הוועד למען החייל החרדי – חיילים חרדים במלחמת העצמאות

הפטור שניתן לחרדים מגיוס לצבא נמצא בתוקף זמן רב כל כך עד שנדמה שאי אפשר אחרת, אך מהמקורות ההיסטוריים עולה כי לפני הקמת המדינה הבינו ראשי הציבור החרדי ורבנביו שעליהם להיחלץ למלחמה לצד אחיהם

תנועות אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל היו כפופות מאז הקמתן למועצת גדולי התורה אשר התנגדה לפעילות ציונית והחרימה את המוסדות הרשמיים של היישוב היהודי. שינוי משמעותי בגישתן של התנועות החרדיות התחולל עם התגברות המגעים בזירה הבינלאומית לקראת הקמת המדינה, והן גילו נכונות לשתף פעולה עם המוסדות. לסוכנות היהודית – המוסד שניהל את היישוב היהודי עד להקמת המדינה – היה חשוב שהחרדים יהיו חלק ממנה, כדי שתוכל להראות שהיא מייצגת את כל האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל. 

המפלגות החרדיות, שהבינו כי אי אפשר לעצור את הקמת המדינה, העדיפו להשתלב בה ולנסות להשפיע מבפנים על אופייה. גם האתגרים הביטחוניים והסכנות שעמדו בפני היישוב היהודי עודדו מגמה זו. לאחר מוראות השואה וחוסר הביטחון ששרר בריכוזי היהודים באירופה היה ברור כי ארץ ישראל היא היעד שיכול לשמש מקום מקלט ליהודים ולשימור היהדות. תהליך ההשתלבות היה הדרגתי אך מהיר.

 

עניין של ביטחון והצלה

באוקטובר 1947 החליט הוועד הפועל העולמי של אגודת ישראל להקים בארץ ישראל ועדה לשעת חירום, ונקבע כי הוועדה תעביר את ההכרעה בנושאים העומדים על הפרק למועצת גדולי התורה. במקביל הוקם גם ועד פועל מצומצם של מועצת גדולי התורה תושבי הארץ שנועד לעסוק בעניינים הקשורים בארץ ישראל, ונקבע כי חברי ועד זה יתייעצו עם ארבעה רבנים בכירים – רבה של העדה החרדית בארץ הרב יוסף צבי דושינסקי, ראש ישיבת עץ חיים הרב איסר זלמן מלצר, הרב יצחק זאב סולובייצ'יק, והרב עקיבא סופר-שרייבר – כולם תושבי ירושלים.

בכ"א במרחשון תש"ח, כשלושה שבועות לפני ההצבעה על חלוקת הארץ באו"ם, נערכה בתל אביב ישיבה של הוועד הפועל של מועצת גדולי התורה. בישיבה נקבע כי אל לה לאגודת ישראל לפעול נגד הקמתה של המדינה היהודית, ועוד הוחלט:

לשלוח באי כוח האגודה לוועדת הביטחון, שהוא עניין של ביטחון והצלה, אבל אין ללמוד מזה לשאר מקומות ומוסדות של הסוכנות וועד הלאומי, שאין לשלוח לעת עתה שמה באי כוח (ארכיון אגודת ישראל).

 מעשי האיבה שפרצו לאחר החלטת החלוקה של האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 הקשו על כינוסם של כל חברי הוועד הפועל, והדבר מנע מהם לתת גיבוי הלכתי לצעדים נוספים שנדרשו. בשבת חנוכה, כשבועיים לאחר ההחלטה, קבעו ארבעה מחברי מועצת גדולי התורה – האדמו"ר מסדיגורה הרב אברהם יעקב פרידמן והרב מאיר קרליץ, שניהם מתל אביב, והרב זלמן סורוצקין והרב איסר זלמן מלצר מירושלים – כי על נציגי אגודת ישראל להשתתף בדיוניה של ועדת הגיוס היישובית ולהציג בפניה את התנאים לגיוס. התנאים שהציגו היו פטור מגיוס לנשים ולבחורי ישיבה, הימנעות מאימונים בשבתות ובחגים והקמת יחידות נפרדות לדתיים כדי שהמגויסים יוכלו לשמור על צביון חייהם גם בעת שירותם הצבאי. ועדת הגיוס קיבלה את התנאים.

