וצ'רלס – והמשפחה התגוררה באחוזה רחבת ידיים בעיר טרינג שבמחוז הרטפורדשייר, מחוז שבו קנו רבים מבני המשפחה אחוזות כפריות. 

וולטר התעניין בבעלי חיים מילדותו. בגיל 7 החל לאסוף חרקים – פרפרים, חיפושיות ועשים – וסיווג אותם בקפידה רבה. הוא גמע ספרים בתחום, התכתב עם זואולוגים שונים וביקר פעמים אינספור במוזאון הטבע בלונדון. לעתים קרובות הוא הותיר את האוצרים משתאים נוכח בקיאותו, שהייתה יוצאת דופן לגילו.

אביו קיווה כי אהבתו של וולטר לבעלי חיים אינה אלא תחביב שישתלב עם עסקי הבנקאות המשפחתיים שוולטר נכנס אליהם ב-1889. האב עשה ככל יכולתו לאכוף על בנו הבכור, שהיה אמור לרשת אותו, אחריות משפחתית, למרות שעל פי כל הראיות הוא היה חסר תקנה. וולטר נשלח ללמוד כלכלה, אך כעבור שנה נרשם ללימודי זואולוגיה. הוא עבד בבנק במשך 19 שנה, אך ללא הצלחה מרובה, ובגיל ארבעים שוחרר ממטלה זו ושב לעסוק בזואולוגיה. לרגל יום הולדתו ה-21 של וולטר בנה לו אביו כמתנה מוזאון כדי לשכן בו את האוסף הגדול, וב-1892 פתח וולטר את המוזאון הפרטי לציבור הרחב.

וולטר היה חריג בנוף המשפחתי לא רק בשל חוסר התעניינותו בעסקי הבנקאות המשפחתיים. היה לו פגם בדיבור, הוא התקשה לתרגם את מחשבותיו במהירות למלים, ועל כן כל שיחה עמו התנהלה באיטיות. הסתייגותו של אביו ממנו ותחושת הכישלון העצמי הקשו עליו לטפח קשרים חברתיים וזוגיים. הוא מעולם לא נישא, אך היו לו שתי פילגשים ומאחת מהן אף נולדה לו בת. דמותו הנלעגת של וולטר לא הלמה את הדמות המצופה מיורשו של אביו, בנקאי גדול ואציל אנגלי. 

גם בפן הכלכלי היו לוולטר קשיים. אחת ממאהבותיו, בת אצולה צעירה וחסרת מצפון, ניצלה את חולשותיו וסחטה ממנו כספים באופן שיטתי במשך ארבעה עשורים. מכתבים שנמצאו בעיזבונו חשפו פרטים על סחיטותיה, וב-1931 הוא מכר חלק מהאוסף שלו כדי לממן את תביעותיה. וולטר הסתיר פרשה זו עד יום מותו, משום שלא יכול היה לשאת את המחשבה שהתנהגותו המבישה תיוודע להוריו.

וולטר הוציא סכומי עתק על אוספי המוזאון שהביא מרחבי העולם ומצבו הכלכלי יצא מכלל שליטה. כשעוד עבד בבנק בלונדון לא עמד בדרישות תפקידו, ורוב זמנו הוקדש להתכתבות עם מדענים ועם המוני אנשים שהציעו לו פריטים נדירים. היה מי שסיפר כי אביו הגיע יום אחד לבנק ואת דרכו חסמו שני דובים חומים מובלים ברצועות שמישהו הביא אז לוולטר. ברור שהאב לא רווה נחת מהאירוע.

סבלנותו של נתן כלפי בנו פקעה, ודרכיהם נפרדו סופית ב-1908, כשהתברר לו שוולטר הימר בבורסה במאמץ נואש לשפר את מצבו הכלכלי. נפוצה אף שמועה כי הוא ניסה ללוות כסף, וכבטוחה העמיד את ירושתו לאחר פטירת הוריו. השערוריות שבהן היה וולטר המסכן מעורב התגלו לעין כל, ומפה לאוזן הובעה בקרב החברה הגבוהה שמחה לאידו של אביו הלורד רוטשילד. 

בסופו של דבר קיבלו הנושים את כספם, המאהבות הצעירות פוצו בנדיבות ונשלחו לדרכן, והאב הטיל על בנו השני צ'רלס את העבודה בבנק. וולטר שוחרר מתפקידו וקיבל קצבה שהייתה אמורה לאפשר לו לנהל את המוזאון שהקים. הוא הורחק לטרינג והקדיש את כל מרצו לאוספו הפרטי, במטרה שיהיה האוסף הטוב בעולם בתחום זה, ולכתיבת מחקרים שהפכו אותו לאחד הזואולוגים הבכירים בימיו.