סיפוריו של יוסף חיים ברנר ספוגים בקורות חייו. הוא היה מוטרד ממצבם הלאומי של היהודים ולא האמין באפשרות של גאולה בארץ ישראל, אך היה לאחד מדובריה המרכזיים של גבורת החיים היהודיים. עוד בחייו, וביתר שאת לאחד הירצחו, היה ברנר לסמל בעיניהם של רבים

בראשית 1900 ענה ברנר הצעיר בקצרה למכתב שקיבל מידידו אורי ניסן גנסין:

אורי-ניסן, לא אדמה להצטדק על אשר לא עניתי לך תיכף ומיד, מסתמא לא יכולתי! מכתבך ההוא אמנם שווה בתשובה יותר ארוכה, אך אבד ממני ממחרת בסבת צלחותי [כיסי] הקרועות (ממש!). ואולם, באמת דומה שבין כה וכה לא הייתי מוציא את כל רוחי באיגרת, כי אם על פה. להתיאוריה שלך במכתבך ההוא על דבר "הספרות למען הספרות", תכלית האדם וכו' אין אני מסכים כלל. השקפתי על החיים היא שונה לגמרי; ובקיצור: עלינו להקריב את נפשותינו ולהמעיט את הרע שבעולם, רעה של רעבון, עבדוּת, ביטול, צביעות וכדומה. נחוץ להבין הכל, להבין ולהתרחק ממיסטיוּת ומדמיונות; נחוץ להגביר הראליות והקדושה בעולם; נחוץ לתקן את חיי עם ישראל כי יהיו נורמליים. וייסורי נפשי הנוראים הם תולדות ספקותיי בכלל: היש תיקון? ההולכים אנחנו קדימה? זהו בכלל, ובפרט: … אני מסופק בכוחותיי אני וכו' וכו'.

זה ימים אחדים נהייתי לאוכל צמחים.

אתה כותב פואמה היסטורית – ודבר זה אינני מבין. האמנם אנחנו יכולים להסיח דעתנו אף רגע מההווה? היודע אתה מצב צעירינו? היודע אתה כי הננו המוהיקנים האחרונים? היודע אתה כי עמנו הולך למות? היודע אתה כי העולם חולה? היודע אתה כי הייאוש מכלה נפשות? היש לך עיניים?! (אגרות י.ח. ברנר, כרך א', עמ' 86).

ההבדל בין שני הצעירים הללו, שלימים היו סופרים נודעים, ניכר במכתב הקצר. אורי ניסן גנסין היה צעיר אצילי וגבה קומה, מעודן ומאופק, בנו של הרב יהושע נתן גנסין, ראש ישיבה בעיירה פוצ'פ. הרב היה מנוי על כתבי עת עבריים ובהם 'השילוח' ו'הצפירה', ואף חלק אותם עם תלמידיו. אורי ניסן כתב בראשית המאה העשרים סיפורים עבריים מונולוגיים, מעודנים ואישיים בסגנון זרם התודעה – סגנון שנודע בעולם רק כעשור או שניים מאוחר יותר ביצירותיו של ג'יימס ג'ויס ובסיפוריה של וירג'יניה וולף – כשמטרתו לכתוב ספרות שהיא אמנות לשמה.

יוסף חיים ברנר היה נמוך קומה ומוצק, נוטה להתלהב ולהגיב בקיצוניות. בחור שחיפש את מקומו בעולם לאחר שמשפחתו דחתה אותו בשל התפקרותו והעדיפה על פניו את אחיו המתמיד שמואל. אנחנו יכולים לדמיין אותו בכיסיו הקרועים שגרמו לו לאבד את מכתבו של חברו, וברוחו השוקקת שאותה הוא אינו מאמין שיוכל להביע כראוי בכתב. ברנר אינו מקבל את העידון הספרותי שמציע חברו. במקום אמנות לשמה הוא מבקש "להגביר הראליות והקדושה". הספרות שהוא מבקש לכתוב מחויבת למבט ישיר אל הרעות שבעולם ואל חוסר התוחלת המשווע במצבו של עם ישראל. ברנר הנסער נטה לנוע בין אמונה באוטונומיה יהודית באירופה לבין הציונות, ובינן לבין ייאוש מכל אידאל שהוא. לאורך חייו נע בין התמסרות לעבודה ספרותית ולחיים חברתיים לבין תקופות של דיכאון קשה. גם במכתב קצר זה יש תנועה בין חוסר אמון בעצמו לבין התחלה של דרך חדשה – הוא מספר כלאחר יד שהפך לצמחוני.

ברנר, שכבר מגיל צעיר התעתד להיות סופר, נותר נאמן לספרות המחויבת לעוצמות המתבטאות בחיים עצמם. הנאמנות לאמת של החיים התבטאה הן במודעות חברתית שהתמקדה בזעזועים החברתיים והכלכליים שפקדו את היהודים והן בביטוי הנאמן של חייו שלו. אניטה שפירא, שכתבה ביוגרפיה על ברנר, מציינת כי כאשר התבקש ברנר לספר את תולדותיו הפנה את המבקשים ליסודות האוטוביוגרפיים שבספריו. כביוגרפית היא מתארת את הקושי לשחזר את חייו של הסופר שהיה לאגדה, שכן בזיכרונותיהם של רבים מחבריו התערבבו הזיכרונות עם תיאורים אוטוביוגרפיים המתייחסים לתקופה מסוימת בחייו אך אינם משקפים את קורות חייו בדיוק תיעודי.