 

גימ"ל זה גיוס

עד מהרה פרסמה תנועת אגודת ישראל מודעות ברחובות ובעיתונות שקראו לחבריה להתייצב למפקד לקראת גיוס. בפרסומים נכתב כי הובטחו כל דרישותיה של מועצת גדולי התורה. הקריאה לא כוונה לתלמידי הישיבות, ועל תנאי גיוסם התנהל משא ומתן נפרד. חברי אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל נענו לקריאה, התייצבו לבדיקות רפואיות ובהמשך גם גויסו בפועל. המוסדות החרדיים דאגו לצורכי המגויסים החרדים בתחומי הדת והרוח וטיפלו בבעיות שהתעוררו במהלך השירות וכתוצאה ממנו.

ההנהלה של צעירי אגודת ישראל הקימה מחלקה מיוחדת כדי לגייס את הנוער החרדי למאבק הגורלי להצלת היישוב, וכדי להבטיח למגויסים את האפשרות לשמור מצוות ולשרת במסגרת צבאית בעלת צביון מסורתי.

התנועות החרדיות, ובהן אגודת ישראל, דאגו להדפיס עיתונים מיוחדים למגויסים, וצעירי אגודת ישראל (צא"י) הוציאו מהדורה מיוחדת של הביטאון 'דגלנו' בשם 'דגלנו למגויסים' וגיליונות של 'אגרת לחייל'. בירושלים הנצורה הוציא סניף צא"י המקומי גיליון מיוחד של 'אגרת לחייל' ללוחמים בעיר. בביטאון אגודת ישראל 'קול ישראל', ובעיתון היומי 'יומן' שהוציאה אגודת ישראל בירושלים החל מב' באדר א' תש"ח (21.2.1948), שולבו קריאות להתייצב לרישום ולגיוס בתחנות מיוחדות לחרדים ותיאורים מהמתרחש במחנות האימונים וביחידות. בעיתונים שיבחו ועודדו את המתגייסים, ובעיתון של אגודת ישראל נכתב:

מטרתנו לא רק לדאוג לענייני כשרות אלא למטרה נעלה יותר: להחזיר לעמנו את הנוסח המקורי והעתיק שהיה לנו פעם במלחמתנו עם אויבינו. בחורים אלה באומץ לבם ובמעשיהם יקדשון שם שמים ('היומן', י"ט באדר א' תש"ח, 29.2.1948).

 

גדוד תלמידי הישיבות

בתהליך הגיוס שהלך והתרחב נקבעו גם קריטריונים לשחרור מגיוס ולהקלות. תלמידי המוסדות להשכלה גבוהה – סטודנטים באוניברסיטה ובטכניון ותלמידים בסמינרים למורים ובישיבות גבוהות – היו מאגר איכותי לגיוס, אך גם מגזר שיש להתחשב בו ולהקל עליו. לאחר שבן-גוריון נפגש עם ראשי האוניברסיטה העברית בו' באדר א' תש"ח (16.2.1948) הוא קבע:

כל סטודנט העוסק בעבודה מדעית בשביל הביטחון לא ישוחרר מעבודה זו וגם לא ישולח לשירות אחר. ואשר לסטודנטים אחרים, אין לשחרר לגמרי, אבל ישתדלו לאפשר המשכת לימודים עד כמה שאפשר (ד' בן-גוריון, 'יומן המלחמה – תש"ח-תש"ט', כרך א', עמ' 248-249).

בהתאם להחלטה זו קיבל דוד שאלתיאל, מפקד מחוז ירושלים, הוראה:

לאפשר לתלמידים הנמצאים בגוש עציון שעות חופש לרענן לימודיהם (שם, עמ' 248).

במקביל למשא ומתן שנוהל עם ראשי האוניברסיטה ניהל מרכז המִפקד לשירות העם משא ומתן גם עם ראשי הישיבות באשר לגיוס הלומדים בהן. בארכיון הרב הראשי דאז, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג – השמור בארכיון המדינה – נמצא מכתבו של מרכז המפקד מב' באדר א' תש"ח המסכם את שנאמר בפגישה. במכתב מובעת הבנה לדרישה לדחות לפי שעה את גיוס תלמידי הישיבות בשלושה חודשים, ואז לדון בכך מחדש.

