דוד בן־גוריון תפס את הקשר של מדינת ישראל עם יהדות אמריקה כנגזרת של הגדרתה כמדינה יהודית והחשיב את הברית עם המעצמה העולה במערב. תיעוד השמור בארכיונו מגלה את ההתרגשות הגדולה שעורר ביקורו הראשון בארצות הברית כראש הממשלה, וגם את המתחים שנלוו לו

בביקורי הראשון בארכיון דוד בן־גוריון שבמדרשה הסמוכה לשדה בוקר צדה את עיני שורה של תמונות מרשימות התלויות בין המשרדים ובמבואה שמחוץ לדלת הברזל הכבדה המובילה אל הארכיון עצמו. בתמונה אחת עומד בן־גוריון במרכזה של עצרת ענקית במנהטן, בשנייה הוא מנופף ממכונית פתוחה להמונים המצטופפים ברחוב, ובשלישית הוא ישוב ליד שולחן כבוד לצד מנהיגי הקהילה היהודית באמריקה. לא לחינם בחרו מייסדי הארכיון דווקא בתמונות האלה המתארות את אחד מרגעי השיא בשנותיו של בן־גוריון כראש ממשלת ישראל – הביקור הממלכתי הראשון בארצות הברית בשנת 1951.

בן־גוריון הגיע בפעם הראשונה לארצות הברית בימי מלחמת העולם הראשונה, לאחר שהעות'מאנים גירשו אותו מארץ ישראל. הוא ישב שעות רבות בספרייה הציבורית של העיר ניו יורק, קרא בכתביהם של האבות המייסדים האמריקנים, החל לגבש את התפיסה הממלכתית שאותה יפתח בשנים הבאות, ואף נשא לאישה את פולה, אחות יהודייה אמריקנית. בשנים שלאחר מכן הוא ביקר בארצות הברית שוב ושוב. כבר בראשית המאה הוא האמין שאמריקה תחליף את בריטניה ככוח המוביל בעולם ושלקהילה היהודית האמריקנית שמור מקום מרכזי בהגשמת החזון הציוני. הוא יצר קשרים עם המנהיגות הציונית המקומית ווידא שהיא שותפה לעמדותיו המדיניות. באמריקה הוא ניסח את תכנית בילטמור שחתרה להקמת מדינה יהודית לאחר מלחמת העולם השנייה, ושם גם הקים את מכון סונבורן שאפשר לצייד את צה״ל במלחמת העצמאות.

בחורף 1950־1951 הבינו בישראל כי על בן־גוריון לטוס לביקור בארצות הברית, לראשונה כראש ממשלה. ברקע עמדו החלטתה העקרונית של ישראל לנטוש את עמדתה הניטרלית
במאבק הבין גושי ולהתקרב למערב, הניסיון לשלב את ישראל בתכניות הסיוע של הממשל האמריקני, התקווה שנשיא ארצות הברית יתווך במשא ומתן על הסכם השילומים בין ישראל
לגרמניה והירידה המתמדת בתרומות של יהודי אמריקה לישראל. מתכנני הביקור ביקשו לעצב אותו כאירוע מרשים וחגיגי שיניח יסודות לברית בין ישראל לממשל האמריקני ויחזק את הקשר בין המדינה היהודית לקיבוץ היהודי הגדול בעולם. לשם כך תוכנן מסע בן חודש ימים מחוף לחוף שבמהלכו יבקר בן־גוריון בוושינגטון, ילמד על מפעלי תשתית במדינה, יבקר בקהילות היהודיות הגדולות וייפגש עם אנשים ידועי שם.

המסע שולב בהשקת מלווה העצמאות – הבונדס, שבמסגרתו גייסה ישראל מטבע חוץ באמצעות מכירת אגרות חוב. בניגוד לגיוס התרומות בשנים הקודמות שהציג את ישראל כמדינה נזקקת, נבחרה הפעם תפיסה של השקעה בעתיד הצפוי למדינה הצעירה. למסע של בן־גוריון התלוו כמה שרים ובהם שניים שמוצאם מצפון אמריקה: דב יוסף שנולד במונטריאול וגולדה מאיר שגדלה במילווקי. כמו כן התלוו למשלחת שתי אוניות חיל הים ובהן 120 מלחים ישראלים.

