יין להותיר
התיקון ה-18 לחוק קבע שהקונגרס החריג מהחוק האוסר על “ייצור, מכירה או הובלה של משקאות משכרים” את מי שצריכים יין “למטרות טקסים ומנהגים דתיים”. הודות לתיקון זה יכלו יהודים המקדשים על היין בשבתות ובימים טובים להחזיק בביתם עד עשרה גלונים (38 ליטר) של יין משכר בשנה שאותו קיבלו מרבניהם.
מבריחי משקאות לא בזבזו זמן וניצלו את הפרצה בחוק. כדי להקל לכאורה על הרבנים העניים והעסוקים הם לקחו על עצמם את כל עבודת הניירת מול הממשל, הפריזו במידה רבה במספר הקהילות הצריכות יין, ארגנו תחבורה ואחסנה ושילמו לרבנים שכר טרחה. באופן רשמי זינק באותן שנים השימוש הטקסי ביין בקרב היהודים. הקידוש הפך למצווה הנפוצה ביותר בקהילות היהודיות. במציאות, המסקנה המחרידה שאליה הגיע לפחות פקח ממשלתי אחד הייתה כי אחראים על “הצמא האדיר לדת” היו למעשה עבריינים.
-שוטר משגיח בזמן שאלכוהול מוחרם נשפך ברחובות העיר ניו יורק, 1921
מיץ ענבים בלבד
חשיפת הציבור לניצול הציני של החוק ביישה את הקהילה היהודית. בתגובה פסקו הרבנים הרפורמים שחברי קהילותיהם יקדשו על מיץ ענבים והפסיקו לספק יין. לאחר שגם הרב לואיס גינצבורג, פרופסור בעל שם לתלמוד בבית המדרש לרבנים באמריקה, פסק כך הלכו אף רבנים קונסרבטיבים בעקבות הרפורמים.
אולם הרבנים האורתודוקסים התנגדו למהלך, בין השאר בניסיון לבדל עצמם מהזרמים האחרים. הם השאירו על כנו את הפסק שיש לקדש על יין מבושל. נראה שאחד המניעים לכך היה הבנתם שהמסחר ביין – החוקי והבלתי חוקי – פרנס רבנים אורתודוקסים רבים.
חנה שפרכר, ההיסטוריונית שחקרה את הנושא, הסיקה כי תקופת היובש לא הייתה, בלשון המעטה, שעתה היפה ביותר של היהדות האורתודוקסית בארצות הברית. גם אם הכסף שהתקבל מהמסחר ביין כשר סייע לרבנים מבחינה חומרית, הפרסום השלילי שהתלווה לפעילות המפוקפקת הרס את שמם הטוב. לדוגמה, בעיתונו האנטישמי הידוע לשמצה של הנרי פורד ‘Dearborn Independent’ נכתב כי 95% מהסחר במשקאות נמצא בשליטת יהודים וגם רבנים מחוג מסוים פעילים בו.
מתורגם מתוך: Jonathan Sarna, “The Long Shadow of Scandal”, The Jewish Daily Forward, August 2009