כיוון שהיה צפוי כי צבאות ערב יפלשו לארץ ישראל עם תום המנדט הבריטי הוכרז בכ"ב בניסן תש"ח מצב חירום, ובצו שפרסם מפקד מחוז ירושלים בוטלו כל הפטורים מגיוס שניתנו עד אז. החלטה חד צדדית זו עוררה התנגדות חריפה בקרב הציבור החרדי ומנהיגיו, ובעקבותיו החל משא ומתן חדש עם ראשי הישיבות. כעבור עשרה ימים נקבעו כללים לגיוס תלמידי הישיבות ולשחרורם.

בלשכת הגיוס המיוחדת לתלמידי ישיבות בירושלים התייצבו בין ז' לי"ט באייר כ-900 תלמידים. 270 שוחררו מטעמי בריאות, חלקם ניצולי שואה וחלקם תלמידי ישיבות שמצבם היה ירוד בשל תזונה לקויה, 260 רבנים ותלמידים מצטיינים שוחררו בהתאם לתנאי ההסכם, והיתר, 370 תלמידים, נמצאו כשירים לגיוס. בעקבות הלחימה הקשה שהחלה עם סיום המנדט, במיוחד לאחר שגם הלגיון הערבי הצטרף למערכה על ירושלים בי' באייר, אי אפשר היה לאמן את תלמידי הישיבות והוחלט להקים עבורם גדוד נפרד שיעסוק בביצורים. בראש הוצב טוביה ביר – שעל שמו הוא כונה 'גדוד טוביה' – והמפקדים הזוטרים נבחרו מבין המתגייסים. ביר הקפיד כי הגדוד יתנהל כיחידה צבאית לכל דבר. החיילים, שזכו להתעניינות מתמדת של רבותיהם, הפיקו ירחון בשם 'המבצר' אשר שוכפל ב-75 עותקים והופץ גם ביחידות דתיות מחוץ לגדוד.

 

להגיע לפשרה

הקמתו של גדוד טוביה נבעה למעשה מפשרה בעקבות הבנת המצב והרגישויות שנבעו ממנו. הרב הרצוג, שהיה מקובל כסמכות תורנית גם על הרבנים החרדים, כתב בט"ז בטבת תש"ח בירור הלכתי מפורט בן 48 עמודים ובו התייחס להיבטים השונים של גיוס תלמידי הישיבות לנוכח המצב. השואה שעמדה ברקע חידדה את הקונפליקט שהרב הרצוג הציג כהכרח לאזן בין הצורך להגן פיזית על היישוב היהודי בארץ, שקלט את שארית הפלֵטה, לבין הצורך להגן על הנכס הרוחני של העם שנותר לאחר שעולם התורה באירופה נכחד. מסקנתו הייתה כי מדובר במלחמת מצווה ולכן אין לפטור לגמרי את תלמידי הישיבות ממלחמה זו:

עזרת ישראל מיד צר היא מלחמת מצווה שהיא חובה, ואין יסוד לפטור ממנה תלמידי חכמים לגמרי. אלא שחייבים להיזהר שלא לגרום לערער חס וחלילה את קיום לימוד התורה, אפילו לא לזמן קצר, בפרט במצבנו בזמן הזה שחרבו מרכזי התורה שבגולה ואין לנו שיור אלא התורה שבארץ ישראל ("ע"ד בני הישיבות הי"ו בקשר עם המצב", ארכיון הרצוג, ארכיון המדינה, עמ' 46).

הרב הרצוג ציין כי על ראשי הישיבות להגיע להסדר מתאים על גיוס חלקי בתנאים מיוחדים שיכללו שחרור מלא של תלמידים מצטיינים. הוא הוסיף כי ההשתתפות במלחמה תהיה לטובת הישיבות, שכן היא תמנע יחס עוין כלפיהן הן מצד הציבור הרחב והן מצד הנהגת היישוב. הוא דרש להגיע לפשרה דומה לזו שהושגה עם מוסדות ההשכלה הגבוהה. בן-גוריון, שהבין את חשיבות הלימוד במוסדות ההשכלה הגבוהה למען קידום המדינה שעמדה לקום, הבין גם עד כמה חשוב בעיני הציבור הדתי והחרדי המשך לימוד התורה. הרב הרצוג הצליח לשכנע את ראשי הישיבות ואת הרב יוסף צבי דושינסקי לחתום על ההסכם שגיבש.