 

ניו יורק איננה וושינגטון

ראשיתו של הביקור עמדה בסימן מפח נפש. בן־גוריון קיווה להתקבל לביקור רשמי כראש מדינה, אך הנשיא טרומן סירב להזמין אותו לבית הלבן, והוא לא זכה לכבוד הזה עד יום מותו. על כבש מטוס אל על בלוד, בטיסה הטרנס-אטלנטית הראשונה שביצעה החברה אי פעם, נשא בן־גוריון נאום קצר שהופנה לציבור הישראלי. הוא סקר באריכות את ביקוריו הקודמים בארצות־הברית וסיים באמירה חידתית בנוגע לביקור:

על תכנית נסיעתי לאמריקה הפעם – מוטב שאספר לאחר שובי ארצה (ארכיון בן־גוריון, 87095)

ייתכן שמאחורי הדברים עמד חוסר הנוחות שחש בן־גוריון ממשימת גיוס הכספים ואולי היה זה החשש מלתלות בביקור תקוות גדולות מדי לאור הכתף הקרה שציפתה לו בוושינגטון. אסתר הרליץ, דיפלומטית ישראלית שבאותה העת פעלה בוושינגטון, דיווחה בהקשר זה באכזבה גלויה:

מהוראות פנימיות וסודיות של מחלקת המדינה אנו למדים שאכן נצטווה הכל לא להשוות במעשה ובדיבור לביקורו של בן־גוריון שום אופי אחר מאשר ביקור פרטי (שם, 145949)

ואמנם, קבלת הפנים לבן־גוריון בשדה התעופה בוושינגטון הייתה עלובה למדי, וממרחק השנים נראה פרוטוקול הפגישה שלו עם הנשיא האמריקני טרומן כפארסה: בן־גוריון הרצה בפני הנשיא באריכות על עמדותיו ועל מחשבותיו, ואילו טרומן כמעט שלא הגיב. הוא סירב לכלול את ישראל בתכניות הסיוע של הממשל כדי לא להסתבך בקלחת המזרח תיכונית, וגם לא העמיד את עצמו כמתווך בין ישראל לגרמניה. את האירוע כולו מסכמת ההערה שהוסיפה מחלקת המדינה האמריקנית בסיכום הפגישה: ״פעולה נדרשת: אין״ (שם, 9366).

אופי הביקור השתנה לאחר שבן־גוריון עזב את וושינגטון והגיע לניו יורק שבה התגוררה אוכלוסייה יהודית גדולה. מאות אלפי אנשים – לפי דיווחים אחדים יותר ממיליון – הגיעו להקביל את פניו. הוא נסע במכונית פתוחה לאורך רחובות העיר, ומאחוריו צעדו חיילים אמריקנים, שוטרים וחיילי חיל הים הישראלי. בשלושת השבועות הבאים אחזה ביהודי אמריקה התרגשות עזה, בתי ספר ועסקים רבים נסגרו לרגל האירועים, אלפים רבים גדשו את הנמלים שאליהן הגיעו אניות חיל הים כדי לגעת בחיילים ובסמלים הישראליים, וההמונים גדשו את הרחובות מחוץ לאולמות שבהם נאמו בן־גוריון והשרים הישראלים. גילויי ההערצה של הרחוב היהודי לנציגיה של מדינת ישראל התפרסמו בעמודים הראשונים של העיתונים והגיעו גם ליומני הקולנוע ברחבי העולם. ישראלים רבים שעקבו אחרי הדיווחים הופתעו מעוצמתה ומגודלה של יהדות אמריקה ומהרגשות העזים שמדינת ישראל מעוררת בקרבה.

מסמכי הארכיון מעידים שגם בן־גוריון הופתע מתגובתם הנרגשת של המוני היהודים. לאחר הפגישות הכושלות בוושינגטון ימיו היו מלאים באירועי שיא, שבהם זכה שוב ושוב לכבוד יוצא דופן: פגישה עם אלברט איינשטיין, פגישות במוסדות להכשרת רבנים, ביקור בהיכל העצמאות ובפעמון החירות בפילדלפיה, קבלת התואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת ברנדייס, ואף נשף נוצץ עם כוכבי קולנוע בהוליווד.