יישום ההסכם התאפשר גם בזכות האהדה למחתרות וההתלהבות מפעילותן בקרב תלמידי הישיבות. היו תלמידים שהצטרפו למחתרות ואחרים שהיו נכונים לסייע להן בעת הצורך. שולמית אזרחי, בתו של המשגיח בישיבת חברון הרב מאיר חדש, ציינה בספרה על אביה את התסיסה בקרב תלמידי הישיבות ואת נכונותו של אביה להתחשב בכך. בין המתגייסים היו גם שני תלמידים מישיבת שפת אמת של חסידות גור, והם השתתפו באדר ב' תש"ח בקרב במוצא. חיים גרוב, שהיה רק בן 16, נהרג, וחברו נפצע.

 

מחלקת הווי

בשל אופיים הייחודי של המגויסים החרדים הופקדו אנשים שונים על הטיפול בעניינם. הרב חנוך (הניך) פדובה מונה לפסוק בשאלות הלכתיות שיתעוררו; הרב אפרים אופנברג מונה להשגיח כי החיילים הדתיים באזור ירושלים יזכו לכל זכויותיהם בתחום הדתי, ודוד איזן מונה לדאוג לענייני הדת והכשרות של קבוצת החרדים מירושלים שיצאה לאימונים במחנה שהוקם בארזה.

רבנים ממועצת גדולי התורה ורבנים בכירים אחרים השתתפו בכינוסים שנערכו לבחורים לפני גיוסם ותוך כדי שירותם. כך למשל השתתפו הרב הראשי של חיפה הרב ברוך מרקוס וחברי מועצת גדולי התורה הרב אברהם יצחק קליין והאדמו"ר מסרט ויז'ניץ הרב ברוך הגר, שניהם תושבי חיפה, במסיבת פרֵדה למתגייסים באדר תש"ח; ובכסלו תש"ט נערך בחיפה כינוס של כ-300 חיילים דתיים בהשתתפות הרב ברוך הגר וראש ישיבת פוניבז' הרב שלמה יוסף כהנמן מבני ברק.

לקראת פסח תש"ח קיבלו חיילים שלא זכו לחופשה משלוח שי מיוחד לחג. בגיליונות 'אגרת לחייל' של תנועת צא"י פורסמו באב תש"ח דרישות שלום שונות תחת הכותרת "מחזית לעורף – מהעורף לחזית".

סמוך לפורים תש"ח הוקם בקיבוץ עירוני ב' שבבני ברק מעון נופש לחיילים דתיים בחופשה. בפורים התאכסנו במקום לראשונה חיילים ונהנו מאירוח ללא כל תשלום. לקראת חג הפסח אורגנו עבור חיילים בחופשה סדרים ציבוריים בערים שונות ללא כל תשלום. ביום השני של ראש השנה תש"ט התקיים במועדון צא"י בתל אביב כינוס חגיגי והשתתפו בו גם חיילים מהתנועה שהיו אז בתל אביב. בחול המועד סוכות תש"ט השתתפו חיילים בחופשה באספות ובמסיבות שאורגנו על ידי תנועת צא"י בבני ברק, בפתח תקוה ובנתניה. באספות אלה השתתפו גם ראשי צא"י וקצינים מחברי צא"י.

גופי הביטחון של היישוב נעתרו אפוא לדרישות שהציבה בפניהם מועצת גדולי התורה ואפשרו למתגייסים לשמור על אורח חיים דתי. כדי לטפל בצורכי החיילים הדתיים אף הוקמה מחלקה בשם השירות הדתי, ונציגי החרדים מילאו בה תפקידים בכירים. אולם בפועל ביצוע ההסכמות בשטח היה לקוי, וחיילים רבים נתקלו בבעיות בשמירת שבת וכשרות. במקרים בודדים שבהם חיילים נאלצו להתלונן על מפקדים שחרגו מהנהלים בתחומי הדת הם זכו לסיוע משפטי אישי על ידי עורך דין, וכמובן גם לפניות של נציגים פוליטיים בממשלה ובכנסת. סיוע זה העניק להם את התחושה שהם אינם לבד במערכה על זכויותיהם.